איך אמר דיקנס? בכל הקשור לעולם הקולנוע, 2021 הייתה הטובה והרעה שבזמנים. מצד אחד, מבחינת איכות הסרטים עצמם, זו השנה הקולנועית הכי משובחת שזכורה לי זה זמן רב. מצד אחר, הקורונה השלימה את דחיקתה של אמנות הקולנוע לשולי השוליים. לא פלא שהמבקר המיתולוגי מאיר שניצר הודיע על פרישתו השנה, והותיר לי את עיי החורבות הלא רצויים שנודעו פעם כ"המסך הגדול".


הקורונה גם שיבשה את לוחות ההפצה, שהיו מבולגנים בכל מקרה. לצורך המצעד הזה התחשבתי בכל הסרטים שבהם צפיתי בתריסר החודשים האחרונים, לעתים בפסטיבלים למיניהם או בארצות הברית. חלקם כבר הוקרנו ו/או זמינים בישראל, חלקם יעלו למסכים בארץ רק בשנה הבאה. הסרטים השתחלו לעשירייה רק לאחר מאבק צמוד – הרשימה ההתחלתית שסיננתי מתוכה כללה לא פחות מ־35 סרטים, שכל אחד מהם היה ראוי למקום במצעד. זו הייתה יכולה להיות שנה קולנועית חלומית, אילולא הייתה מסויטת.

10: "מין חסר מזל או פורנו משוגעים"

אם הנכדים שלנו ירצו להבין כיצד נראתה שנת 2021, נוכל לענות להם באמצעות סרטו של הרומני ראדו ג'אדו, זוכה פרס דב הזהב בפסטיבל ברלין. זה אחד הסרטים הראשונים שהתייחסו למציאות של הקורונה, והדמויות בו מסתובבות עם מסיכות ושומרות על ריחוק חברתי. נוסף לכך, הוא נוגע כמעט בכל נושא אקטואלי אפשרי – לאומנות, שיימינג, פתיחות ופוריטניות מינית, תופעות ויראליות ותרבות העדר. כל זאת דרך סיפורה של מורה שקלטת סקס שלה דולפת לרשת, ובאמצעות אינספור תעלולים קולנועיים מבריקים.


9: "השבר"


הרבה סרטים הלכו לאיבוד השנה, ואחד מהם הוא "השבר" של קתרין קורסיני. הוא התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אך יצא ממנה בלי פרס, ולאחר מכן נכשל בקופות במולדתו בלי להותיר חותם.

השבר (צילום: Chaz Productions)השבר (צילום: Chaz Productions)


כיאה לשמו, הסרט מתרחש בחדר מיון של בית חולים פריזאי, שאליו מגיעות הדמויות הראשיות עם שברים שונים בגפיים. השם שלו מסמל גם את השבר בחברה הצרפתית, והגיבורים כאן מגיעים מקצוות שונות שלה: מצד אחד, אישה בורגנית, נציגה מובהקת של "שמאל הקוויאר" הצרפתי, שזקוקה לטיפול לאחר שהחליקה במהלך ריב עם בת הזוג שלה; ומצד אחר, נהג משאית מהפרובינציה, שחטף מכות רצח במהלך הפגנה של "מחאת האפודים הצהובים".

התוצאה היא קולנוע פוליטי, אישי, סוחף ועשוי לעילא ולעילא. זה הסרט הכי צרפתי שאפשר להעלות על הדעת, אבל יש בו גם ממד אוניברסלי, והוא רלוונטי במיוחד לישראל.


8: CODA

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? ואם סרט עולה באפל טי־וי פלוס ואף אחד לא צפה בו, האם הוא באמת עלה?
CODA הוא עיבוד דובר אנגלית של הבמאית שאן הדר לסרט הצרפתי "משפחת בלייה", שהיה שובר קופות ברחבי העולם וגם אצלנו. אם הגרסה האמריקאית הייתה מגיעה לקולנוע, ובימים שלפני הקורונה, אין ספק שהייתה ממלאת אולמות גם כן, כי היא מעוררת השראה ומרוממת רוח. אפילו אם הייתה מגיעה לנטפליקס, מדורת השבט החדשה, זה היה קורה. אך היא נרכשה בסכום שיא בידי אפל טי־וי פלוס, שירות סטרימינג פופולרי הרבה פחות, בעיקר בישראל, ולכן לא הפכה לתופעת תרבות.

CODA (צילום: באדיבות Apple TV)CODA (צילום: באדיבות Apple TV)


הסרט נקרא בשם הקיצור באנגלית ל"ילדים של מבוגרים חירשים". בדומה למקור הצרפתי, גם הוא עוסק בנערה שהיא הלא חירשת היחידה במשפחתה, ומתגלה שיש לה קול של זמיר. צוות השחקניות כולל את אמיליה ג'ונס הצעירה ואת מרלי מטלין הוותיקה, זוכת האוסקר על "ילדים חורגים לאלוהים", שצפויה לקבל מועמדות גם על תפקידה כאן. בכלל, הסרט צפוי לגרוף שלל מועמדויות לפסלון המוזהב, ואולי זה יעזור לו לקבל את התהודה הראויה.


7: "האב"


אחד הרגעים התרבותיים המדהימים של השנה התרחש בטקס האוסקר. מפיקיו העבירו את פרס השחקן הראשי לסוף האירוע במחשבה שהזוכה יהיה צ'דוויק בוזמן המנוח, וכך הם יסיימו את החגיגה עם רגע השיא המרגש שלה. אלא שחברי וחברות האקדמיה חשבו אחרת, והעניקו את הפסלון לאנתוני הופקינס, שבשל מגבלות הקורונה בכלל לא הגיע לקחת את הפסלון, ובאותה שעה ישן בנחת במעונו שבוויילס.

בדיעבד, זה ייזכר כקוריוז מביך וכטרגדיה למשפחתו של בוזמן, אבל האמת היא שהופקינס הרוויח את הפרס ביושר. נשמע חצוף להגיד את זה על שחקן עם רזומה כמו שלו, אבל "האב" הוא ככל הנראה תפקיד חייו.

האב (צילום: יונייטד קינג)האב (צילום: יונייטד קינג)


הסרט, כזכור, הוא עיבוד של פלוריאן זלר למחזה המצליח שלו בשם זה. הופקינס מגלם בו גבר הסובל מדמנציה, ו"האב" מלווה אותו ברגרסיה שלו, עד שהוא משלים את המעגל והופך לחסר אונים כמו תינוק בן יומו.


בתום ההקרנה שלו, פנתה אליי האישה שישבה לידי, שמעולם לא ראיתי אותה או דיברתי עמה קודם לכן, ואמרה לי: "איזה סרט עצוב, אה?". ואכן, זה סרט כל כך נוגע, שהוא יגרום לכם ליצור מגע אנושי עם האדם הראשון שייקרה בדרככם אחרי הצפייה בו.

6: "ספיידרמן: אין דרך הביתה"

הצפייה ב"האב" הייתה חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת, והדברים אמורים גם לגבי "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שההקרנות שלו שקולות למיסה בכנסייה או לגמר המונדיאל. מזמן לא שמענו את הקהל משתולל ושואג ככה בסרט, ואין לדעת מתי זה יקרה שוב, אם בכלל.

ספיידרמן הדרך הביתה (צילום: פורום פילם)ספיידרמן הדרך הביתה (צילום: פורום פילם)


חשוב להדגיש כי גם כשלעצמו, במנותק מהתגובות אליו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא סרט אדיר - אחד מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם, ובכלל אחד משוברי הקופות ההוליוודיים המענגים של המאה ה־21.


מעניין לציין כי רבים מסרטי הפנטזיה/פעולה ההוליוודיים הבולטים של השנה היו למעשה קומדיות או דרמות רומנטיות עם אפקטים. זה נכון לגבי "מטריקס: התחייה" ולגבי "ונום 2", ונכון במיוחד לגבי הפרק החדש בסדרת "ספיידרמן", שמזכיר יותר את "שמש נצחית בראש צלול" מאשר את הפרקים הקודמים בסדרה. הוא יפהפה, מרגש וראוי לכל סנט מתוך מיליארד הדולרים שכבר גרף.


5: "פרה"


סרטה התיעודי של אנדריאה ארנולד עוקב אחר פרות במהלך חייהן הקצרים והאומללים, עד מותן ביד אדם, והבמאית הבריטית מצלמת אותן בחמלה ובאינטימיות שמדגישות עוד יותר את האנושיות שקיימת בהן מלכתחילה. הייתי משתמש במשחק מילים מטופש ומצהיר שזה סרט "מווווושלם", אילולא הוא היה כל כך עצוב ומטלטל.

פרה (צילום: bbc)פרה (צילום: bbc)


כה מטלטל, עד שאי אפשר לראות את הסרט ולהמשיך כרגיל. כמובן שכמות הצופים והצופות בו היא אפילו לא טיפה בים של החלב שנשפך, אבל מי שכן יצפו יחשבו פעמיים לפני שיצרכו שוב חלב.


4: "בלפסט"


כשמנחם בגין ואנואר סאדאת זכו בפרס נובל לשלום, גולדה מאיר אמרה: "לא מגיע להם נובל, אלא אוסקר". על "בלפסט" של קנת בראנה אפשר לומר את ההפך: לא מגיע לו אוסקר, אף שכנראה יהיה מועמד להרבה פסלונים, אלא פרס נובל לשלום. על בסיס ילדותו בעיר שעל שמה נקרא הסרט, שהפכה לזירת קרב בין פרוטסטנטים לקתולים, הקולנוען יוצר כאן שיר הלל למכורתו, למשפחתו, לילדותו, לקולנוע וכמובן גם לשלום.

בלפסט (צילום: Universal Pictures,Jay Maidment.Hulu.Universal Television.MGM)בלפסט (צילום: Universal Pictures,Jay Maidment.Hulu.Universal Television.MGM)


הבמאי המנוח הווארד הוקס אמר פעם כי מה שדרוש לסרט גדול הוא אפס סצינות גרועות ושלוש סצינות טובות. ב"בלפסט" אין סצינות גרועות, אבל יש לפחות שש סצינות נפלאות, כך שלפי המשוואה הזו הוא לא סתם סרט גדול, אלא סרט גדול מהחיים.


3: "הנהגת של מר יוסוקה" (Drive My Car)


הזכייה באוסקר של "פרזיטים" והצלחת הענק של "משחק הדיונון" המחישו סופית שכבר אין מקום להפרדה המלאכותית בין תרבות אסייתית ומערבית. נגמרו הימים שבהם סיכומי השנה היו דוחקים סרטים אסייתיים לגטו של "הסרט הכי טוב בשפה זרה" וכו'. בימינו, שופטים אותם בקנה מידה אבסולוטי, כפי שמגיע להם.

הנהגת של מריוסוקה (צילום: קולנוע לב)הנהגת של מריוסוקה (צילום: קולנוע לב)


וכך, יצירת הפאר של ריוסוקה המגוצ'י היפני נבחרה בידי איגודי המבקרים של לוס אנג'לס ושל ניו יורק כסרט הטוב ביותר של השנה – לא הסרט הזר הטוב של השנה, אלא הסרט הטוב של השנה, נקודה. גם ברק אובמה בחר בו כסרט השנה שלו.

לפעמים עדיף להיות צודק מאשר להיות מקורי. "הנהגת של מר יוסוקה" הוא אכן סרט פנומנלי. בהתבסס על כתביהם של מורקמי וצ'כוב, מציג כאן הקולנוען היפני את סיפורם של איש תיאטרון שזה עתה התאלמן והנהגת שזה עתה הוצמדה לו, וכמובן שזה סיפור על הרבה יותר מזה – על החיים ועל המוות, על הדרך הארוכה שמצפה לכולנו ביניהם, ועל האור בקצה המנהרה.


2: "כוחו של הכלב"

סרטה של ג'יין קמפיון הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, עשה סיבוב קצר באולמות הקולנוע ועלה בנטפליקס, ובהמשך החורף צפוי להתגלות כזוכה הגדול של האוסקרים.

כוחו של הכלב (צילום: נטפליקס)כוחו של הכלב (צילום: נטפליקס)


לכל אורך המסע שלו, נהוג לדבר עליו כעל מערבון, אך אם הייתי צריך לשדך אותו בהצגה כפולה עם סרט אחר, זה היה דווקא עם הדרמה הגרמנית "להתראות, לנין". כמוה, גם "כוחו של הכלב" מתגלה כסיפור על צעיר שמוכן לעשות הכל, אבל הכל, למען אמו האהובה.
דרושה יותר מצפייה אחת כדי להבין את משמעותו האמיתית של הסרט – לי נדרשו שלוש. מוטב גם לעשות זאת על מסך גדול כדי להעריך כהלכה את השימוש של קמפיון ושל הצלמת ארי וגנר בכוכבי ובכוכבות הסרט – הפנים של בנדיקט קמברבאץ', קירסטן דאנסט, קודי סמית'־מקפי והנופים השמימיים, שהיופי הטהור שלהם עומד בניגוד לאפלה של הדמויות האנושיות.


1: "ספנסר"

מלחין השנה בקולנוע הוא ללא ספק ג'וני גרינווד, שהמוזיקה שלו מכתיבה את האווירה ב"כוחו של הכלב" ועושה זאת גם ב"ספנסר", העוסק בנסיכה דיאנה ונקרא בשם המשפחה המקורי שלה.

צלמת השנה היא ללא ספק קלייר מאתון הצרפתייה, שהייתה אחראית לדימויים המהפנטים בסרט "אמא קטנה" של סלין שיאמה וגם לאלה כאן. הפעם היא שיתפה פעולה עם הבמאי הצ'יליאני פאבלו לארין, מן המוכשרים והמגוונים בימינו. ב"לא", אחד מסרטי העשור הקודם, הוא השתמש בכוונה בצילום וידיאו עכור. כאן הוא מציג אסתטיקה מהממת שמזכירה מאסטרים כמו אנדריי טרקובסקי.

ספנסר (צילום: קולנוע לב)ספנסר (צילום: קולנוע לב)


שחקנית השנה היא ללא ספק קריסטן סטיוארט, שככל הנראה תזכה באוסקר על הופעתה כדיאנה, וזה יירשם ככל הנראה כהישג היחיד של הסרט, שלפחות לפי הביצועים שלו בקופות ארצות הברית ובריטניה, הוא עוד אחד מהכישלונות המסחריים האומללים של 2021.


חשוב להבהיר: למרות מה שאפשר להניח, "ספנסר" לא דומה בכלל לסדרה "הכתר". לא בתכנים ובטח שלא בסגנון. בכלל, יותר מאשר לקולנוע, הוא עבודת אמנות שמתאימה למוזיאון, וכאן טמונה הטרגדיה של הקולנוע העכשווי במשפט אחד. המוזיאון נחשב עד לא מזמן למוסד אליטיסטי, מנותק וגוסס, אבל כפי שמוכיחה כעת התערוכה של יאיוי קוסאמה, הוא קם לתחייה כשהוא פופולרי ורלוונטי מתמיד. אז למוזיאון עוד הולכים לראות עבודות אמנות, אבל מי ילכו בימינו לקולנוע לראות סרטים אמנותיים כמו "ספנסר"? 

הכותב הוא מבקר הקולנוע של "וואלה!"