"כנראה, הגיע הזמן לנער את הנפטלין מהמחזות שהצטברו במשרד של ציפי ולהוציא את השחקנים לאוורור", אומרת בהומור החביב שלה ליאת גורן, שחקנית תיאטרון בית ליסין על שם ברוך איבצ'ר, לקראת מבצע בן שלושה ימים, החל מיום א' הקרוב, של חשיפה ראשונה בפני קהל של מחזות ישראליים, שהיו אמורים לעלות השנה בתיאטרונה ומועד עלייתם נדחה מחמת מגפת הקורונה. על-פי יוזמת מנכ"לית בית ליסין, ציפי פינס, המחזות יוצגו לקהל בקריאות מבוימות בהתאם להנחיות התו הסגול.
גורן נראית כמי שעומדת להגיח אל הבלתי הנודע. "אין לי מושג איך זה יהיה", היא מסתקרנת. "מה, שנציג בפני קפסולה של עשרה אנשים? זה נשמע לי מוזר, אבל טוב שיש איזושהי עשייה כדי לנער את הדבר המת שנקרא תרבות".
"לקראת הסגר השני רוני קיבל על עצמו לעצב את התפאורה לאופרה 'רומיאו ויוליה' של בליני. התחילו לבוא אלינו אנשים ובראשם הבמאי חנן שניר - ואני בבית. נעשה לי לא נוח, כשכל פעם שמישהו נכנס, הוא היה רואה אותי יושבת על אותה כורסה מול הטלוויזיה. זה היה מדכא, משהו.
"אז קראו לי לחידוש החזרות על הקומדיה הצרפתית 'בין המילים', מאת פלוריאן זלר, שהייתה אמורה לעלות בסוף אוגוסט. עד הסגר של ראש השנה הספקנו לעבוד יותר מחודש עם הבמאי אילן רונן, שכמו עם מיטלפונקט לא יצא לי לעבוד איתו - וחבל. הסיפור כביכול פשוט. שני זוגות נפגשים לארוחת ערב. הרי הצרפתים האלה כל הזמן אוכלים. אני וששון גבאי, שאיתו לא שיחקתי 30 שנה, מארחים את חברנו הגרוש, רפי תבור. הוא מביא איתו את ידידתו החדשה בת ה-28, דניאל היב המהממת, שמשחקת איתי גם ב'אינטימיות'. הנוכחות של הצעירה יוצרת דינמיקה מופרעת בתוך האירוח הזה".
"עוד משהו", מוסיפה גורן. "מילא אני, שבעבודה אחרת כבר הייתי בגיל 68 בפנסיה, אבל אני כואבת במיוחד את כאב השחקנים הצעירים. מה עם כל החבר'ה שיוצאים מבתי הספר למשחק? איפה העתיד שלהם? איך הם יתפתחו? וכשהתיאטרון נעצר, לאו דווקא לפי רצונו, מישהו צריך לכסות לשחקנים על האובדן הכלכלי. אישית, כמי שנמצאת בחל"ת וכעצמאית קיבלה מענקים, אין לי על מה להתלונן".
גורן איננה מסתפקת בדיבור מעומק הלב, אלא גם מפגינה: "אני בהפגנות בכיכר רבין, לא רחוק מהבית, מחזיקה דגל אם צריך. אני לא צועקת שם, כי זה יש לי מספיק בתיאטרון לפי דרישה של תפקיד. מבחינתי, העיקר בהפגנות זה להפגין נוכחות".
התרעות פיקוד העורף