זהו זה
תוכנית הבידור והסאטירה, שעשתה קאמבק בשנה האחרונה, הגיעה לאחד השיאים בתולדותיה הודות למלחמת המפרץ. במהלך שידוריה שהושפעו מהמלחמה נולדו כמה מהדמויות הבלתי נשכחות בעולם הבידור הישראלי: שלושת הזקנים (מוני מושונוב, גידי גוב ואבי קושניר) ושלוש נשותיהם הפולניות, החיילים העיראקים והזוג ארווין וסימה, ובעיקר דמותו של הבאבא בובה, בגילומו של מושונוב, שניבא את התפתחות המלחמה בעזרת גימטריה.

“עוד לפני שהמלחמה פרצה היו איומים והייתה היערכות ובקרב הציבור הייתה חרדה גדולה, ואז בא הלילה של הטיל הראשון שפגע בשכונת עזרא בתל אביב וכולנו (הקאסט של ‘זהו זה’ – ד”פ) חזרנו לבתים להיות עם המשפחות שלנו כי היה ברור שבשבוע הראשון של המלחמה לא מצלמים”, משחזר מושונוב.

“אבל אז צלצלו אלינו מההפקה של ‘זהו זה’ וביקשו מאיתנו לבוא לשיחה. הגענו וראינו בפעם הראשונה את כל צוות הכותבים של ‘זהו זה’ בחדר אחד. סיפרנו בסיעור מוחין כזה על המוזרות של הטראומה, ומהסיפורים האלה התחילו להיכתב מערכונים. כל אחד מאיתנו הביא קטע מהעיתון וממצוקה אישית שלו, שזה די דומה למה שאנחנו עושים כעת בתקופת הקורונה. למחרת הייתה כמות נכבדת של מערכונים, והתחלנו לצלם. כשהתוכנית הראשונה יצאה, היא עוררה תגובות היסטריות כי היינו בערוץ הראשון הפופולרי, והיה אז בנוסף רק את ערוץ 2 הניסיוני. שודרנו כל הזמן, וזו הייתה הצלחה מסחררת”.

מוני מושונוב בזהו זה (צילום: הטלוויזיה החינוכית)מוני מושונוב בזהו זה (צילום: הטלוויזיה החינוכית)

איך נולדה הדמות של הבאבא בובה?
“’באבא בובה’ נולד בעקבות כתבה שקראתי בעיתון על כך שיש אדם שעושה גימטריה עם כל מיני תאריכים שקשורים למלחמת המפרץ והופך את זה לכך שהכל יהיה בסדר. הרעיון של הכותבת אילנה לופט היה ליצור בהשראתו את הדמות של ‘באבא בובה’, והוא נהפך לסמל של מרגיע לאומי. הכוונה שלי הייתה לעשות את ‘באבא’ יותר מדי נינוח, אבל בגלל שהמצב לא היה נינוח, אז הוא נכנס להיסטריה וכל הזמן חטפתי סחרחורות מהקול הגבוה, התנועות הזריזות והנפילות”.

מה סוד ההצלחה לדעתך?
“בגלל שהדמות דיברה על הנושאים הכואבים שלא דיברו עליהם, זה שחרר את המצוקה והפאניקה שהרגישו רוב האנשים. ההיסטריה שלו הצחיקה כל כך הרבה אנשים”.

על מערכוני הזקנים מספר מושונוב: “הדמויות האלה נולדו כשישבתי עם קושניר על ספסל אחרי החזרות ושמענו שיחה בין ארבעה זקנים על הספסל שממול. הם קראו לסדאם חוסיין בשם ‘סאדאת’ ולפעמים ‘אידי אמין’. הם לא ידעו להגיד ‘סדאם’ והתבלבלו עם השמות. מזה נולדה השלישייה הזו. בסך הכל במלחמת המפרץ שידרנו חמש תוכניות עיקריות, והן קיבלו תהודה מסיבית. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עשינו מערכונים קצרים, ומשם התוכנית המריאה למקומות חדשים”. 

"העולם הערב"
התוכנית הסאטירית “העולם הערב”, פרי יצירתם של ארז טל ואברי גלעד, אז כוכבי גלי צה”ל (“מה יש”), בהפקתו של דורון אברהמי ובבימויו של אבי כהן, שודרה לראשונה בנובמבר 1990, אך ביססה את מעמדה עם פרוץ המלחמה בזכות דמויות בלתי נשכחות כמו בסאם עזיז (שגריר עיראק בישראל) בגילומו של יאיר ניצני, סדאם חוסיין בגילומו של מתי סרי, הילד רובי (גלעד) ועוד. השתתפו בה גם עינב גלילי ושרית סרי.

"סדאם חוסיין נמצא ללא ספק גבוה ברשימת האנשים שצריך להודות להם על ההצלחה של 'העולם הערב'", אומר ארז טל. "הוא שיגר טילים על ישראל בטיימינג מושלם מבחינת האבולוציה של התוכנית ואילץ אותנו להפוך את ההומור לאקטואלי ורלוונטי".

מתי סרי משחזר: "הרמתי טלפון לאבי כהן ולאברי גלעד ואמרתי להם: 'עלה בדעתי לעשות את דמותו של סדאם. מה דעתכם?'. הם אמרו: 'בכיף ובכבוד'. בתוך 24 שעות כבר צילמנו. אברי וארז כתבו את התסריט, ואני פניתי לחמי ז"ל וביקשתי ממנו לתרגם את התסריט לשפה הערבית, כמו שמדברים בשלטון העיראקי. בהצגת הבכורה של הדמות של סדאם דיברתי בערבית מלאה, וזה תפס. היה לזה אפקט חזק מאוד. במערכונים הבאים שילבנו גם עברית. לא הכרתי את סדאם כל כך, לא ידעתי איך הוא מדבר או מתנהג, רק מהתמונות בעיתון וקצת מהטלוויזיה ומהחדשות. זה חלק מהקסם, לדעתי".

העולם הערב, מתי סרי כסדאם חוסיין (צילום: צילום מסך ערוץ 2)העולם הערב, מתי סרי כסדאם חוסיין (צילום: צילום מסך ערוץ 2)

הרגע שבו התוכנית הפכה ללהיט היה בערב שבו פרצה המלחמה, כשהשגריר העיראקי בסאם עזיז ניבא כי תפרוץ מלחמה וכי ינחתו סקאדים בישראל. כעבור כמה שעות הסאטירה הפכה למציאות. “הייתי ה’איש למשימות מיוחדות’, ואברי וארז הזמינו אותי כשהיו צריכים תפקידים משונים”, משחזר יאיר ניצני. “הם כתבו טקסט ולא היו אז טלפרומפטרים, והיה צריך לזכור בעל פה, שזה לא הצד החזק שלי, אז היו הרבה אלתורים ושטויות שזה הכי מגניב. היה ליין־אפ בסיסי והתפרעתי במסגרתו. בימים המדוברים לא היה מדד לרייטינג. חוץ מרייטינג הרחוב לא ידענו מה כמות הצפייה”.

איך קרה ש”ניבאת” את המלחמה?
“בפוקס. כל המומחים של ביטחון ישראל אמרו שהם לא חושבים שייפלו טילים על ישראל. ואז בפינה הראשונה של בסאם עזיז אברי וארז שאלו אותי אם ייפלו טילים על ישראל, ועניתי בביטחון: ‘בוודאי שייפלו’. זה היה רגע נורא מצחיק”. 

"העריקים" של צ'יץ'
כיוון שתל אביב הופגזה לא מעט במלחמה, היו לא מעט תל־אביבים שעזבו את העיר במהלכה לטובת מגורים זמניים ביישובים רחוקים יותר. מי ששימש ראש עיריית תל אביב באותה עת, שלמה להט (“צ’יץ’”), כינה אותם בשם “עריקים” וטען כי “מי שעורק מתל אביב, עורק גם מהמולדת”. התבטאותו השנויה במחלוקת עוררה לא מעט הדים. בעקבותיה היו מי שהנפיקו חולצות וסטיקרים עם הסיסמאות: “אני פטריוט תל־אביבי” ו”נשארתי בתל אביב”.

עו”ד דן להט, בנו של צ’יץ’, היה בן 30 כשהמלחמה פרצה. “ביום שבו הייתה ההפצצה הראשונה הייתי עם אשתי הראשונה והבן הגדול שלי בנהריה”, הוא משחזר. “ואז חזרנו הביתה לתל אביב ואבא אמר מה שאמר. כל החיים שאלתי אותו: ‘אבא, למה אתה אומר את זה?’, והוא ענה לי: ‘אני חושב שהממשלה צריכה לומר לאנשים מה הם עושים’. זה מה שהוא חשב והוא האמין בזה. הוא היה אידיאליסט. איש של עקרונות”.

איך זה השפיע עליך?

“כל המלחמה הייתי צריך להיות בתל אביב כי בכל פעם שהייתה הפגזה, היו מצלצלים אליי מהעיתונים השונים לוודא שאני בתל אביב ולא חלילה ‘ערקתי’ לעיר אחרת”.

דן להט (צילום: רפי דלויה)דן להט (צילום: רפי דלויה)

"הגל השקט"
“הגל השקט” נוצר לראשונה בלילות מלחמת המפרץ הראשונה על בסיס התדרים של ערוץ הרדיו “צה”ל 2” של גלי צה”ל ושימש התרעה עבור אזרחים שגרו באזורים מבודדים על כך שישנה אזעקת אמת. הרעיון, פרי מוחם של פרופ’ פרץ לביא ופרופ' אמריטוס אהוד קליין, אומץ גם למבצעים ולמלחמות הבאות.

“באותה תקופה היה אצלי בהתמחות אהוד קליין, מי שלימים היה מנהל האגף הפסיכיאטרי ברמב”ם”, משחזר פרופ’ לביא, ששימש אז ראש המעבדה לחקר השינה בטכניון וכיום יו”ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח.

“אחד ממאפייני המלחמה היה הפרעות שינה.התקפות הטילים היו בלילה, ומערך האזעקות היה כזה שלא שמעו אותו בכל המדינה. אנשים חששו ללכת לישון פן תתפוס אותם התקפת טילים והם לא ישמעו את האזעקה ולא יתפנו בזמן. באחת השיחות אהוד אמר לי: ‘מה אם יישאר ערוץ אחד שקט ברדיו שיתריע על אזעקה בזמן אמת?’. ברגע שהוא אמר את זה, ידעתי שיש פה רעיון מבריק".

עוד הוסיף: "באותו היום התארחתי באחת מתוכניות החדשות ודיברתי על הפרעות השינה. תוך כדי הראיון סיפרתי על הרעיון ל’גל שקט’. ברגע שהתוכנית הסתיימה קיבלתי טלפון מהנהלת גלי צה”ל. הם אימצו את ההצעה ומאותו לילה הנהיגו את זה. זה הפך להיות הלהיט של אותה המלחמה. אנשים הלכו לישון, השאירו את הערוץ בפול־ווליום, ואם הייתה אזעקה, זה העיר אותם”. 

"ליל הברקים והרעמים", "נחש צפע" ו"שרב כבד"
במהלך המלחמה כמה מילים ומשפטים שהפכו למטבעות לשון. אחד מהם הוא “ליל הברקים והרעמים”, כינוי שהודבק ללילה הראשון של ההתקפה העיראקית על ישראל, כאשר בשידור האולפן המשולב של גלי צה”ל ו”קול ישראל” שידרו מיכה פרידמן וצבי לידר ודיווחו על מתקפת הטילים על ישראל. בהמשך, כדי להרגיע את הציבור, אמר פרידמן אמירה שנחרתה בזיכרון: “חלק מן הרעמים ששמעתם הם רעמים על באמת, וזה טוב כי ההודעה שמסרנו לפני דקות אחדות על התקפת טילים על ישראל אומרת שמן הסתם ייתכן שיש כל מיני חומרים בלתי רצויים והגשם מנקה את האוויר”.

הסיסמאות “נחש צפע” ו”שרב כבד” היו מילות קוד שהושמעו ברדיו ובטלוויזיה ובישרו על הפגזת טילים על הארץ ועל סיומה. השימוש ב”נחש צפע” החל כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה וזכור לראשונה כשהושמע כצפצוף מוזר באמצע הקראת מהדורת חדשות מפי מלאכי חזקיה. בתחילה חשב חזקיה כי מדובר בתקלה טכנית - שכן לא עודכן על מילת קוד זו - אך כשהשידור הועבר לשדרן מיכה פרידמן הוא הסביר: “כמונו שמעתם ‘נחש צפע’. את פירוש המילים האלו מבין מי שצריך להבין”. בהמשך התברר כי מדובר בסיסמה שמתריעה על אזעקה. מילת הקוד “שרב כבד” שימשה כאות הרגעה לחזרה לשגרה. 

מסכות, חדר אטום ומסקנגטייפ
בעקבות המלחמה והאזהרות כי הטילים ששוגרו לישראל הם בעלי ראש נפץ כימי, חולקו לאזרחים ערכות מגן שכללו מסיכות גז (אב”כ למבוגרים וברדס לילדים) ומזרקי אטרופין. כמו כן, התושבים הצטוו להכין חדר אטום, שבו סביב החלון והדלת יודבקו רצועות מסקינגטייפ, החלונות ושאר פתחי האוורור יכוסו בניילון קשיח, ומתחת לדלת יונחו מטליות רטובות. והשאר היסטוריה. 

מלחמת המפרץ (צילום: משה שי פלאש 90)מלחמת המפרץ (צילום: משה שי פלאש 90)

האולפן הפתוח
רצועת השידורים של הטלוויזיה החינוכית, שנועדה להעביר את זמנם של התושבים הספונים בבתים בחרדה ובכוננות לשמע אזעקת טילים, כללה פינות שונות דוגמת התעמלות, פסיכולוגיה והומור, ראיונות עם ידוענים והמון מוזיקה. הרצועה נפתחה בשעה שמונה בבוקר והסתיימה בשעה 17:30, כשעם מגישיה נמנו, בין היתר, מרב מיכאלי, קובי מידן וארז טל. בנוסף לשידור החי, הופקו גם תוכניות ילדים ונוער מיוחדות שעסקו במלחמה.

"זה היה נורא אינטנסיבי", מספרת ח"כ מרב מיכאלי. "מצד אחד החיים השתבשו לגמרי, עוד יותר ממה שעכשיו בתקופת הסגר והקורונה. זה בעצם היה סגר בלי שקראו לו ככה. כל שגרת החיים השתנתה לחלוטין, והייתה אחריות גדולה כל הזמן למצוא משהו שיעסיק וישעשע את הציבור שיושב בבית. השקענו המון מאמץ בלהמציא דברים שיגרמו לאנשים להסחת דעת וגם יעבירו להם את הזמן. זה היה מאוד צפוף. היינו מבלות ומבלים את כל היום בלצלם ולחשוב על הרעיונות הבאים. כשאני מסתכלת על זה לאחור, זו זכות להיות במקום הזה. תוך כדי היו רגעים מאוד מלחיצים וגם רגעים שבהם היה מאוד כיף". 

אולפן פתוח (צילום: באדיבות הערוץ הראשון)אולפן פתוח (צילום: באדיבות הערוץ הראשון)

ה"להיטילים"
היו כמה שירים ואמנים שזכורים מאוד מהמלחמה, כאלו שסיפקו אסקפיזם מרגיע ומסיח דעת מהחרדה שליוותה את הישראלים בתקופה ההיא. אחד מהם היה “רואה לך בעיניים” של אתי אנקרי, שיצא בשנת 1990 והתנגן לא מעט בזמן המלחמה. “על גגות תל אביב” הוקלט על ידי אלונה דניאל, בוגרת ההרכב “טאטו”, לאלבום הסולו הראשון שלה – “מסיבה במרתף הארמון”.

האלבום יצא אומנם אף הוא בשנת 1990 אך השיר הפך, על רקע ההפגזות על העיר ללא הפסקה, לאחד מהמנוני המלחמה, ולו בשל שורות כמו: “על גגות תל אביב משהו קורה הלילה, לא מחום, לא מקור, התחבאתי כאן”.

“זה ידוע שלפעמים אמנים־כותבים, כנראה בשל רגישות מסוימת, קצת מנבאים דברים לפני שהם קורים", מספרת דניאל. "כתבתי שיר מתוך תחושה מעורפלת שמשהו יקרה בקרוב, וזה אכן קרה. הופעתי אז יומיום בבסיסים צבאיים, והייתי שומעת את עצמי ברדיו בחדר האטום, אחרי האזעקה. מכיוון שהופעתי גם במקלטים בצפון וגם בהפגזות בשדרות, אני דורשת תואר של 'זמרת מלחמות' כמו יפה ירקוני".

אלונה דניאל (צילום: אוהד רומנו)אלונה דניאל (צילום: אוהד רומנו)


שיר נוסף שחרך את הרדיו באותם ימים טרופים היה "רומיאו", להיטה הבולט של הזמרת יהודית תמיר, שיצא לרדיו ב־1 בינואר 1991. "בכל הופעה, כשאני מגיעה לשיר את השיר 'רומיאו', אני שואלת את האנשים בקהל אם הם זוכרים איפה הם היו ומה עשו כשראשוני הטילים נחתו על תל אביב", מספרת תמיר.

"אז אני מספרת להם את הסיפור הפרטי שלי ושל השיר. כשראשוני הטילים נחתו בארבע לפנות בוקר על תל אביב, הייתי במיטתי ושמעתי קולות של 'נחש צפע' חודרים לתוך החלום שלי. התעוררתי בבעתה מוחלטת, ואז הגיעו הבומים.

בתוך מספר דקות התחלתי להזיע בטירוף. מיד הוצאתי את מזרק האטרופין כדי להזריק, משוכנעת שסדאם חוסיין קיים את הבטחתו ושלח לנו טילים כימיים. אלמלא בן זוגי שפי (ישי – ד"פ) היה לוקח ממני את המזרק, ייתכן שלא הייתי כאן היום כדי לספר את הסיפור.

מרגע שהתחילו האזעקות והטילים, התחילו להשמיע את השיר בטירוף לפני כל אזעקה וגם מיד אחרי. בתוך כל הבלגן, השיר הזה הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים ושהה חמישה שבועות בראש המצעד. קיבלתי המון תגובות מאנשים שהשיר מרגש ומרגיע אותם".

להקת Fאנק רוק צעירה בשם "פורטרט", שזכתה לחסות של טמירה ירדני, שחררה ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה את שירה הראשון, "פתי מאמין". "זה היה שיר ילדותי מטומטם, אבל גרובי, שהיום לא הייתי מקליט אותו, אבל הוא היה חלק מאסופת שירים שכתבתי ועבדנו עליהם", משחזר סולן הלהקה רון רוזנפלד.

"אלא שאז פרצה המלחמה, כל המדינה נכנסה להיסטריה מהפחד, והסינגל נשרף. בזמן המלחמה לקחנו הימור והחלטנו כנגד כל הסיכויים להוציא את 'הכל מבינה', שבמקור כתבתי לזמר אדם. מי שיש להם את זכות הראשונים על הצלחת השיר הם אברי גלעד וארז טל, שחרשו עליו בתוכנית שלהם בגלי צה"ל. הוא הפך ללהיט ומזוהה גם עם תקופת המלחמה".

המלחמה גם סיפקה השראה לשירים, בראשם "אדון סדאם" ("סדאם המטומטם") של יוסי מימון, יוצר וזמר נתנייתי מבוגר, שביצע בהומור שיר היפ־הופי קליט שכתב והלחין בעצמו על הנשיא העיראקי הידוע לשמצה - וכבש את המיינסטרים. 

המרגיע הלאומי
בתקופת מלחמת המפרץ זכה נחמן שי, אז דובר צה”ל, לכינוי “המרגיע הלאומי”, אולי בהיעדר דמויות אחרות לשאת אליהן עיניים. בסגנונו היבש, הענייני, הלא מתרגש, הוא דיבר לציבור שהיה בחדר האטום, צמצם את תחושות החרדה וזכה ממנו לאמון.

"אני לא אדם רגוע מטבעי, אבל היה לי סטייט־אוף־מיינד שברגע שזה מתחיל, אני מתמקד במשימה", סיפר שי בראיון עמו שפורסם שלשום ב"מעריב המוסף". "הייתי מין גורם שמקבל מידע ומעביר, כמו תחנת ממסר משוכללת. היה צריך להיות מדויק, ענייני. בשעות שהחזקתי את השידור הייתי בשליטה.

לא זוכר שהתעצבנתי או כעסתי. בלילה הראשון ישבנו בבור בקריה. הייתה קבוצת התייעצות עם שר הביטחון והרמטכ"ל באחד החדרים. נכנסתי לחדר והם היו עסוקים, חסרי סבלנות. אמרתי: 'יש פה מיליוני אנשים בחוץ שלא יודעים מה לעשות. הם שמעו צפירה, רעש. מה אומרים להם?'. דן שומרון ביקש: 'נחמן, טפל בזה. זה עליך'. התחלתי לדבר, והשידור היה כולו לרשותי. כתבים לא עלו אז והתערבו. הרעיון היה להוביל את הציבור דרך השעות הארוכות בהנחיות בלתי פוסקות, ולא לערב דיווחים כמו 'כתבנו בחדרה מדווח שהיה עשן ואמבולנס דוהר'".

נחמן שי, דובר צה''ל בלחמת המפרץ (צילום: פלאש 90)נחמן שי, דובר צה''ל בלחמת המפרץ (צילום: פלאש 90)

היית מוכן למשימה?
"אני לא חושב שהמערכת פעלה בצורה הכי משוכללת בשעות הראשונות. אני מקבל את זה, ומאוחר מדי להוריד לי את הראש, אבל גם לא היה אז פיקוד עורף. דיברתי ברדיו כי הרגשתי שאף גורם מוסמך לא מדבר עם הציבור. במלחמות קודמות היה תפקיד של 'מסביר לאומי'; דמות מוסכמת ובולטת שהמערכת העמידה לרשות התקשורת, והיא נתנה פרשנויות והסברים.

גם אנחנו התלבטנו את מי להביא. אמרנו אולי את אחד האלופים, אפילו היה רעיון להביא את יוסי שריד ובני בגין. באחד מימי השישי פגשו אותי אלי לנדאו ואליעזר ז'ורבין ואמרו: 'בבוא הזמן אתה תעשה את התפקיד'. שאלתי 'למה?', אמרו 'כי אתה יודע'. דן שילון, שהנחה אז את 'ערב חדש' בטלוויזיה, ביקש ממני בזמן ראיון שערכנו יום או יומיים לפני המלחמה: 'תסתובב כעת למצלמה ותסביר לציבור מה קורה ולמה הוא לא צריך לדאוג'. אני זוכר את זה כרגע שאמרתי לעצמי: 'אני יודע לדבר. זה המקצוע שלי'. 30 שנה אחרי אני אומר שדיברתי לא מוגזם, לא מתלהב, ענייני, פשוט, אינפורמטיבי. יכול להיות שאלה הדברים שעשו את ההבדל".