פרולוג

מרכז סוזן דלל. לא מאמין שיש היום חובב מחול בישראל שלא שמע על מרכז סוזן דלל שבנווה צדק. אבל לפני כ־30 שנה, כשרק נחנך המקום שנקרא "מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון", ידענו רובנו מה זה מרכז ומה זה מחול ותיאטרון. על סוזן דלל לא כל כך שמענו, מה שגרם לפדיחה לא קטנה ומבישה. כאשר המנחה עלה לפתוח בחגיגיות המתבקשת את האירוע, הוא שאל לתומו מי זו הסוזן דלל הזאת, שעל שמה הוחלט לקרוא למקום הזה ואם בכלל היא קשורה למחול.

לא נשמעו צחוקים רמים בקהל. המנחה - קומיקאי די ידוע - הבין שהוא פישל. הוא רק לא ידע בדיוק איפה ובמה. מכיוון שהמנחה כבר לא חי בינינו, נחסוך מכם את הלבנת הפנים המביכה ואת השערורייה שפרצה אז, בערב הפתיחה. כשאני חושב על אותו מנחה שלא טרח בכלל לברר מי היא סוזן דלל שעל שמה נקרא היכל המחול המפואר, אני נזכר באירוע אחר שבו נכחתי. דני ליטאי, שהיה גם חבר שלי וגם הבמאי שלי בלהקת הנח"ל, הזמין אותי לטקס חלוקת פרס ברנר. בקרב קהילת הכותבים הפרס הזה, שמוענק אחת לשנה לספר פרוזה ואחת לשלוש שנים גם לספר שירה - נחשב כמרכזי ויוקרתי. "לא צריך כישרון כדי לזכות בפרס", אומרים הציניקנים, "צריך להתחבר עם האנשים הנכונים כדי לקבל אותו".

בטקס שבו הייתי זכתה בפרס רחל איתן, אחותו של הבמאי דני ליטאי, על ספרה "ברקיע החמישי". זה היה הספר הראשון שהוציאה, והיא בהחלט זכתה בו בזכות כישרון הכתיבה שלה, שהראה לכולנו כי סופרת גדולה, מוכשרת, צעירה וגם יפה צומחת לנו. רחל איתן זכתה לתהילה מיידית כבר אחרי צאתו לאור של הספר הראשון שלה. לא נעים, אבל "ברקיע החמישי" היה גם הספר לפני האחרון שלה. על כך בהזדמנות אחרת. מבטיח.

מה שהפתיע באותו טקס היה שרחל איתן, כלת פרס ברנר, מצאה לנכון לדבר בנאום הזכייה שלה לא על ייסורי הכתיבה וגם לא על המקורות שמהם היא שואבת את כישרון הכתיבה הנדיר שלה. היא לא התהדרה ולא הצטנעה ולא ניסתה לשלב בדבריה אמרות שפר או הברקות מילוליות כדי למצוא חן בעיני הקהל, שהיה מורכב רובו ככולו מגדולי הסופרים הנחשבים שלנו.

רחל איתן הקדישה את דבריה לנושא אחד בלבד: הסופר יוסף חיים ברנר. האיש שעל שמו הוענק לה הפרס. אכן אישה מוזרה ויוצאת דופן, שעליה כבר אמר הסופר נתן שחם: סיפור חייה שימש לה רק קולב לתלות עליו את המסעות המופלאים רבי־ההרפתקאות כצייד חוויות מנוסה. וחיים באר הוסיף: היא הייתה גם המסורת וגם המהפכה. היא אחת ההחמצות הכי גדולות של הספרות העברית בגלל מותה בטרם עת.
רחל איתן נפטרה בשנת 1987 בגיל 55, לאחר שלקתה בשבץ מוחי.

מרכז סוזן דלל (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)מרכז סוזן דלל (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

תמונה ראשונה

הוא היה מורה שפוטר ממשרתו ברשת בתי הספר כי"ח (כל ישראל אחים). הסיבה לפיטורים הייתה העובדה כי נמנה עם הארגון שפעל למען השלטת השפה העברית בישראל המנדטורית ונקרא "גדוד מגיני השפה העברית". אהרן אשמן, שהיה מורה בבית הספר העברי של רשת "תרבות" עוד באוקראינה, לא ויתר על הכלל "עברי, דבר עברית". "גדוד מגיני השפה העברית" הוציא עלון קבוע, שבו ניסה לעקור שיבושים שהשתרשו בעברית:

אל תאמר: אני לא רוצה - אמור: אינני רוצה
אל תאמרי: אני יושנת - אמרי: אני ישנה
אל תאמר: היום בבוקר - אמור: הבוקר
אל תאמר: כואב לי הראש - אמור: ראשי כואב
אל תאמר: הגשם הולך - אמור: הגשם יורד

העובדה שאהרן אשמן הצעיר פוטר ממשרתו כמורה אולי לא היטיבה עמו, אבל היא היטיבה עם התרבות העברית, שכן אשמן החל לפרסם שירים, מחזות, תרגומים ואופרות. שני מחזות שלו נחשבו לקלאסיקות ארצישראליות בתיאטרון העברי, שניהם הוצגו בתיאטרון הבימה. בשנת 1941 העלה התיאטרון את "מיכל בת שאול", ואת מיכל גילמה - נכון מאוד - מלכת התיאטרון חנה רובינא. זה היה המחזה התנ"כי המקורי הראשון שהוצג בהבימה.

הו, אתרחץ לי במי שלג
ואפרח כשושנה
דלת ראשי - שריגי הגפן
לחיי כאשכולות
רק אל תשלח לשון, עתוד מקרין!
רק אל תשים אפך, עיר בן אתון!
("מיכל בת שאול" / אהרן אשמן)

מספרים שההצגה זכתה להצלחה לא קטנה. נו, טוב. הקהל של אז אהב מאוד את הבימה, העריץ את חנה רובינא, ואפילו הבין את העברית שבה כתב אשמן את המחזה. לאור ההצלחה מיהר אהרן אשמן לכתוב עוד מחזה. כעבור שנה, במלאת לחדרה יובל שנים, עלתה בהבימה ההצגה "האדמה הזאת", שסיפרה את סיפור עלייתה על הקרקע של המושבה ירקייה, היא חדרה.

במלאת יובל להצגת הבכורה, שנערכה כאמור במלאת יובל לחדרה, חידש התיאטרון את "האדמה הזאת". הצגת הבכורה המחודשת נערכה ברוב פאר וחגיגיות מתבקשת באולם התיאטרון בדימונה. הקהל הצטרף לשירים ואפילו רקד בהתלהבות עם השחקנים לצלילי השיר שהלחין במיוחד להצגה הזו, 50 שנה לפני כן, המלחין עמנואל פוגצ'וב–עמירן.

ושאבתם מים בששון
ממעייני הישועה
ושאבתם מים בששון
ממעייני הישועה
מים מים מים מים
הוי מים בששון!

אהרן אשמן (צילום: אלבום משפחתי)אהרן אשמן (צילום: אלבום משפחתי)

תמונה שנייה

לפני שנה בערך הגיע תורי. זכיתי בפרס מיוחד על שם אהרן אשמן מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומה ליצירה הישראלית והזמר העברי. הדברים שאמרתי לא היו דומים למה שאמר אותו מנחה בטקס בסוזן דלל. אבל גם לא נשאתי דברים כרחל איתן, זוכת פרס ברנר, שהקדישה את דבריה אך ורק לאיש שעל שמו הוענק לה הפרס. אני שמחתי לפתוח את מילותיי החגיגיות, כמו שאומרים, בשיר נשכח של אשמן.

זכריני ביין הטוב ובזמר
זכריני ברוח הבוקר הצח

זכריני עד סוף וזכריני עד גמר
עמוק בלבך אני חי. לא נשכח

אחר כך עברתי כמו כולם לדבר על עצמי. אבל אנשים תרבותיים שמו לב לעובדה שהקדשתי גם כמה מילים לאהרן אשמן, האיש שהפרס שקיבלתי ניתן לי על שמו.

זכריני זכרי
ביין הטוב
זכריני זכרי
בזמר
("זכריני" / אהרן אשמן)

אפילוג

במשפחת דלל לא מדברים על סוזן. מרכז התרבות והמחול בשכונת נווה צדק בתל אביב נושא את שמה של אחת היורשות למשפחה העשירה והסודית שבהן: סוזן דלל מתה בשנת 1981, כשהייתה רק בת 25, ממנת יתר של הרואין. לפני מותה היא התגוררה זמן מה בישראל וניסתה לטפח קריירת ריקוד. שמה לא מוזכר בראיונות עם בני המשפחה. יותר מזה: אין תמונות שלה באינטרנט. אין תמונה שלה אפילו במרכז דלל עצמו. למעשה, יש תמונה אחת, היא נמצאת בחדר של המנכ"ל, והשימוש בה נאסר.
(מיכל ישראלי, מאקו, דצמבר 2014)

היי ציוניוני הדרך,
אבנים לבנבנות
טוב לשוט, תרמיל על שכם..
אי בלי אן הרחק לנדוד

בין איילת ומטולה
שם עייפתי ואשב.
פרח חן לקטוף חפצתי
וננעץ לי קוץ בלב.

את היקום כולו לפתע
ערפילים הליטו לוט.
תכול מרחב גזלו ממני
שתי עיניים כחולות.

("שירת הנודד" / אהרן אשמן)