באוקטובר 2020 היה המפיק ואיש חיי הלילה רועי ברקן בדרך לבית החולים הדסה כדי לבקר את אביו, הבמאי, השחקן ומפיק הקולנוע יהודה בארקן, שאושפז במצב קשה במחלקת הקורונה לאחר שנדבק בנגיף. “זה היה אמור להיות ביקור שגרתי והייתי בעיצומה של הפקת מסיבת יום הולדתו ה־75, אבל חמש דקות לפני שנכנסתי לבית החולים, אשתו של אבא שלי שלחה הודעה בוואטסאפ המשפחתי שאבא מורדם ומונשם”, משחזר ברקן. “זה היה חץ בלב עבורי. לא ידעתי מה לעשות. הייתי בהיסטריה מהדבר הזה. זו הייתה תקופה נוראית”.
אתה זוכר את השיחה האחרונה שלכם?
“השיחה האחרונה הייתה בבית החולים. פניתי אז לתוכנית של גיא פינס ופרסמתי שאבא שלי מאושפז במחלקת קורונה כי לא רציתי שתתחיל לצוץ חרושת שמועות ברשתות החברתיות. העדפתי לשלוט במצב, וגם רציתי שכולם יתפללו למענו. יום למחרת הפרסום, כשדיברתי איתו, הוא אמר לי: ‘מה זה? אני מקבל כל כך הרבה טלפונים וחיבוקים. מה קרה?’. הסברתי לו, הוא שמח כי הוא ראה והרגיש כמה אהבה הוא קיבל.
זה ריגש אותו, כי אבא שאב את הכוחות שלו מאהבת הקהל. אמרתי לו: ‘אוקיי, אבא, אין מה לעשות, אוהבים אותך!’, אז הוא צחק. זו הייתה השיחה האחרונה”. בארקן נפטר ב־23 באוקטובר 2020. “לגעגוע אין סוף”, מודה בנו. “בכל יום ובכל רגע אני נתקל במישהו שמזכיר לי את אבא שלי. מספרים לי עליו, מספרים לי שראו את הסרטים שלו וגדלו עליו. אין יום שלא מזכירים לי כמה אבא שלי נגע בכל כך הרבה אנשים, כך שאני חווה את אבא שלי יום־יום. הוא אצלי כל כך עמוק בלב ובראש, כך שאני לא יכול שלא להיזכר בו בכל יום”.
גילית דברים חדשים עליו שלא ידעת?
“אני שומע כל מיני סיפורים עליו שלא הכרתי, כמו למשל שהוא הופיע לפני חיילים במלחמת לבנון הראשונה והצחיק אותם בצל התופת והאש. אישה אחת סיפרה לי שהבן שלה ראה את ‘אבא גנוב’ ומיד אחרי הסרט נהרג בתאונת דרכים. אחרי זה אותה אישה נכנסה להריון, ילדה ילד ובחרה לקרוא לו ‘בן’ על שם דמות הילד מהסרט כדי שזה יזכיר לה את הבן שלה שנפטר”.
קצת יותר משנה אחרי מות אביו, ישיק היום ברקן הבן הרצאה חדשה בשם “ילד גנוב” (20:30, בר “קפלה” ברחוב הארבעה 28 בתל אביב) שעוסקת בסיפור חייו ומבוססת על ספר ביכוריו “דילר – סוחר סמים מבית טוב”, שיצא לאחרונה. “זו הרצאה ראשונה מבין הרצאות נוספות שנסגרו לי, גם במקומות גדולים וגם בפורמט קטן של סלון ביתי”, הוא מספר.
“בעקבות הספר שכתבתי, חשבתי לעצמי שיכול להיות מאוד מעניין לספר את סיפור החיים שלי עם כל הבלגנים שעשיתי ועם התובנות שהבנתי במהלך התקופה הקשה. יום אחד ידידה שלי אמרה לי שהיא וחברות שלה נפגשות בכל חודש ומזמינות הרצאות. הן נתקעו בלי מרצה, והיא שאלה אם בא לי לעשות את ההרצאה הזו. אמרתי שאני מוכן לנסות והכנתי במיוחד לאותו ערב את ההרצאה, ניסיתי אותה עליהן בפעם הראשונה, והן היו מרותקות. הבנתי שיש פה משהו ששווה להעביר הלאה ואני נרגש לעשות זאת באופן רשמי”.
תפנית בשבעה
רועי ברקן, 44, אב לבת 12, הוא בנו של בארקן מנישואיו לאמנית נילי ברקן־גולן. השניים התגרשו כשהיה בן 5. הוא נולד וגדל ברמת השרון. בשנת 2007 נעצר לראשונה בחשד לשימוש וסחר בקוקאין מחוץ למועדון בתל אביב, הורשע וריצה עונש מאסר בפועל. בהמשך הורשע בסחר בסמים ובעבירות מס. “הייתי יחצן מסיבות ומפיק אירועים במועדונים מגיל 16”, הוא מספר.
“בהתחלה באמת הייתי ילד טוב, בקושי הייתי שותה, שלא לדבר בכלל על סמים שלא נגעתי בהם. יותר מאוחר, בגיל 26, פתאום אתה מנסה קוקאין ורואה שאתה בהיי. הרגשתי שאם יש לי סמים בכיס, זה נותן ביטחון עצמי גדול, וגם אנשים יותר מתחברים אליי כי הם רוצים להשיג ממני את הסם. הרצון שיאהבו אותי ויתחברו אליי היה הטריגר שעורר אצלי את ההתמכרות”.
אחד הרגעים המכוננים בתקופת מעצרו היה ביקורו של אביו. “אבא שלי קודם כל ידע להרגיע אותי כשזה קרה, אבל הוא ידע גם לתת לי בראש”, הוא מספר. “הסצינה שבה הוא ביקר אותי שם הייתה מאוד קשה. הוא אמר לי: ‘תשמע, אתה הולך למוסד גמילה’. אמרתי לו: ‘בשום פנים ואופן אני לא הולך למוסד גמילה’. אז הוא נעמד, צעק עליי ואמר: ‘אתה לא מתווכח איתי! אתה הולך לשם וזהו!’. הוא טרק את הטלפון והלך באמצע הביקור. זו אחת הפעמים הבודדות שהוא צעק עליי, הוא השאיר אותי המום. זה זעזע אותי, ובזכותו ניצלתי. אני מודה לאלוהים שעשיתי את הטיפול הזה במרכז גמילה. זה הציל את חיי”.
היום אתה מרגיש מספיק חזק כדי לא ליפול שוב?
“היום אני כבר יודע שאוהבים אותי בתור מי שאני ולא בגלל שיש לי סמים. אני מקבל את עצמי כמו שאני, עם הדפקטים שלי, ואני חי איתם בשלום. העניין המשמעותי עבורי היה לדעת לבקש עזרה, מה שפעם לא העליתי על דעתי לעשות. לדעת שלבד אי אפשר לנצח את המחלה הזו שנקראת התמכרות. אם אין לך מישהו מקצועי או קבוצה, אתה אבוד. אתה לא יכול לנצח את הדבר הזה בלי עזרה, בלי שיש לך מישהו לדבר איתו, בלי שיש לך איש מקצוע שמבין בדברים האלה”.
במרכז הגמילה, שבו שהה כחצי שנה, החל לכתוב את הטיוטה הראשונה של ספר הביכורים שלו. “כתבתי את מה שישב לי על הלב”, הוא מספר. “התפנית קרתה כשבשבעה של אבא שלי הגיעה לנחם יולנדה הירש סופר, סופרת צללים שעבדה עם אבא שלי בעבר. היא סיפרה לי שהיא עוזרת לכותבים להוציא את הספר שלהם. היא קראה את מה שכתבתי ואמרה שיש פה אחלה סיפור ויצאנו לדרך. במובן מסוים בשבעה נסגר המעגל הזה”.
מה מיוחד בספר?
“אתה לא יכול להפסיק לקרוא את כל 300 העמודים שבו. אתה נשאב לתוכו, ואין בו רגע דל. אנחנו הולכים לכתוב תסריט לסרט שמבוסס על הסיפור הזה”.
איך זה היה עבורך להתעמת בספר בפעם הראשונה עם העבר שלך?
“זה לא קל. כשהתחלנו לכתוב את הספר זה העלה לי פלאשבקים מהעבר, אבל התמודדתי עם זה. בסופו של דבר, הספר הזה נכתב בשביל שאנשים יבינו את התהליך המטלטל שבן אדם עובר, תהליך של התפכחות וקבלת פרופורציות בחיים. מספיק שהספר יגרום לאדם צעיר אחד להבין שאסור לו להיכנס ללופ הזה של סמים, ומבחינתי עשיתי את שלי”.
איך תתמודד עם העמידה מול קהל בהרצאה ועם החשיפה הכרוכה בזה?
“אני אוהב את זה. אף פעם לא היה לי פחד במה, אז לבוא ולספר עכשיו את סיפור חיי זה טבעי לי. אחרי הטיפול הפסיכולוגי שאני עובר בשנים האחרונות - הפתיחות שלי גדלה. אין לי בעיה לדבר על כאבים ורגשות. זה כיף לראות שהסיפור שלך כל כך מעניין, שאנשים יושבים שעה מרותקים אליו”.
לא בער בך להיות שחקן בעצמך?
“כשהייתי ילד - לא. בעבר שאלו אותי: ‘איך אתה לא שיחקת את הילד ב"אבא גנוב"?'. אבל אפילו לא הלכתי לאודישנים. אגב, עידו אחי כן הלך לאודישן ל‘אבא גנוב’ ועשה אודישן לא רע, אך הוא פחות התאים לסרט. עכשיו הוא ואני התחברנו ביחד, והוא מפיק את הסדרה שיצרתי - ‘מכורים’ - סדרת דרמה מטורפת על מוסד גמילה למכורים. צילמנו פיילוט, וכבר יש התעניינות מכמה גופי שידור ומכמה חברות הפקה גדולות”.
איזה מבין סרטיו של אביך הוא הפייבוריט שלך?
“הסרט שגם אני וגם אבא שלי הסכמנו פה אחד שהוא הפייבוריט הוא ‘לופו בניו יורק’ (1976). אבא שלי היה בן 31 וגילם סבא בן 70. התפקיד שם, גם מבחינה דרמטית וגם מבחינה קומית, הוא כל כך גדול שאני מקווה שיקרינו אותו יותר כי פחות משדרים אותו בשנים האחרונות. מהשנים המאוחרות יותר זה ללא ספק הסרט ‘נשיקה במצח’ (1990). גם סרט אדיר שאבא שלי עשה”.
לברך על הרע
ברקן מקפיד כיום להנציח את מורשתו של אביו. “אני במשא ומתן עם כמה ראשי ערים על כל מיני מוסדות ורחובות שייקראו על שמו של אבי”, הוא מספר. “למשל, בקריית ביאליק הולך להיות פארק גדול על שמו. בקיץ הפקתי פסטיבל גדול לזכרו בעיר הולדתו נתניה, ואני מקווה שזה יהפוך למסורת. הקלטתי עם מיכל שפירא את הדואט הידוע ‘שוב’ (של ג’וזי כץ ושמוליק קראוס – ד”פ), שאבא שמע ואהב והפציר בי להקליט, אז אחרי פטירתו היה ברור לי שזה מה שאעשה. אני לא נח לרגע כדי להעניק לו את ההנצחה שמגיעה לו. אבא שלי הוא אחד מעמודי התווך של הקולנוע בישראל”.
בנוסף, בימים אלה ברקן עובד על פורמט שבמסגרתו הוא מנסה להחזיר את ימי הזוהר של סרטי המתיחות המיתולוגיים שבהם אביו כיכב. “אני הולך להראות כמה מהמתיחות של אבא שלי מפעם ולשחזר אותן עם כוכב רשת קורע מצחוק בשם אמיר מלול”, הוא מספר. בטח ברור לך שכמה מהמתיחות מאז לא עוברות היום.
“יש בסרטים מתיחות שלא היו עוברות היום, אבל התאימו להלך הרוח של אז. היום זה לא מתאים ולא משודר, ובצדק. נכון שלא נכון לשדר את זה באופן מלא, אבל את המתיחות המצחיקות והמטורפות שאבא שלי עשה וכן אפשר לשדר – שווה להיזכר בהן כי זה היה מצחיק בצורה היסטרית. זה מה שאבא שלי רצה – לשמח אנשים”.
איך זה היה להיות בן לאבא מפורסם?
“לאורך השנים ניתבתי את זה למקומות הנכונים. בהתחלה בבית הספר היו מציקים לי בשאלות עליו, אבל ידעתי לקחת את זה למקום הנכון והטוב. אומנם גדלתי בעיקר עם האמא המדהימה שלי אחרי שהוריי התגרשו, אבל עד כמה שאבא שלי היה עסוק בשיא הקריירה שלו, כשבאמת הייתי צריך אותו – הוא היה בא”.
מהם הדברים העיקריים שלמדת ממנו?
“אבא שלי אהב לעשות דברים מהלב ומהנשמה, וזה משהו שהשפיע עליי. אחד הדברים הכי משמעותיים שהוא לימד אותי הוא לברך על הרע כמו שאתה מברך על הטוב. גם אם קורה לך משהו רע - תגיד ‘תודה’ ותדע שזה קורה מסיבה מסוימת. הדבר השני הבולט שלמדתי ממנו הוא העניין של לא להגיד לשון הרע.
היו כל כך הרבה אנשים שטינפו על אבא שלי מאחורי הגב ומבקרים ששחטו אותו בביקורות, ואף פעם הוא לא אמר עליהם משהו רע. הוא אף פעם לא ניסה להתראיין וללכלך על אנשים. הוא המשיך הלאה ולא החזיר באותו מטבע למי שפגע בו. עוד דבר שהוא אמר לי היה: ‘אם מישהו בא אליך ביד פתוחה - אף פעם אל תפנה לו גב. תמיד תיתן ותעזור לאנשים’.
יש סיפור שאבא שלי נהג לספר: כשהוא היה בחובות אדירים אחרי הסרט ‘מחפשת בעל על ארבע’, צלצל אליו מישהו שהוא לא הכיר וסיפר שאין לו כסף לקניות לשישי בערב. אבא שלי אמר לו: ‘בוא למשרד ואני אתן לך כסף לקנות אוכל’. הבן אדם אמר שאין לו כסף לאוטובוס, אז אבא שלי הזמין לו מונית ספיישל על חשבונו ונתן לו את 200 השקלים האחרונים שהיו לו בכיס. זה היה אבא שלי”.
אתה בעצמך “אבא גנוב”?
“בטח. להיות אבא זה מדהים. בדיוק עכשיו הבת שלי חגגה בת מצווה, וזה מרגש אותי, אך גם מעציב אותי שאבא לא זכה לחגוג איתנו. להיות אבא זה משנה את החיים. אתה פתאום לא אחראי רק על החיים שלך, אלא גם על חיי הבת שלך, וזה נותן הרבה כוח”.