פרולוג

בשבוע הבא ימלאו עשר שנים למותו של איש אחד שלא כל כך הכרנו. אבל שיר אחד שהוא הלחין הפך לתופעה יוצאת דופן בתחום הזמר הרוסי והעברי. השיר, שנכתב במקור ברוסית, הולחן בידי יהודי אוסטרי שנולד בשם פרידריך דויטשר. הוא עלה ארצה בגיל 16 לבדו, ללא משפחה, והסתובב פה בין המושבות הצעירות. במשך הזמן הוא החליף את שמו הפרטי מפרידריך לשלמה, ואת שם המשפחה מדויטשר לדרורי. בשלב מסוים התגייס דויטשר־דרורי לצבא הבריטי. לילה אחד, כשעסק באבטחת נמל חיפה, הוא נתקל בעיתון בשיר שהרטיט את לבו. זה היה תרגום של אברהם שלונסקי לשירו של המשורר/עיתונאי/סופר/מחזאי קונסטנטין סימונוב.

השיר הרוסי פורסם לראשונה בביטאון הסובייטי "פראבדה", בחודש ינואר בשנת 1942. קונסטנטין סימונוב שימש באותה עת כתב צבאי. השמועות אומרות שהוא היסס בהתחלה לפרסם את השיר, כי זה היה שיר אישי ורגשני מדי, שלא תאם את רוח הקומוניזם. מספרים גם שכאשר סטלין קרא את השיר בעיתון, הוא שאל: "למה להדפיס שיר כזה בכל כך הרבה עותקים? די בשני עותקים - אחד לו והשני לה". מלבד חוויות ועדויות היישר משדה הקרב שפרסם סימונוב ב"פראבדה", הוא גם כתב יומן. "יומן לירי 1941–1942", שנכתב והוקדש לאהובתו שחקנית התיאטרון והקולנוע ולנטינה וסילייבנה סרובה, שכנראה הייתה יפהפייה מהממת.

השיר הזה פתח את מחזור שירי האהבה:

את חכי לי ואחזור
אח, חכי היטב
את חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב

את חכי לעת כפורים
את חכי בחום
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום

את חכי לי ואחזור,
אך חכי היטב.
את חכי לי גם בקדר
מסגריר הלב.
את חכי לעת כפורים,
את חכי בחום,
את חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום

אולי אלה שקוראים רוסית יגידו שברוסית זה נשמע טוב יותר, אבל בשביל אנשים כמוני, שהרוסית הכי בסיסית שלהם היא תרגומיו של אברהם שלונסקי, זה השיר הכי רוסי בעיניי. השיר הזה זכה לפחות לתרגום נוסף אחד בעברית. תרגם אותו גם שלמה אבן שושן. לשם השוואה קחו טעימה מהתרגום שלו ותשפטו בעצמכם:

חכי לי ואני אשוב
אך חכי מאוד
חכי עת גשם, סתיו זהוב
יהלך תוגות
חכי עת קור שלגים נושב
חכי לעת שרב
חכי עת ישתכחו מלב
כל יוצאי לקרב
תמונה ראשונה

קונסטנטין סימונוב רצה להרשים את האישה שאחריה חיזר במרץ רב, ויש אומרים שהיא לא החזירה לו את אותו להט של תשוקה ואהבה. "הוא כתב לה שיר שהפך לכלי תעמולה קומוניסטי בדרך לרומם את מצב הרוח בחזית", זו ההשערה שהעלה העיתונאי מרדכי חיימוביץ. כנראה שסימונוב, שהיה שובב לא קטן בענייני נשים, נעזר לא מעט בשירים שכתב כדי לכבוש את היעדים - או נכון יותר את היעדות שהציב לעצמו.

הוא היה נשוי לגברת ז'ניה לסקינה, בתו של סוחר בדגים מלוחים. היא הייתה תלמידה שאותה הכיר בחוג לספרות. העובדה שהוא כבר היה אז נשוי לנטילה טיפוט, תלמידה אחרת, לא היוותה מכשול או בעיה כלשהי עבורו. את עבודת החיזורים אחרי ז'ניה הוא התחיל כמובן בשיר שכתב. לשיר קראו "חמישה דפים". בעצם הוא נכתב לרעייתו נטילה טיפוט, אבל הוא השפיע מאוד גם על ז'ניה, שמיהרה להינשא לסימונוב הנשוי ויחד הביאו לעולם את אלכסיי.

תמונה שנייה

כמו כמעט בכל הרומנים הרוסיים, כשאתה נאלץ לחזור מאות עמודים אחורה כדי להזכיר לעצמך מי הוא מי, ומהו שמו המלא, כך תתגלה לפנינו עכשיו הגברת ולנטינה וסילייבנה סרובה. שחקנית יפהפייה. הוא ראה אותה בפעם הראשונה על בימת תיאטרון הקומסומול על שם לנין. איזה שם פיוטי לתיאטרון! הצעד הבא היה לכתוב מחזה לתיאטרון הקומסומול על שם לנין, ובו תפקיד גיבורה שנכתב במיוחד עבור הגברת ולנטיה וסילייבנה סרובה. וזה בדיוק מה שהיה: קונסטנטין סימונוב, שנחשב יוצר בעל שם, הביא לתיאטרון את "צעיר מהעיר שלנו", מחזה שבו כיכבה סרובה.

ולנטינה סרובה (צילום: ויקיפדיה)ולנטינה סרובה (צילום: ויקיפדיה)

השחקנית הבלונדינית האהובה הייתה נערצת על הקהל. אבל הייתה איזו בעיה קטנה שהיה צורך דחוף לפתור אותה. הבעיה הייתה אבא שלה, שנחשב אויב העם והקומוניזם. אביה נשלח לכלא, ואת הבת עמדו לשלוח לתיאטרון בסיביר. אבל מאיזו סיבה לא ברורה היא הפכה להיות המאהבת של מנהל התיאטרון, אחד בשם אלכסנדר קוסריוב. והללויה - הקריירה ניצלה ואפילו פרחה. כנראה שסטלין לא היה מאוד מרוצה מהסידור הזה. כעבור כמה ימים נמצא אלכסנדר קוסריוב ירוי.

אתנחתא

קצת על קונסטנטין ווסילייבנה סרובה ומה שביניהם. אחרי שאיבדה את פטרונה בתיאטרון, התאהבה השחקנית בטייס יפה תואר, שהשאיר לה בן לפני שנהרג. אז החליט סימונוב שהגיע הרגע שלו. אבל הפאם פאטאל, אהובת ההמונים, הסבירה לו למה זה לא בא בחשבון. ראשית: היא עדיין מבכה את אובדנה. חוץ מזה, החבר קונסטנטין, עם כל הכבוד, הוא לא בדיוק הטיפוס שהיא מחפשת. הוא גמלוני, מזיע, ולא בדיוק גבה קומה. כשניסה להיחלץ בזכות כישרון הכתיבה שלו, שאל אותה ליד כל החברים "ומה את חושבת על המחזה שלי, שכתבתי לך?", ענתה בקיצור: "מחזה מחורבן".

לא לקחתי איתי את תצלומייך.
במקומם, שירים כתבתי עלייך.
כתבתי כל שיר לך בעצב לבי,
געגועיי מכים כל רגע בי.
תמיד אשא אותך בחובי
(תרגום: אבי קורן)

תמונה שלישית

מתוך כל הכאב והאהבה צמח השיר שאנחנו שרים בעצב גדול עד היום. את "חכי לי" כתב קונסטנטין סימונוב לאהובתו הבלתי מושגת. השיר עבר מיד ליד, נגזר מהעיתונים וצוטט בפי אלפי חיילים, ואפילו תורגם לעברית והתאזרח אצלנו גם בזכות הלחן שכתב לו שלמה דרורי. מספרים שבספטמבר 1943 היה סימונוב מסופח לארמיה השלישית. לשם הגיע אליו מכתב בזו הלשון: "היה שלום, אני עוזבת אותך".

את חכי, חכי ולו
לא יבוא מכתב.
את חכי גם אם ילאו
המחכים לשווא.

את חכי לי ואחזור
וארור הסח
בבטחה גמורה לאמור
"מת הוא ונשכח"
(תרגום: אברהם שלונסקי)

אפילוג

שלמה דרורי לא קרא תווים. כשקרא באותו הלילה שבו עסק בשמירה את התרגום הנפלא של אברהם שלונסקי לשירו של סימונוב, מיד התנגן בו לחן. הוא שמר אותו בזיכרונו במשך כל זמן השמירה. ברגע שאפשר היה, הוא מיהר אל מיטתו של חברו צבי בן יוסף, שהיה מלחין ידוע ומוכר. הוא זמזם לו את השיר, וצבי בן יוסף רשם אותו. אגב, רבים טועים לחשוב שהשיר נכתב על ידי בן לאמו. "שירים כאלה, בזמן מלחמה, לא נכתבים לאמהות, הם נכתבים לנשים אהובות", אמר שלמה דרורי.

שלמה דרורי (צילום: צילום מסך)שלמה דרורי (צילום: צילום מסך)

זו הסיבה לכך שכאשר בערב אחד נודע לילד פרידריך דויטשר שאמא שלו, שממנה נפרד לפני המלחמה, נמצאת באולם שבו הוא ולהקת "מעין זה" - להקת הבריגדה היהודית - עומדים להופיע, אחז בו שיתוק והוא ברח מהאולם לפני שהתחיל לשיר.

יאמינו אם ואב
כי אינני חי
ייעפו חכות לשווא
כל רעי, אחי

איך ניצלתי - זאת נדע
רק אני ואת
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת

(תרגום: אברהם שלונסקי)