90 שנה חלפו מאז שהעיתונאי אורי קיסרי פרסם בעיתון “דואר היום” מאמר תחת הכותרת: “אנחנו... עלי הצבר”, שבו קרא להפיכתו של כינוי הגנאי “צבר” לתואר חיובי. “הכינוי הזה, שצלצל תדיר באוזני ילידי הארץ, צלצל בטון של גנאי, של ביטול, של בוז, של רחמים – צריך שיעבור ויבוטל מן העולם”, כתב. “ילידי הארץ הם־הם המהווים את המפעל הגדול והנפלא של עם אחד על גבי אדמה אחת”.

קיסרי, צבר בעצמו, חשף במאמרו טפח ממציאות שבה הצבר נתפס על ידי העולים החדשים כנחות: “בארץ ישראל, אין אנו ילידי הארץ מביטים לעולם על זולתנו מגבוה. פלוני שנולד בוורשה, אלמוני שיצא לאוויר העולם בווינה – כולם כשרים ודינם כדיננו. בניהם יהיו כבר חוליות בתוך המולדת, אולם הם מביטים עלינו מגבוה. הם רואים בנו אלמנט ירוד, אלמנט ממדרגה פחותה, אלמנט צר ומוגבל... וזאת אין להרשות”.

אם עד אז נהוג היה לחשוב שילידי הארץ, הצברים, זכו בתואר בגלל מתיקותם הפנימית ובעיקר בגלל קוציהם החיצוניים, קיסרי ביקש לפרש את הדברים אחרת. “ומדוע עלי הצבר?”, שאל והשיב: “מדוע לא תפוחי זהב? ענבים? רימונים? המלעיגים עלינו, ביקשו כנראה לקרוא לנו על שם הפרי הכבד, הסתום הזה. הם ביקשו לקרוא לנו על שם גדרות עלי הקוצים והדרדרים שמסביב לפרדסים ולגנים.

הם היו סבורים כי יהיה לנו הדבר לעלבון. לעלבון? משום מה? מדוע זה? להפך, פרי עלי הצבר הוא טוב, הוא משיב את הנפש. והקוצים, הדרדרים? הגדרות אשר מסביב לאדמות? כן, אנו, ילידי הארץ, אנו עלי הצבר עושים בגופותינו וברוחנו גדר הסוככת ומגינה על האדמות”.

במרוצת 90 השנים שחלפו מאז, הפכה דמותו של הצבר לאייקון שיוצג רבות בספרות, בקולנוע ובתרבות בכלל. במאמרו “דמות הצבר” כתב הסוציולוג פרופ’ עוז אלמוג שהמושג “צבר” מציין בן לדור ההמשך של חלוצי העליות הראשונות, כלומר ילידי הארץ שנולדו בשלושת העשורים הראשונים של המאה ה־20 וחונכו במסגרות החברתיות של תנועת הפועלים, לצד כאלה שבאו ארצה בגיל צעיר בין שתי מלחמות העולם ונטמעו בקיבוצים ובמושבים השיתופיים, בגימנסיות העבריות בערים הגדולות, בכפרי הנוער החקלאיים, בתנועות הנוער ובפלמ”ח.

הצבר, לדבריו, מוגדר בעיקר על פי השתייכותו התרבותית ולא רק על פי ארץ לידתו, והשקפתו עוצבה בידי מערכת החינוך העברי הציוני בארץ לאור המיתוס של החלוץ המתיישב והשומר.

לשיא יוקרתו הגיע הצבר במלחמת העצמאות, ובעיקר לאחר סיומה. הציבור הישראלי נטה לייחס את הניצחון לבני הארץ, לצברים, ובאותה תקופה הובלטה החזות שנחשבה לצברית, שכללה כובע גרב, כאפייה על הצוואר, בלורית, סנדלים תנ”כיים, בגדי חאקי ושפה “צברית”.

אלה השנים שבהן הפך הצבר לגיבור בתרבות ובאמנות הישראליות. יפה הבלורית והתואר. יוצרים כיוסי שטרן, אריה נבון ודוש (קריאל גרדוש) עם שרוליק הנודע, שאיירו את הכתבות שהתפרסמו בעיתונות היומית והצבאית, תרמו תרומה גדולה לביסוס דמותו המיתולוגית. הדמות חלחלה למחזות, למערכונים, לפזמונים ולספרים כמו “שמונה בעקבות אחד” של ימימה אבידר טשרנוביץ, “חבורה שכזו” מאת פוצ’ו (ישראל ויסלר), “בערבות הנגב” ו”חסמבה” מאת יגאל מוסינזון ועוד.

כותבים כמו חיים גורי, דידי מנוסי, שאול ביבר, דן בן־אמוץ וחיים חפר, שהקים את הלהקה הצבאית הראשונה, “הצ’יזבטרון”, הפכו את הווי הפלמ”ח לתעשיית בידור מצליחה. בשנות ה־70 יצאה לדרך התוכנית “צב”ר – צעיר, בריא ורענן” של רשות הספורט במשרד החינוך, בהובלתו של ד”ר הלל רסקין, לשיפור הכושר הגופני הירוד של האוכלוסייה. ואי אפשר לשכוח כמובן את “מה פתאום - קישקשתא” המיתולוגית בטלוויזיה החינוכית, שהייתה על טהרת הצבר – סברס.



בעשורים הראשונים של המאה ה־20, אצל הצברים הקטנטנים הייתה הקפדה על שפה במשלב גבוה. ד”ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך במכללה האקדמית הדתית לחינוך “שאנן” בחיפה מזכירה כי ספרי הילדים בעברית היו בעיקר מקראות. בין הראשונים שכתבו לילדים היו חיים נחמן ביאליק, ואחר כך לוין קיפניס, מרים ילן שטקליס, לאה גולדברג, ימימה אבידר טשרנוביץ, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. “הכותבים שמו דגש על השפה העברית, ועיקר יצירתם לילדים התבסס על נופי הארץ, אהבת הארץ וכתיבת מחזות תנ”כיים והיסטוריים”, היא מספרת.

“הכותבים ניסו לעצב מודל של ילד עברי חזק, שזוף, צבר עברי בארץ ישראל, ולכן גם שמות גיבורי הספרים היו שמות ישראליים: חגי, יונתן, דנה. גיבורי ספרי הילדים היו ילדים שובבים ובעלי ביטחון, ומשחקיהם בשעות הפנאי היו משחקים של אומץ וגבורה כדי לעצב דמות של ילד השונה מדמות הילד היהודי הגלותי הכנוע. מורים הקדישו זמן לטיולים בארץ כדי להקנות את אהבת הארץ דרך הרגליים ומראה העיניים.

קישקשתא (צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית)קישקשתא (צילום: באדיבות הטלוויזיה החינוכית)


הייתה הקפדה על תוצרת הארץ גם בשירים ובסיפורים, ושירים רבים נכתבו על חשיבות התרומה לקופת הקק”ל הכחולה. רוב הסיפורים לילדים מתרחשים בכפר, במושב ובקיבוץ כדי לחבר את הילדים לנופי הארץ ולהתיישבות. ילדים המקריבים עצמם למען המולדת כיכבו בסיפורים רבים ובאו לידי ביטוי גם בשירי הערש לילדים. אלו היו ערכיו הספרותיים של המפעל הציוני בראשית דרכו”.

בהדרגה הפך כינוי הגנאי לכינוי חיבה, ולא פחות מזה – לכינוי שמשקף את יוקרת הדור השני של תנועת הפועלים בארץ, שהגיעה באותן שנים להגמוניה פוליטית ותרבותית. תוצרת הארץ הפכה לשם דבר: כך נולד ליקר “סברה”, ככה נולדה המכונית “סברה ספורט” וכמוה טנק “סברה” העברי.

הדימוי נשבר

“מראשית הקולנוע הישראלי, שנות ה־30, ועד מלחמת ששת הימים בלטה דמות הגבר הצבר בקולנוע הישראלי”, מתארת ד”ר אריאל פרידמן, ראש החוג לתקשורת במכללת אורנים.

“למשל, הדמות שאסי דיין גילם בסרט ‘הוא הלך בשדות’, המבוסס על ספרו של משה שמיר. הצבר הוא גבר אשכנזי הטרוסקסואל, ויש לו על פי רוב גם מאפיינים אידיאליים של יופי, גבריות חסונה וכמובן היותו יליד הארץ הזו, לוחם, קיבוצניק, איש אדמה. הצבר מסמל את הניסיון ליצור תחושה שהגיבור הזה הוא הניגוד ליהודי הגלותי החלש, אך יותר מכך הוא ה‘אני’ שלנו, הוא מספר את סיפורו של העם כולו”.

“דמות זו הוצגה פעמים רבות בתרבות הארץ־ישראלית והישראלית במגוון של שדות תרבותיים - ספרות, שירה, כרזות, קולנוע ועוד”, אומרת ד”ר ליאת שטייר־לבני, מרצה בכירה במכללה האקדמית ספיר, מנחה ומרכזת קורסים באוניברסיטה הפתוחה.

“אף שלצד הדמות הזו ניתן למצוא כבר מראשית ימי המדינה ביקורת מהמרכז על הדמות הזו, כמו בספרו של ס.יזהר ‘חרבת חזעה’ או בשירו של נתן אלתרמן ‘על זאת’, היא המשיכה להופיע בתרבות הישראלית. הצבר תיאר בדמותו את התנועה הציונית כולה למרות שהתיאור לא חפף את המציאות – ‘צבר’ נקשר בהתיישבות העובדת, ובפועל, לאורך המאה ה־20, ההתיישבות העובדת תמיד הייתה אחוזים בודדים מכלל ההתיישבות. בעשורים הראשונים למדינה הוא הוצג כאדם משכמו ומעלה: אמיץ, חרוץ, משרת את התנועה הציונית, ואם הוא מקריב את עצמו על מזבח המדינה, זה לא הוצג כסיום שלילי, אלא כסיום הרואי”.

הדימוי הזה לא החזיק מעמד לאורך זמן ונשבר כבר באמצע שנות ה־60 בשני סרטים. “’סאלח שבתי’ של אפרים קישון עשה זאת באספקט העדתי תוך שהוא לועג לקיבוצניקים, למפלגות, לקולטי העלייה”, היא אומרת. “השני, ‘חור בלבנה’ של אורי זוהר, פירק גם הוא את מיתוס ההתיישבות הציוני אך עשה זאת בסרט אוונגרד.

חיים טופול בסרט סאלח שבתי (צילום: מתוך הסרט)חיים טופול בסרט סאלח שבתי (צילום: מתוך הסרט)

לאחר מלחמת ששת הימים עוד נוצרו כמה וכמה סרטים שהעמידו במרכזם את הצבר ההרואי, אך הז’אנר הלך ודעך. השינויים הרבים בחברה הישראלית הביאו, משנות ה־70, להפקת סרטים המציגים במרכזם גברים אשכנזים שבורים, ילדותיים, אובדי דרך. סרטים אחרים שחזרו אל העשורים הראשונים עשו זאת כדי לבקר את דמותו של הצבר מפרספקטיבות שונות והציגו גזענות, התנהלות אלימה אל מול הערבים או דחיקה לשוליים והתעמרות בניצולי שואה, למשל ‘פעם הייתי’ של אבי נשר (2010).

הקולנוע העכשווי מבטל את דמות הצבר האשכנזי גם דרך סרטים שמציבים במרכזם גברים אחרים – דתיים, חרדים, ערבים, בדואים, הומואים ומזרחים”.

שב לים

וישנה גם ה”אחרת”, האישה שהופיעה בקולנוע לצד הצבר. “הצברית תוארה כאקטיבית, עמלה, עובדת שכם אל שכם לצד הגבר בשוויון מוחלט. תיאור זה עיוות את המציאות”, אומרת ד”ר שטייר־לבני. “המחקר מראה כי למעשה נשים שביקשו לשבור את תקרת הזכוכית המגדרית נתקלו פעמים רבות בהתנגדויות. הן נשלחו למלא בהתיישבות העובדת בעיקר תפקידים שקשורים בגידול ילדים ובמטבח ונאלצו להיאבק תדיר על זכותן למלא תפקידים אחרים”.

פרופ’ רונית קרק, מייסדת מסלול “מגדר בשטח” בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, מוסיפה כי דמות הצברית בתחילת דרכה נדמתה לדמות הגברית ונתפסה כמחוספסת, קשוחה, ישירה, אוהבת טבע, אמיצה, לובשת מכנסי חאקי קצרים, עובדת קשה בשדה ולוקחת חלק בשמירה ובהגנה כלוחמת. עם זאת, מיתוס הצברית היה מורכב יותר.

“למרות שדמות הצברית אימצה את הציפיות הגבריות ונתפסה כדמות לכאורה פמיניסטית, שוויונית ומשוחררת יותר, היא נותבה לתפקידים נשיים טיפוסיים כמו טיפול, חינוך ושירות הקהילה, במסווה של חלוצה”, אומרת פרופ’ קרק. “כחלק מההשתנות של דמות הצבר, ושל החברה הישראלית בכללותה, חלו גם שינויים מהותיים בתפיסת ה’צברית’. כיום דמות הצברית יותר מגוונת ומכילה ריבוי זהויות ומנעד רחב הכולל נשים דתיות וחילוניות, נשים אתיופיות, מזרחיות ואשכנזיות. דמות הצברית מחפשת יותר ויותר אחר זהות אישית פנימית, ופחות נענית לתכתיבים חיצוניים”.

“מדמות הרואית כל־ישראלית, מודל להזדהות ולהגדרה עצמית, הצבר הפך לדמות נוסטלגית במקרה הטוב ולדמות מבוזה, במקרה הרע”, מסכם פרופ’ מוטי נייגר, חוקר תקשורת ותרבות מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר־אילן.

"הצבר טופח כמיתוס וכהאנשה של הציונות. דמותו עמדה כדמות מראה לדמות היהודי הגלותי. אלא שהדמות הזו הפכה להיות מזוהה רק עם חלק מהחברה, שהתגוונה בינתיים. בעוד שאליטה יכולה לזכות בתקופה מסוימת להערכה על כך שהובילה את העם, היא גם מושא לטענות על הפריווילגיות שקיבלו אותם חברי אליטה, ומושא לסלידה מטעם דוברים פופוליסטים. דמות הצבר נולדה מהים? ולשם היא שבה. הכוחות החברתיים, הגיוון התרבותי והרצונות האינדיווידואליסטים שלחו אותה לשם. יש מי שלא יתאבל על כך, יש מי שיתגעגע”.