"שנת האפס", כך נקראת ההצגה החדשה, המוצגת בתיאטרון יפו, בבימויו של סיני פתר ובהשתתפות חוה אורטמן, ראודה סלימאן, דניאל ברטוב ורביע חורי. שיחה עם פרופ' אבנר בן-עמוס, שחיבר את המחזה בעקבות "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי-ערבי", ספרו של הלל כהן, שהופיע בהוצאת "כתר".
"היבטים שונים של הספר משכו אותי לעשות לו עיבוד תיאטרלי", אומר בן-עמוס. "בספר נותן המחבר תמונה חדשה על אירועי תרפ"ט, שלא היו מוכרים לקהל הישראלי. זאת באשר הם זכורים לנו כאסון לאומי של טבח יהודים עם דגש חזק על הטבח שהתרחש בחברון. אמנם זה נכון, אבל רק חלק קטן מהסיפור. לדברי כהן, אפילו בחברון יותר יהודים ניצלו על-ידי ערבים מאשר נרצחו שם בידי ערבים. לא יודעים את זה, כי כל אומה מעדיפה לספר לעצמה את הסיפור שלה כקרבן וכשהיא נמצאת בסכסוך לאומי עם צד אחר, היא מעדיפה להסתיר את הצדדים הטובים שבו".
איך זה מועבר לבמה?
"המחזה מורכב מקולות, או עדויות של אנשי התקופה, ממכתבים, מקטעי יומנים ומעיתוני התקופה. ההצגה מתרכזת באירועים שקרו בירושלים בלבד. זה השוני לעומת ספרו של כהן. הצגה היא לא ספר היסטוריה ובשונה מהם יש בה הדהוד עכשווי של המהומות שהיו לפני חצי שנה בזמן מבצע 'שומר החומות', מה גם ששני השחקנים הערבים מבין הארבעה גרים בערים מעורבות. ארבעתם נוכחים כל הזמן על הבמה ומגלמים כ-30 תפקידים יחד עם וידאו מאחור, מוזיקה ואביזרים בימתיים".
בן-עמוס, 70, הוא היסטוריון של החינוך עם "שריטה" לתיאטרון, כשכמחזאי הוא מעבד בעיקר טקסטים שיש להם מימד היסטורי, מה שיש אפילו בהצגת 'סוס אחד נכנס לבר', בכיכובו של דרור קרן, שהיא עיבוד של מיכה לבינסון ושלו לרומן של דויד גרוסמן.
משיכתך לתיאטרון לא צמחה יש מאין.
"אכן, כך. כמי שגדל בבית תיאטרלי, בהיותי בנו של עמנואל בן-עמוס, מראשוני התיאטרון הקאמרי, התוודעתי מגיל מאוד צעיר לקסם של התיאטרון וכמובן שזה השפיע עלי. כשהובאתי לראשונה לראות הצגה כילד בן ארבע-חמש וראיתי את האורות נדלקים על הבמה, זה זכור לי כקסם שאי אפשר לעמוד בפניו. מאז אני רואה את התיאטרון כמרחב שאפשר להמריא בו אל מחוזות הדמיון. אישית, גם אם שיחקתי בעבר בהצגות של חובבים, זה אף פעם לא היה הצד החזק שלי, אני משלב את האהבה שלי לשני התחומים - היסטוריה ותיאטרון".
אולי יש כאן גם עניין של השלמת סימפוניה בלתי גמורה, לאחר שאביך לא מיצה את עצמו בתיאטרון?
"יוצא שאני ממשיך אותו, אם כי תוך כדי שימוש בכלים אחרים ועצם זה שההצגה על-פי גרוסמן מועלית בקאמרי, התיאטרון של אבי, יש בה סוג של סגירת מעגל מרגשת. כשאני מגיע לשם ורואה את הצילום המפורסם של אבי עם חנה מרון, כאורי ומיקה בהצגת 'הוא הלך בשדות', זה עושה לי איזשהו 'טיק' בלב".
סיפורו של בן-עמוס האב היה מהסיפורים הטרגיים בתיאטרון הישראלי. הפלמ"חניק, שבנעוריו למד בסטודיו של הבימה, הגיע לקאמרי ב-46', שנתיים אחרי הקמתו ולאחר מספר תפקידי-משנה הוא המריא בבת אחת אל התפקיד האולטימטיבי של אורי והיישוב דאז נשא את השחקן המרשים בן ה-25 על כפיים בעיצומה של מלחמת העצמאות. אבל הוא לא זכה לקבל עוד תפקיד כמו אורי ולהוותו גם נאלץ להיות שנתיים מחוץ לעניינים, לאחר שחלה בשחפת. ביש המזל שלו העלה הילוך ב-58', כשבמאי "הוא הלך בשדות", יוסף מילוא, ממייסדי הקאמרי, הודח מהניהול האמנותי.
"הטעות של אבי הייתה כאשר הוא לא הצטרף למילוא, כשעבר להקים את תיאטרון חיפה והעדיף להישאר בקאמרי", סבור בן-עמוס הבן. "כשלא נמצאו לו תפקידים ראויים, הוא עבר לעבוד בתפקיד טכני של מנהל הצגה. היה לו תסכול קשה מכך שחקנים, שהעריצו אותו אך עשור קודם לכן, התנשאו מעליו".
נחמה פורתא מצא עמנואל בן-עמוס, כשהיה בין אלה שנבחרו על-ידי קול ישראל לצאת לשנת לימודים בניו-יורק, לקראת הקמת טלוויזיה בארץ, כשחשבו שהיא תתופעל כאן על-ידי הרדיו. בן-עמוס חזר ארצה, לא נהיה מחלוצי הטלוויזיה, הופיע בתפקיד משני ב"חבורה שכזאת", סרטו של זאב חבצלת ומתוסכל ומאוכזב הוא שב לארה"ב, שם היה לבמאי סרטי פרסומת ותדמית, כשאת 25 שנותיו האחרונות העביר בארה"ב עד מותו בגיל 84.
זה מה שקרה לשחקן, שסימל בתפקיד אורי את הצבר הישראלי המובהק. ובנו, אבנר, איש-שיחנו, עשה בחו"ל את עבודת הדוקטורט שלו על..."ההלוויות הממלכתיות ברפובליקה הצרפתית השלישית".
"במובן מסוים זאת הייתה הרחקה של עדות", הוא מסביר. "בשובי לארץ, ניצלתי את המיומנות שרכשתי בחו"ל, לצורך חקר הטקסים הלאומיים שלנו".
ההצגה הבאה שלך בדרך?
"עדין לא ואינני מודאג. ההיסטוריה עמוקה מהים ולא יחסרו לי חומרים למחזה הבא".