שכננו הקשיש איצ’ה היה רגזן גדול, בעל פתיל קצר מאוד. ל”ג בעומר, חג בישראל, היה מעלה את חמתו שבעתיים. וכל כך למה? כי המדורה שהיינו, אנחנו הילדים, מציתים בליל החג בחצר הבית, הייתה מוציאה אותו מדעתו. “זה סכנה גדוילה, זה ישרוף כל הבית ממש!”, היה צועק כשהוא מתעלם מהעובדה שדייר הבניין היחיד שכבר גרם בעבר לשריפה בו, היה הוא עצמו בחג חנוכה אחד, כשהנרות שהציב על סף חלונו נפלו לתוך החדר והציתו את דירתו.

ליל ל”ג בעומר התנהל בדרך כלל בחצרנו בחילופי דברים וצעקות בינו לבינינו, כשלעתים גם מישהו מהורינו נכנס להתכתשות המילולית הזאת. כך עד ל”ג בעומר אחד שדרדר את העימות להתכתשות פיזית אלימה ומסוכנת. זו פרצה, מלווה ביבבות ובבכי מר, בחצר הבית והסתיימה בבית החולים הדסה, ששכן אז ברחוב בלפור בתל אביב.

הכל התחיל מיענקלה, דווקא הצעיר והשקט שבילדי הבית השובבים. באחד הימים שלפני ל”ג בעומר, נתקל בו איצ’ה כשהוא, הילד, גורר אחריו בקושי אל החצר קורת עץ גדולה שסחב, תרתי משמע, מאתר בנייה כלשהו להציתו במדורת ל”ג בעומר שלנו. איצ’ה התנפל עליו, הוציא מידיו בכוח את הקורה ושילח אותו בבעיטה באחוריו מלווה בקריאות גנאי: “גנב, גזלן, שודד!”. הילד פרץ בבכי קורע לב שהזעיק את אביו מדירתם אל החצר. “הוא הרביץ לי. הוא הרביץ לי”, ייבב הנער כשהוא מצביע על איצ’ה - מה שהכניס מיד את האב לזירה.

האב גברוש, גבה קומה ורחב כתפיים, חסון ושרירי, התנפל על איצ’ה בכל כוחו וזעמו והפליא בו את מכותיו. הקשיש נפל ארצה זועק בבכי מר ומיילל כחתול שנדרס. יללותיו הלכו וגברו והזעיקו שכנים נוספים לחצר. אחד מהם, אח בבית חולים, ניסה להקימו, אבל צווחותיו של איצ’ה רק גברו כשהוא אחז בכתפו. “הוא פרק את הכתף”, אבחן השכן ופסק: “צריך להזעיק מיד אמבולנס”. שכנים אחרים נזפו באבא של יענקלה וכינו אותו “בריון אלים” ו”גיבור על זקנים”. האב המכה היה נבוך ושתק, ויללת האמבולנס, העולה ויורדת, נשמעה כבר קרבה ובאה.

שני הפרמדיקים שהגיעו באמבולנס ניסו לטפל בכתפו של איצ’ה במקום, אך צרחותיו הגביהו השמיימה. הם העלו אותו לאמבולנס שכבר היה מוקף סקרנים, צירפו את אשתו שהייתה קרובה לעילפון, הפעילו את הצופר וטסו לבית החולים הדסה. שם נאלצו הרופאים לנתח את כתפו ולחבר את זרועו לגופו.

***

יומיים לאחר מכן הופיע גברוש בפתח חדרו של איצ’ה בבית החולים כשבידו זר פרחים גדול ובונבוניירה מרשימה. הוא עמד בפתח והמתין שאיצ’ה יבחין בו, אלא שזה עשה עצמו ישן. גברוש היסס קצת, אך לבסוף ניגש למיטתו של שכנו הפצוע ונענע אותה קלות. הלה פקח את עיניו, ומבטי השניים נפגשו. הם אחזו זה בידו של זה ושתקו. עד שגברוש שבר את השתיקה.

וכה אמר: “אני מתנצל על מה שקרה. איבדתי את עשתונותיי. אני רגיש מאוד לשלומו של בן הזקונים שלי. סליחה”. ואיצ’ה גמל לו בקול חלוש: “גם אני התנהגתי לא בסדר כשהתנפלתי על ילד קטן והכיתי אותו. אינני יודע מה קרה לי. תגיד לבנך שאני מצטער ומתנצל”. ואז רכן גברוש על מיטתו של איצ’ה, והשניים התחבקו בזהירות, וגברוש הציע: “בוא נקרא עכשיו פסוקי תהילים להחלמתך, כנהוג”. וכך קראו בתהילים פרק ק”ל:
“שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה’. אדוני שמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי. אם עוונות תשמור יה, אדוני מי יעמוד. כי עמך הסליחה למען תיוורא... יחל ישראל אל ה’ כי עם ה’ החסד והרבה עמו פדות. והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו”. ואז פרצו שניהם בבכי, והאחות שנכנסה לחדר להזריק לאיצ’ה זריקת הרגעה, הפכה את פניה ונמלטה על נפשה.

ואנו, הילדים, חדלנו מאז להצית מדורות בחצר ביתנו ויצאנו לעשות זאת בשדות הבר הנרחבים שהקיפו אז את מחנה שרונה הבריטי – היום הקריה – והיו קרובים לביתנו. ואיצ’ה נרגע וגברוש אפילו עזר לנו, ושניהם היו אורחים קבועים במדורותינו.