במרץ 1972 נערכה במועדון "צוותא" בתל אביב הבכורה למופע "יש כיסוי", בכיכובם של אריק איינשטיין, להקת אחרית הימים ודורי בן זאב. זה היה אמור להיות אחד המופעים המסקרנים ביותר בעולם המוזיקה. הזמר הלאומי שר את שירי הרוק המתקתקים שלו, הלהקה הבועטת שזכתה בתואר "להקת השנה" מבצעת לחני פסיכדליה חדשניים לצד פופ מיינסטרימי, ובין לבין המנחה זורק בדיחות אקטואליות מצחיקות. אבל בפועל, המופע נחל כישלון מוחץ ולא שרד יותר מחמישה חודשים, לא החזיר את ההשקעה והיה התחלת הסוף של הלהקה.
"יצרנו קשר עם אריק אחרי תקופה שבה הבנו שההופעות שלנו לא הולכות טוב", מספר אלי מגן, מי שהיה זמר (לצדו של גבי שושן) ובסיסט באחרית הימים. "נסים אלוני סייע לנו בהעמדה, אורי זוהר וצבי שיסל היו תמיד ברקע. זו הייתה חבורה מגובשת ורצינית. בחלק הראשון של המופע שרנו את השירים שלנו, ובחלק השני ליווינו את אריק בשיריו. ההופעות היו מכובדות, במקומות גדולים, אולמות מעונבים. אבל זה לא עזר לנו.
"זמן קצר אחר כך ראיתי בהיכל התרבות מופע של להקת דם, יזע ודמעות, שחיבר לי את הרוק'נרול לג'אז. הרגשתי שאני רוצה לנגן יותר ג'אז, ומכיוון שזה לא קרה עם הלהקה, שבלאו הכי לא התרוממה, עזבתי ואחרית הימים התפרקה".
בזמן אמת, הלהקה - שעם חבריה נמנו זהר לוי, גבי שושן, יצחק קלפטר ומגן - ספגה כישלונות מפוארים, אך בחלוף השנים נחשבה ללהקת הרוק העברית הראשונה. אלבומה היחיד, שיצא ב־1972, נשא בשורה של ממש בשמי המוזיקה המקומית עם דגש על טקסטים גבוהים פרי עטם של טובי המשוררים, עם מוזיקה מורכבת והמון רצינות במוזיקה, רצינות שגרמה לה ללכת רחוק עם האמת האומנותית. אולי רחוק מדי.
"אחרית הימים היוותה באופן רשמי את הפתיחה של שנות ה־70 במוזיקה הישראלית, כשאלבומה היה הראשון שאפשר לקרוא לו רוק מתקדם או אלטרנטיבי", טוען רוני ורטהיימר, עורך ומגיש מוזיקה בכאן88. "זו הייתה התקופה שבה הרוק נפרד מהרול. כלומר, כאשר התחילו לנגן רוק ולא מוזיקת רוק'נרול שנועדה לריקודי צעירים. בישראל אחרית הימים הייתה הראשונה שעשתה זאת. ויותר מכך - זהר לוי עשה זאת".
אמביציה, מוטיבציה ואנרגיה
סיפורה של הלהקה מתחיל ב־1969, עת להקת השלושרים (בני אמדורסקי, שלום חנוך וחנן יובל) יצאה לסיבוב הופעות ארצי. היא עלתה על הבמות חמושה בבסיסט אלי מגן, משוחרר טרי מלהקת הנח"ל בעבודתו האזרחית הראשונה, ובמתופף זהר לוי, שאותם ימים עבד עם המחזאי חנוך לוין כמלחין ומעבד של "מלכת אמבטיה".
"הכרתי את זהר במועדוני ג'אז שונים, וההיכרות בינינו העמיקה בזמן השלושרים", משחזר מגן. "הקליק היה מיידי והתחלנו לנגן יחד. זממנו להקים להקה, כי לי היה חלום ורצון לשיר ולזהר היה צורך להקים להקה משלו".
איזה אדם הכרת?
"זהר היה מין פרא אדם, הוא לא למד מוזיקה ולא ניגן על כלי הרמוני. הוא רק ידע לנגן על תופים. היה לו אופי של מפיק, יוזם. הרבה אמביציה, מוטיבציה ואנרגיה מטורפת, ומהבחינה הזו התאמנו, כי רצינו את אותו הדבר. בשלב מסוים, ניגנו זהר, אני והמוזיקאי אלכס וייס כשלישייה שבמסגרתה ליווינו זמרים וזמרות, בין השאר את שושנה דמארי, יפה ירקוני ואילנה רובינא".
ב־1970, כשהשלושרים התפרקו, לוי ומגן הרגישו שזו שעתם להקים סופר־גרופ משלהם. "רצינו להקים להקה שבה כולם שרים, אז גיבשנו הרכב עם חנן יובל, ג'וזי כץ ושלמה מזרחי. קראנו לעצמנו 'כיף התקווה הטובה', שם שנתן לנו בני אמדורסקי".
למרות הציפיות, הלהקה לא שרדה זמן רב והתפרקה לאחר שהקליטה ארבעה שירים ועוד לפני שהספיקה להופיע. מתברר ששמוליק קראוס, אז בעלה של ג'וזי כץ, ניסה להשתלט על הלהקה. "הוא התחיל להתכסח עם זהר והכל התפוצץ באחת החזרות", מגלה מגן. "מי שיצא הכי מתוסכל מהסיפור הוא חנן יובל, שלא הספיק להקליט והחליט לפרוש. כשג'וזי עזבה בגלל שמוליק, ושלמה מזרחי חזר לנגן בירושלים, זהר ואני נאלצנו למצוא מוזיקאים אחרים ולהקים הרכב חדש".
הראשון שפנו אליו היה הגיטריסט יצחק (צ'רצ'יל) קלפטר, ממייסדי להקות הקצב הצ'רצ'ילים והסגנונות, שאת שירותו הצבאי עשה כגיטריסט בצוות הווי סיני. "זהר פגש אותי באחת ההופעות עם הלהקה הצבאית, ולאחר מכן בהופעה עם להקת הפלטינה שבה ניגנתי והציע לי להצטרף", משחזר קלפטר. "כולנו היינו במובן מסוים אנטי־ממסדיים בתקופה ההיא ונמשכנו למחתרת ולאנדרגראונד, כך שהבסיס שלנו היה די דומה והחיבור היה טוב. היצירה שלנו הייתה גם באותה רוח של 'תרבות נגד' וזה בעצם מה שאיחד אותנו במובן מסוים למאמץ המשותף".
השני שהצטרף היה חברו של לוי עוד מימי מעברת "מחנה ישראל" שליד לוד: הזמר והגיטריסט גבי שושן. "הייתי אז בדיוק אחרי המחזמר 'שיער', וכשנגמרו ההצגות הייתי די פנוי. אז פגשתי את זהר והוא הזמין אותי להצטרף ללהקה. התחלנו בחזרות", סיפר לי גבי שושן ז"ל בראיון מ־2013. "לזהר ולי הייתה שפה משותפת: שנינו אהבנו מאוד רוק'נרול. למרות שהיה גדול ממני, זהר היה בדיוק בראש שלי. במבט לאחור הקדמנו את זמננו".
רוק בשפת התנ"ך
הלהקה בחרה בשם "אחרית הימים" ("חיפשנו שם אופטימי", מציין מגן) והחלה לקיים חזרות כרביעייה בבניין מוזנח ביפו. "עשינו חזרות שעות על גבי שעות", מספר מגן.
מה היה הקו המוזיקלי שהנחה אתכם?
קלפטר: "לעשות רוק'נרול בעברית".
מגן: "עד אז אף להקה לא עשתה רוק'נרול בעברית, כי השפה מאוד לא נוחה, היא לא מתגלגלת. זהר רצה לעשות רוק מתקדם, בועט וכבד, אגרסיבי, בלי להתפשר, ממש כמו ששלום חנוך עשה לימים עם 'חתונה לבנה'. הוא היה מוכן ללכת רחוק מדי. יחד עם זאת, רצינו שהטקסטים יהיו ברמה גבוהה ולא היינו מוכנים להתפשר על טקסטים דלים ולא משמעותיים. הלכנו למשוררים ולכותבים רציניים, כי זהר הכיר את כל הבוהמה בתל אביב. הוא היה חבר של כולם בקפה 'כסית'".
בראיון טלוויזיוני שנתן כ־20 שנים אחרי פירוק הלהקה, ביטא לוי גם את הקו שהנחה אותו בהקמת הלהקה: "אחרית הימים הייתה סוף תהליך שהתחלתי אותו ב'מלכת אמבטיה', והמטרה הייתה לייצר להקה קוסמופוליטית, לקחת את השפה העברית ולהביא אותה מבחינה מוזיקלית, עיבודים ושירה של רוק'נרול. במקרה או שלא במקרה, רוב האנשים בלהקה היו מזרמים אחרים, גבי שושן המרוקאי היה איתי במעברה, 'צ'רצ'יל' פריק מרחוב הירקון, מירי אלוני יוצאת להקה צבאית ואלי מגן צבר, נוצרה הרמוניה של אנשים ששייכים לפה, לארץ".
איך הסתדרתם, לא היו חיכוכים?
מגן: "אני לא זוכר ריבים משמעותיים. גבי היה הבנאדם הכי נוח בעולם, נשמה טובה וכישרון גדול, לא רבתי איתו אף פעם ולא עם קלפטר. הסתדרנו. היינו חברים טובים".
קלפטר: "הסתדרנו למרות שהיו מדי פעם חילוקי דעות מקצועיים".
לאחר גיבוש השירים וחזרות לא מעטות, החלה הרביעייה לקיים הופעות ניסיון לא רשמיות במועדונים קטנים. או אז הבינו חבריה שמשהו חסר והחליטו לצרף צלע נשית. הם בחרו בסולנית להקת הנח"ל המיתולוגית מירי אלוני, חביבת המיינסטרים שעד אז בעיקר שרה פופ ופחות רוק אוונגרדי.
"החלטנו לשנות את הנוסחה ובשביל שזה יהיה מסחרי ואטרקטיבי יותר לאנשים, צירפנו את מירי", מסביר מגן. "היא החזיקה מעמד תקופה די קצרה ועזבה".
"אחרי להקת הנח"ל עברתי לתל אביב ופגשתי את זהר בקפה 'כסית', היכן שכל הבוהמה ישבה אז", סיפרה לי מירי אלוני בראיון. "נחשפתי אליו לראשונה בהצגה 'מלכת אמבטיה' ואהבתי את הכישרון שלו. כשהצטרפתי, הוא, אלי מגן, יצחק קלפטר וגבי שושן כבר היו בעיצומן של חזרות. באותה תקופה אומנם נגעתי ברוק'נרול עוד בלהקת הנח"ל עם הגיטרות של דני סנדרסון והחבר'ה מכוורת, אבל החומרים של זהר היו רוק מתקדם וקשה לעיכול, וזה היה אתגר שעניין אותי. הבעיה הייתה שזהר, שהלחין את השירים והיה בעצם הכוח המניע של הלהקה, לא ידע להנהיג ולהוביל, כך שכל אחד משך לצד אחר. היינו חמישה אינדיבידואלים בלהקה אחת".
פסיכדליה באוזניים
בספטמבר 1971 קיימה הלהקה במועדון "צוותא" בתל אביב את הופעת הבכורה שלה, שזכתה לקבלת פנים פושרת. לאחר אותה הופעה פורסמה בעיתון "העולם הזה" אחת הכתבות הראשונות על הלהקה ובה ראיון עם לוי.
"יש לי שירים שמחכים כבר ארבע שנים במגירה", סיפר באותו ראיון. "שירים של חנוך לוין עם אווירה ועם תוכן. זה אולי לא נעים לכמה פחדנים במדינה הזאת להודות בכך, אבל בארץ מפחדים מדברים מקוריים, ואפילו אם אין הם שירים פוליטיים או אנטי־מלחמתיים דווקא. יש בארץ תופעה משונה, או שאתה מוצא זמר עם קול נהדר אבל מטומטם לגמרי ולא יודע להגיש שיר או שישנו אחד שמבין את המילים ויודע להגיש אבל לא יודע לשיר. ולשיר שירים זה כמו להגיש יצירות קטנטנות, וחשוב שישמעו את המילים אפילו ואולי עוד יותר חשוב, כשלא נעים לשמוע אותן".
בראיון שנתן לשבועון "להיטון" בדצמבר 1971, התייחס לוי לכישלון הופעותיה של הלהקה: "התאכזבנו מהיחס של הקהל. ידענו כי ניתקל בקהל לא פתוח, לא קהל עוין, אבל קהל שלא מכיר את המוזיקה הזאת, אולם לא העלינו בדעתנו כי ניאלץ לעמוד מול קהל שאינו יודע להגיב על מה ששמע. מבחינה זאת - זו אכזבה. אבל כל הופעה היא עולם חדש. יש הופעות שאנחנו מצליחים בצורה יוצאת מהכלל, ויש הופעות שמוטב לא לדבר עליהן. לא באשמתנו".
בעודם מנסים להתניע את ההופעות המדשדשות, התכנסה החבורה להקליט שירים ראשונים כדי לשלוח אותם לרדיו. "האמרגן שלנו, אברהם אלון, שהיה גם הבעלים של המגזין 'להיטון', קידם אותנו במגזין חזק וסידר לנו להקליט בחברת CBS", אומר מגן. "השיר הראשון שהקלטנו היה 'העץ הוא גבוה' של חנוך לוין. זהר הביא לי אותו עוד לפני שאחרית הימים קמה, והתאהבתי בו משמיעה ראשונה".
מגן מציין כי אף שלוי חתום על הלחנת כל שירי הלהקה, התוצר הסופי הוא פרי עבודת צוות שלו עם מגן וקלפטר. "זהר לא ידע מוזיקה ולא ידע לקרוא תווים. בכל פעם שהוא הביא שיר, הוא היה מזמזם לנו אותו על טייפ, ויצחק ואני היינו מתרגמים אותו לכדי מנגינה. אי אפשר להגיד שהוא כתב את השירים באמת, הוא הביא את השלד, ויצחק ואני עשינו מהם שירים. במקור זה היה משהו אבסטרקטי לגמרי ולא דומה לתוצאה הסופית".
בתחילת שנות ה־70 החלה הפסיכדליה להדהד באוזניים הישראליות ולא בקונוטציה חיובית אלא אנטי־ממסדית. עם זאת נראה כי אחרית הימים לקחה את הפסיכדליה והאוונגרדיות כמה צעדים קדימה: הרפרטואר של הלהקה כלל שמונה שירים בלבד, כשאורכו של השיר הקצר ביותר הוא 3:27 דקות ואורכו של השיר הארוך ביותר 8:06 דקות, מה שנחשב פורץ דרך באותן שנים של להיטים קליטים וקצרים.
בתחילה הוקלטו השירים שלוי הלחין למילותיו של חברו, חנוך לוין: "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" ו"העץ הוא גבוה". "בתחרות שנערכה בינואר 1998 בעיתון 'העיר' לגבי סולו הגיטרה הטוב ביותר בכל הזמנים, הסולו שלי ב'העץ הוא גבוה' נבחר כטוב מכולם", מתגאה קלפטר. "התעודה הזו תלויה עד היום בסלון ביתי, כי זה היה סולו קרוב ללבי".
שני השירים הבאים באלבום, "התעמלות בוקר" ו"חייו ומותו של מר גוסקין", הוקלטו במקור בשנת 1968 על ידי הזמר רן אלירן, בליווי להקתו של לוי "זהר השביעי", אלא שחברת התקליטים החליטה לגנוז אותם, משום שלטעמה היו אוונגרדיים מדי.
אחר כך הוקלט השיר "פתחי לי את הדלת" שכתב עמוס קינן. בני אמדורסקי ביקש מלוי להלחינו לתקליט חדש של צמד הדודאים. לאחר שאמדורסקי ושותפו לצמד, ישראל גוריון, שמעו את השיר, הם טענו שהוא כבד מדי עבורם וויתרו עליו. לוי אימץ אותו לאחרית הימים, כשהסולן בשיר היה מגן.
את שני השירים הבאים - "הנסיכה" ו"תחת עץ האקליפטוס" - ביצעה מירי אלוני כסולנית. העובדה שהם לא זכו להצלחה רדיופונית ושהקהל לא נהר להופעות, הביאה את אלוני להחליט שהיא עוזבת את הלהקה. "זה היה מפח נפש עבורי, שאחרי כל כך הרבה עבודה, הקהל לא מגיע", סיפרה. "שאלתי את עצמי: 'ויתרתי על הקריירה המזהירה שלי בשביל זה?', אז עזבתי ברוח טובה".
פירוק באווירה טובה
לאחר שאלוני עזבה, חיפשה הלהקה אטרקציה חדשה שתמשוך את הקהל, והגיעה לאיינשטיין, שבדיוק חיפש להקה שתלווה אותו בהופעות, עם תום סיבוב ההופעות שלו עם להקת הפלטינה. איינשטיין התלהב מהסאונד החדשני והמתקדם של אחרית הימים, והחליט לאחד עמה כוחות.
"אני שידכתי בין הלהקה לאריק", מספר קלפטר. "באותה תקופה ניגנתי גם עם להקת הפלטינה, ששימשה כלהקת הליווי שלו. הוא חיפש הרכב חדש בסגנון רוק, כי הפלטינה ניגנה ג'אז בעיקר, והצעתי שאנחנו נלווה אותו. בהתחלה זהר התנגד כי אריק נתפס בעיניו כממסדי מדי, אבל הוא השתכנע די מהר כי הבין שזו הדרך להמשיך את קיום הלהקה".
הלהקה הקליטה עם איינשטיין את השיר "מיידלע", שאותו כתב עם קלפטר על בסיס לחנו של מיקי גבריאלוב לשיר "היא תבוא". איינשטיין ואמרגנו דאז צבי שיסל עשו קולות רקע בשירה המוקלט האחרון של הלהקה, "יש לי יום הולדת", שנחשב להמנון של החוגגים.
"אחרי שהבנו שההופעות לא הולכות כל כך טוב, החלטנו להקליט שיר מסחרי וקליל יותר", אומר מגן. "זהר לא רצה בשום אופן לוותר על הלהקה, כי היא הייתה מפעל חייו, הוא ניסה בכל כוחו למנוע פירוק. אני הייתי יותר פסיבי וזרמתי, כי רק רציתי לשיר. אז זהר הביא מרוטבליט את 'יש לי יום הולדת' המיינסטרימי, שהתאים בדיוק למטרה הזו, ואכן הוא הצליח מאוד מבחינה מסחרית".
בשנת 1972 הלהקה נקלעה לפרשת דרכים: מצד אחד היא קצרה תארים רבים, בהם "להקת השנה" במצעדי הפזמונים של קול ישראל וגלי צה"ל ו"להקת השנה" של "להיטון" וזכתה בפרס כינור דוד היוקרתי. מצד שני, הקהל לא הגיע להופעותיה וגם איינשטיין לא הצליח להציל את המצב.
"צריך להבדיל בין אנשים שבאים לראות הופעה וליהנות ממוזיקה שהאוזן רגילה לה לבין עורכי מוזיקה שאהבו מאוד את החומרים שלנו", מסביר קלפטר. "הקהל לא ידע לעכל את המוזיקה הזו, שהקדימה את זמנה והייתה פרועה, נועזת ומתקדמת למה שהוא היה מורגל. הקהל, בניגוד לעורכי המוזיקה ההרפתקנים, אהב מיינסטרים, וזה לא מה שהוא קיבל בהופעה".
"אנשים לא ידעו איך לאכול אותנו", מוסיף מגן. "הסאונד היה חזק נורא, אנשים לא היו רגילים לווליום כזה בהופעות קטנות. צריך לזכור שהיה מדובר על תקופה שעוד לא היו הופעות באצטדיונים גדולים".
באוקטובר 1972, לאחר שהלהקה לא הצליחה להתרומם כלכלית, היא התפרקה. "התפרקנו באווירה טובה", אומר מגן. "מי שנפגע בעיקר היה זהר, שרצה להמשיך ולא לוותר. זהר היה מוגבל מבחינה מוזיקלית, לא היה לו הרבה מה להגיד מהבחינה הזו. הלך לו טוב איתנו, כי אנחנו כתבנו בשבילו את השירים. מה שהוא ניסה אחרי אחרית הימים לא כל כך הצליח לו, וזה גרם לו למשבר רציני".
סוף הדרך
זמן קצר אחרי פירוקה של הלהקה יצא תקליטה היחיד "אחרית הימים" (Apocalypse), כשבעטיפתו הקדמית נראים ארבעת הגברים בבגדי חורף צבעוניים ומטרייה שחורה. על גבי עטיפתו האחורית של האלבום נראים זהר לוי ומירי אלוני, יחד עם הטקסט הבא:
"בראשית היה חזון, ארבעה בחורים ובחורה אחת החליטו להקים להקה שלא תהיה דומה לשום להקה אחרת שהייתה לפניהם בעולם הזמר הישראלי... בראשית היה תוהו ובוהו. כל מה שהיה להם היה חומר גלם בלבד, מילים מיוחדות, לחנים יוצאי דופן. יחד הם יצקו את הכל לעיסה אחת ויצרו את המוזיקה שלהם. ההתחלה הייתה קשה, חובבי מוזיקת הפופ בישראל התקשו לעכל את התפריט החדשני אבל החמישה לא התייאשו, הם המשיכו בעקשנות ובדבקות, לצעוד בנתיב שקבעו לעצמם, עד שהגשימו את חלומם וחזונם - חלום 'אחרית הימים'... אבל כמו כל חלום, גם זה נגמר ומה שנותר ממנו הוא זיכרון יפה. זיכרון שהונצח על גבי אלבום זה, המהווה ציון דרך בעולם הפופ הישראלי".
מה היה מיוחד באלבום?
מגן: "הלהקה שלנו הייתה לא מתפשרת. באמת הלכנו עם האומנות עד הסוף. פרצנו דרך ללהקות הרוק שהגיעו אחרינו, כמו תמוז וששת".
קלפטר: "בפעם הראשונה הייתה קומבינציה של רוק'נרול עם שירה של משוררים רציניים. רק עכשיו האלבום מקבל את הכבוד שלו הוא ראוי. הקדמנו את זמננו".
ורטהיימר: "אלבומים פורצי דרך נעשים על ידי מוזיקאים שלא מתפשרים על איכות. והאלבום הזה הוא דוגמה לכך: גם מבחינת הדרך המוזיקלית הלא מתחנפת, הסאונד שמתכתב עם הרוק הלועזי של אותה תקופה, הטקסטים ואופן השירה".
עם פירוקה של הלהקה, פילסו חבריה את דרכם בעולם המוזיקה: אלוני יצאה במופע משירי נעמי שמר עם חבורת בימות, ופיתחה קריירת משחק וזמר מצליחה שנמשכת עד היום. שושן הפך לסופרסטאר גדול עם להיטים כמו "16 מלאו לנער" ו"בראשית". הוא עבר לארצות הברית כדי לנסות לטפח קריירה בינלאומית, התמכר שם לסמים, חזר לארץ, אך לא הצליח לשקם את הקריירה. ב־2016 הוא שם קץ לחייו.
מגן המשיך לקצור הצלחות כזמר, הפך לבסיסט מבוקש, שימש כנגן קונטרבס של התזמורת הפילהרמונית למשך 32 שנה ולאחד מעמודי התווך של עולם הג'אז המקומי. קלפטר הצטרף ללהקת כוורת מיד אחרי פירוק אחרית הימים ובהמשך נמנה עם מייסדי ההרכב צליל מכוון ופיתח קריירה מצליחה כמלחין מבוקש, זאת לצד אלבומי סולו שהוציא.
מי שלא הצליח למצוא את עצמו אחרי פירוק הלהקה הוא זהר לוי, שצמצם פעילות מוזיקלית וסירב להתראיין לתקשורת. למעט מספר פרויקטים שוליים הוא לא הצליח למנף את הקריירה שלו. לוי גם סירב לקחת חלק בכל איחודי הלהקה השונים. ב־2007 לקה לוי בהתקף לב ובאירוע מוחי והפך למשותק בחצי גופו השמאלי. הוא נפטר בשנת 2019 מסיבוך של דלקת ריאות.
בשנת 2007 התאחדה הלהקה ללא זהר לוי אך עם מירי אלוני למופע חד־פעמי. בשנת 2010 התאחדו אלי מגן וגבי שושן לסדרת הופעות תחת השם "אחרית הימים 2" ובשנת 2012 התאחדו שוב אלוני, שושן, מגן וקלפטר להופעה אחת בתיאטרון תמונע, כמחווה ללוי, שמצבו הכלכלי הידרדר.
"אחרי שאחרית הימים התפוגגה והשאירה לנו את האלבום המופלא שלה, התחיל להצטבר בפסקול הישראלי המון רוק אלטרנטיבי ישראלי מעולה", אומר ורטהיימר. "למשל 'קצת אחרת', מתי כספי ושלמה גרוניך ב'מאחורי הצלילים', '14 אוקטבות' ואחרים, שנסללה להם הדרך בזכות אחרית הימים שנתנה את הסיפתח".