לא נשמעו צחוקים רמים בקהל. המנחה - קומיקאי די ידוע - הבין שהוא פישל. הוא רק לא ידע בדיוק איפה ובמה. מכיוון שהמנחה כבר לא חי בינינו, נחסוך מכם את הלבנת הפנים המביכה ואת השערורייה שפרצה אז, בערב הפתיחה. כשאני חושב על אותו מנחה שלא טרח בכלל לברר מי היא סוזן דלל שעל שמה נקרא היכל המחול המפואר, אני נזכר באירוע אחר שבו נכחתי. דני ליטאי, שהיה גם חבר שלי וגם הבמאי שלי בלהקת הנח"ל, הזמין אותי לטקס חלוקת פרס ברנר. בקרב קהילת הכותבים הפרס הזה, שמוענק אחת לשנה לספר פרוזה ואחת לשלוש שנים גם לספר שירה - נחשב כמרכזי ויוקרתי. "לא צריך כישרון כדי לזכות בפרס", אומרים הציניקנים, "צריך להתחבר עם האנשים הנכונים כדי לקבל אותו".
בטקס שבו הייתי זכתה בפרס רחל איתן, אחותו של הבמאי דני ליטאי, על ספרה "ברקיע החמישי". זה היה הספר הראשון שהוציאה, והיא בהחלט זכתה בו בזכות כישרון הכתיבה שלה, שהראה לכולנו כי סופרת גדולה, מוכשרת, צעירה וגם יפה צומחת לנו. רחל איתן זכתה לתהילה מיידית כבר אחרי צאתו לאור של הספר הראשון שלה. לא נעים, אבל "ברקיע החמישי" היה גם הספר לפני האחרון שלה. על כך בהזדמנות אחרת. מבטיח.
מה שהפתיע באותו טקס היה שרחל איתן, כלת פרס ברנר, מצאה לנכון לדבר בנאום הזכייה שלה לא על ייסורי הכתיבה וגם לא על המקורות שמהם היא שואבת את כישרון הכתיבה הנדיר שלה. היא לא התהדרה ולא הצטנעה ולא ניסתה לשלב בדבריה אמרות שפר או הברקות מילוליות כדי למצוא חן בעיני הקהל, שהיה מורכב רובו ככולו מגדולי הסופרים הנחשבים שלנו.
הוא היה מורה שפוטר ממשרתו ברשת בתי הספר כי"ח (כל ישראל אחים). הסיבה לפיטורים הייתה העובדה כי נמנה עם הארגון שפעל למען השלטת השפה העברית בישראל המנדטורית ונקרא "גדוד מגיני השפה העברית". אהרן אשמן, שהיה מורה בבית הספר העברי של רשת "תרבות" עוד באוקראינה, לא ויתר על הכלל "עברי, דבר עברית". "גדוד מגיני השפה העברית" הוציא עלון קבוע, שבו ניסה לעקור שיבושים שהשתרשו בעברית:
העובדה שאהרן אשמן הצעיר פוטר ממשרתו כמורה אולי לא היטיבה עמו, אבל היא היטיבה עם התרבות העברית, שכן אשמן החל לפרסם שירים, מחזות, תרגומים ואופרות. שני מחזות שלו נחשבו לקלאסיקות ארצישראליות בתיאטרון העברי, שניהם הוצגו בתיאטרון הבימה. בשנת 1941 העלה התיאטרון את "מיכל בת שאול", ואת מיכל גילמה - נכון מאוד - מלכת התיאטרון חנה רובינא. זה היה המחזה התנ"כי המקורי הראשון שהוצג בהבימה.
מספרים שההצגה זכתה להצלחה לא קטנה. נו, טוב. הקהל של אז אהב מאוד את הבימה, העריץ את חנה רובינא, ואפילו הבין את העברית שבה כתב אשמן את המחזה. לאור ההצלחה מיהר אהרן אשמן לכתוב עוד מחזה. כעבור שנה, במלאת לחדרה יובל שנים, עלתה בהבימה ההצגה "האדמה הזאת", שסיפרה את סיפור עלייתה על הקרקע של המושבה ירקייה, היא חדרה.
במלאת יובל להצגת הבכורה, שנערכה כאמור במלאת יובל לחדרה, חידש התיאטרון את "האדמה הזאת". הצגת הבכורה המחודשת נערכה ברוב פאר וחגיגיות מתבקשת באולם התיאטרון בדימונה. הקהל הצטרף לשירים ואפילו רקד בהתלהבות עם השחקנים לצלילי השיר שהלחין במיוחד להצגה הזו, 50 שנה לפני כן, המלחין עמנואל פוגצ'וב–עמירן.
לפני שנה בערך הגיע תורי. זכיתי בפרס מיוחד על שם אהרן אשמן מטעם דירקטוריון אקו"ם על תרומה ליצירה הישראלית והזמר העברי. הדברים שאמרתי לא היו דומים למה שאמר אותו מנחה בטקס בסוזן דלל. אבל גם לא נשאתי דברים כרחל איתן, זוכת פרס ברנר, שהקדישה את דבריה אך ורק לאיש שעל שמו הוענק לה הפרס. אני שמחתי לפתוח את מילותיי החגיגיות, כמו שאומרים, בשיר נשכח של אשמן.
אחר כך עברתי כמו כולם לדבר על עצמי. אבל אנשים תרבותיים שמו לב לעובדה שהקדשתי גם כמה מילים לאהרן אשמן, האיש שהפרס שקיבלתי ניתן לי על שמו.
("שירת הנודד" / אהרן אשמן)
התרעות פיקוד העורף