מהרגע שבו הקהל הישראלי התבשר על פתיחתה החודש במוזיאון תל אביב לאמנות של התערוכה הבינלאומית של האמנית היפנית יאיוי קוסאמה בת ה־92, החלה ההיסטריה: 40 אלף כרטיסים נמכרו בתוך 48 שעות, הכרטיסים לחודש נובמבר אזלו, וכבר נפתחה ההרשמה לדצמבר.
התערוכה של קוסאמה, שדורגה כאחת מעשר התערוכות החשובות והגדולות בעולם לשנת 2021, תיפתח ב־15 בנובמבר במוזיאון ותתפרש על פני חמש גלריות. “כל מוזיאון בעולם רוצה להציג אצלו את התערוכה של קוסאמה, וזה תהליך של שנים כי מוזיאון לבד לא יכול להרשות לעצמו לממן את זה והוא נזקק לסיוע כספי, זאת אם האמן עצמו מסכים”, מספרת סוזן לנדאו, מנהלת מוזיאון תל אביב לשעבר ואוצרת התערוכה הראשית.
“זו אחת התערוכות הגדולות ביותר שהיו אי פעם, ומוצגות בה מבחר יצירות משנות הפעילות של האמנית. הרעיון לקיום התערוכה במוזיאון החל להתבשל אצלי בשנת 2018, עוד כשכיהנתי כמנכ”לית ואוצרת ראשית של מוזיאון תל אביב לאמנות. אז התחלתי לבדוק ולגשש, וכשבאה המנכ”לית הנוכחית של המוזיאון, טניה כהן־עוזיאלי, סיפרתי לה שאחד התהליכים שהתחלתי ולא הספקתי היה להביא את התערוכה של קוסאמה לארץ. היא אמרה שזה מעניין אותה ושאמשיך לקדם זאת. דווקא בזמן הקורונה, הצלחתי למצוא את הדרך ואת השותף הנכון: מוזיאון מרטין־גרופיוס־באו בברלין. מנכ”לית המוזיאון החליטה בצעד אמיץ לאשר את הצעד הזה, כשהמגיפה בשיאה”.
שיערת שזה יעורר כזו היסטריה בארץ?
“הייתי בתערוכות שלה במוזיאונים ברחבי העולם וראיתי את התורים הארוכים שם, ראיתי את תגובות האנשים, ושקהל רחב מתחבר באופן בלתי רגיל ליצירה שלה, וקיוויתי שגם בארץ אנשים יתעניינו בה. זה מתאים גם לקהל שלא הולך באופן קבוע למוזיאונים, וזה אחד הדברים החיוביים והטובים מסביב לתערוכה הזו. אני מקווה שיגיעו גם אנשים שלא היו אף פעם במוזיאון”.
מה מייחד אותה בעינייך?
“קשה להסביר זאת במילים, צריך לבוא ולראות, אבל בכל השלבים ביצירה שלה היא שואפת לבטא אינסופיות של היקום, והיא עושה זאת בדרכים שונות ובאלמנטים שיש בהם חזרה. היא פורצת גבולות בכל כך הרבה אפיונים, ויש כל כך הרבה פילוסופיה ופואטיות ביצירות שלה”.
בין מזרח למערב
קוסאמה נולדה בשנת 1929 ביפן למשפחת סוחרים. את המשיכה לעולם האמנות גילתה עוד בילדותה בבית הספר היסודי. “חוויתי טראומות בילדות”, סיפרה בראיון בשנת 2018. “המשפחה שלי הייתה רחוקה מלהיות תומכת. אמא שלי, לאחר שהייתה מכה אותי, הייתה שולחת אותי לרגל אחרי המאהבות של אבא שלי, והיו פעמים שראיתי אותו מקיים עמן יחסי מין, מה שעורר בי אנטי לסקס. בדיעבד הבנתי שעל מה שאמא שלי עוללה לי, היא הייתה צריכה לשבת בכלא. זה גרם לי לבעיות נפשיות בגיל צעיר ולהזיות שהניעו ועדיין מניעות אותי ביצירה שלי”.
בשנת 1952, לאחר שלמדה ציור באופן מקצועי בקיוטו, החלה להציג את יצירותיה, ואלו לא התקבלו כל כך במדינתה. “עולם האמנות היפני נידה אותי בגלל הבעיות הנפשיות שלי”, סיפרה בראיון בשנת 2020. “כשהרגשתי שאין לי איך לבוא לידי ביטוי ביפן, החלטתי לעזוב לניו יורק ולהיאבק שם על אמנותי. היו לי קשרים באמריקה והאמנתי שהעתיד שלי הוא שם”.
קוסאמה הגיעה לניו יורק בשנת 1957, שם הושפעה מסגנון האקספרסיוניזם המופשט וביססה את מעמדה כחלק מתנועת הפופ־ארט שהחלה באנגליה בשנות ה־50 והגיעה לפופולריות בארצות הברית בשנות ה־60. “הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לניו יורק היה לטפס על בניין האמפייר סטייט, להביט על העיר ולשאוב ממנה השראה”, סיפרה בעבר. “רציתי להפוך לכוכבת בעיר הזו, אבל בלבי הייתי אאוטסיידרית”.
למרות החלומות הגדולים, בניו יורק התקשתה לפרנס את עצמה. “הייתי ענייה, הייתי מחפשת בפחי אשפה אחר קופסאות שימורים ואוכלת את השאריות”, סיפרה בעבר. “גרתי בתוך הסטודיו שלי, וכל ערב הייתי נכנסת להתקף חרדה ואמבולנס היה מגיע לקחת אותי לבית החולים. בסוף המליצו לי לראות פסיכיאטר”.
“באותן שנים בניו יורק היא הייתה אמנית פרינג’ אוונגרדית ופרועה”, מסביר רז שרבליס, מרצה לאנתרופולוגיה ומגדר באקדמית עמק יזרעאל ומדריך טיולים ביפן. “היא עשתה דברים נועזים: שרפה דגלים של ארצות הברית, עשתה מיצגים של עירום קבוצתי, ערכה את החתונה ההומוסקסואלית הראשונה בניו יורק. היא הייתה בעד אהבה חופשית, והיא חשבה שצריך לטשטש זהויות מיניות ומגדריות. הרצון שלה היה ליצור משהו אוניברסלי ופורץ גבולות. היא הייתה מוכרת כל מה שיכלה בשביל לקנות צבע ליצירותיה, וכשלא היה לה כסף, היא הייתה אוספת שאריות צבע שזרקו צבעים לפח כדי ליצור מזה. היא הייתה אמנית כפייתית בכל רמ”ח איבריה. מסע החיים הקשה שלה, שליווה אותה מהילדות, תורגם לאמנות שלה. היא רואה את היצירות שלה כחברות. ברגע שהיא עברה לניו יורק, היא הפכה לנציגה המשלבת ביצירותיה בין תרבויות המזרח והמערב”.
בשנות ה־60 וה־70 החלה קוסאמה להציג את יצירותיה בתערוכות בעולם, בין השאר בגרמניה, באיטליה ובהולנד, כשבין יצירותיה שהתפרסמו באותה עת היו “פסלי הצטברות” (1962), “חדרי אינסוף” (1965), “העלמה עצמית” (1966), “חתונה הומוסקסואלית” (1967) ו”האורגיה של קוסאמה” (1969).
בשנת 1973, לאחר שמצבה הנפשי הידרדר, שבה קוסאמה ליפן, הפעם כאמנית יותר מגובשת ומלאת ביטחון, אך בעיותיה הנפשיות לא נתנו לה מנוח עד שבשנת 1977 אשפזה את עצמה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו.
“בשני העשורים האחרונים היא הפכה להיות קונצנזוס”, אומר שרבליס. “אנשים רואים ביצירותיה ביטוי לחירות, התמודדות. היצירה שלה גורמת לאנשים לחשוב ולהתחבר לרגש”.
כמו טריפ
התערוכה עצומת הממדים של קוסאמה תציג את תקופות היצירה העיקריות שלה בקריירה בת כאמור למעלה מ־70 שנה. יוצגו בה כ־200 עבודות וארבעה “חדרי אינסוף” (חדרי מראות ייחודיים), כולל עבודות חדשות שמעולם לא הוצגו.
אף שקוסאמה מעוררת עניין בקרב צרכני אמנות ותרבות רבים בעולם, עדיין קשה היה לצפות את גודל הסנסציה שתעורר הבאת התערוכה שלה לישראל. “הסיבה להיסטריה סביב התערוכה נובעת מכמה מישורים”, מסבירה ד”ר גילית איבגי, מרצה עצמאית לאמנות, חוקרת תרבות וחוקרת היסטוריה של מוזיאונים. “במישור היותר רדוד, זו אמנות מאוד אינסטגרמית, ובעצם הקטע המדהים הוא שמדובר באישה בת 92 שהיא אולי האמנית הכי מצליחה היום בעולם באינסטגרם. העבודות שלה מאוד מתאימות לרוח של האינסטגרם. בשנים האחרונות יש טרנד בעולם שסטודנטים לאמנות, לעיצוב ולצילום הולכים לתערוכות מהסוג הזה, כשהם לבושים בהתאם, ומתכננים מראש את תמונות האינסטגרם שלהם בתערוכה. זה מאפשר לאמנות שלה להיחשף לקהל רחב”.
220 אלף עוקבים יש לקוסאמה בעמוד האינסטגרם שלה, שבכותרתו מופיע, בין היתר, הציטוט: “נקודות הן הדרך לאינסוף”. “ליצירות של קוסאמה נחשפתי גם אני ברשתות החברתיות”, מספרת מגישת הטלוויזיה ואושיית הרשת דניאלה אלטר. “הצלחתי למצוא כרטיסים לתערוכה רק לחודש דצמבר, מה שאומר שהרשתות החברתיות עושות אחלה שיווק באופן אורגני וטבעי. הצבעוניות, הססגוניות והתבנית החוזרת של הנקודות הן אלמנטים פוטוגניים שתואמים מאוד את רוח התקופה הדיגיטלית והחברתית שבה אנו חיים. אין בכך שום פסול בעיניי. אם הרשתות החברתיות גורמות לנו להיחשף לאמנות ולתרבות וחושפות את הדור הצעיר גם כן לתוכן שהוא בעל ערך, מה טוב”.
לדברי ד”ר איבגי, המישורים הנוספים שתורמים להיסטריה סביב קוסאמה הינם עמוקים יותר: “האמנות העכשווית בדרך כלל עוסקת באקטיביזם חברתי ופוליטי, בנושאים שקשורים לגזע, מין, מגדר, אג’נדה חברתית. לעומת זאת, האמנות של קוסאמה שונה לחלוטין: זו אמנית שמתארת הזיות שלה, אמנית שמאושפזת הרבה שנים במוסד פסיכיאטרי, שעברה טראומות בילדות שלה, כלומר האמנות שלה היא פוסט־טראומטית, והיא יוצרת סביבות טוטאליות. בכניסה לתערוכה שלה, כל אדם, ולא משנה מה הגיל, השפה או התרבות שלו, נכנס לסביבה טוטאלית. האמנות שלה נוגעת בכל אדם, בלי צורך בשפה, במילים, בטקסט או בהסבר. זו לא אמנות דידקטית, אלא אמנות שמגיעה דרך החושים.
זה סוד ההיסטריה והקסם, למרות שאני לא מתכחשת לזה שיש פה מערכת משומנת של יחסי ציבור, ויש בתערוכות שלה גם מכירות של מרצ’נדייז ופריטים שעוצבו על ידה. בנוסף, האמנות שלה מתעסקת גם בשאלה של נרקיסיזם, כי בחדרי המראות שלה הדמות של המבקרים משתכפלת שוב ושוב. כל אדם שנכנס לחדר המראות האינסופי עובר את החוויה הנרקיסיסטית הזו, ואנחנו נמצאים בעידן הכי נרקיסיסטי בתולדות האנושות. העבודות שלה מדגישות את העניין הזה”.
“העובדה שהתערוכה הזו מגיעה בפעם הראשונה לישראל הופכה את האירוע הזה למשהו של פעם בחיים”, מציין שרבליס. “הפרופיל של רוכשי הכרטיסים מורכב מאנשים שראו אותה בתערוכות בעולם, שם גם עומדים בתור בשביל לראותן; ומ’סקרנים’, אלו שלא יודעים מי היא, אבל רוצים להבין מה ההיסטריה סביבה. היצירות שלה, בייחוד בחדר המראות, הן כמו טריפ, ברגע שאתה נמצא שם זמן ארוך, אך בגלל שבארץ הבילוי בחדר המראות מוגבל בזמן, את הטריפ חלקנו נקבל דרך האינסטגרם”.