אחד הדברים הכי קלים בעולם כרגע הוא להיות ציני כלפי ישראלים המבקשים לקלוט כאן פליטי מלחמה אוקראינים (לא יהודים). למעשה, אני יכול לכתוב טור שלם - באפס מאמץ - שמפרט את האבסורדים הכרוכים בדרישה הזו. לדוגמה - לבחון את המצב הכללי בעולם המערבי, ולהיווכח שמרבית המדינות האחרות לא יוצאות מגדרן כדי לקלוט פליטים; לאזכר את ההיסטוריה המרה של יחסי אוקראינים ויהודים, על שלל הפוגרומים והאקציות שהיו כרוכים בכך; לנופף במשברים הומניטריים אחרים בעולם, שלא עוררו כאן באזז גדול כל כך ולשאול - איפה הייתם בטיהור האתני נגד המוסלמים במיאנמר? או לנתח את דפוס ההצבעות נגד ישראל של אוקראינה באו"ם. ועוד ועוד.

כבר אמרתי, הכי קל להיות ציני. אבל השאלה היא - למה? מדוע גילוי פשוט ואינסטינקטיבי כל כך של אנושיות אמור לעורר את כל הלעג הזה? יושבים אנשים מול המרקע, צופים באנשים אחרים המאבדים בבת אחת את עולמם, ונמלאים ברצון טבעי ומתבקש לסייע להם. למה זה צריך להדביק להם כינויי בוז בנוסח טהרנים או מתייפייפים?

ואנא, רק אל תענו לי שהרצון לקלוט פליטי מלחמה סותר את עקרון המדינה היהודית, ונועד לקדם את מודל “מדינת כל אזרחיה". טיעון שהוא עלבון גם לאינטליגנציה, וגם לתכלית הבסיסית של אותה מדינה יהודית. האם אלפי פליטים מאוקראינה יאיימו על זהותה היהודית של ישראל? מדינה חזקה בת קרוב לעשרה מיליון תושבים? ממילא חלק מהם יחזרו לארצם, אחרי שיעבור זעם. וישראל תקלוט כמות גדולה יותר, באופן משמעותי, של יהודים מאוקראינה ומרוסיה, כך שבסך הכל נסיים את האירוע הזה יהודיים מאי־פעם. כבונוס, נשפר את יחסי הציבור הבינלאומיים שלנו, כשנוכיח לעולם שישראל מושיטה יד לא רק ליהודים. ואפילו - אני יודע שזה זניח, כי זה לא מתחום האינטרסים - נעשה מעשה טוב. מוסרי. אנושי. נעשה את הדבר הנכון.

אז אם לא מדובר כאן באיום אמיתי על צביונה היהודי של המדינה, ממה בכל זאת נובעת ההתנגדות של רבים כל כך, בייחוד מחוגי הימין, לקליטת הפליטים? המסקנה הבלתי נמנעת היא שמדובר באגוצנטריות. אם תרצו, אתנוצנטריות. ובעברית מצוחצחת: עניי עירך קודמים. הרי אנחנו, כיהודים, חווינו לאורך כל ההיסטוריה פרעות, ואף אחד לא הושיט לנו יד. אז אל תצפו דווקא מאיתנו לסיוע. ומי שכן מטיף לסיוע כזה הוא צבוע. וגרוע יותר - מושיט את הלחי השנייה. לפי התפיסה הזו - מדינת ישראל, כמדינת היהודים, חייבת לעזור רק ליהודים. וכשמדובר בפליטים נוצריים ממזרח אירופה, יש אין ספור מדינות אחרות שצריכות לדאוג להם.

כל זה מעורר את השאלה החשובה באמת: מהי תכליתה של מדינת היהודים. האם מדובר רק במקלט פיזי, שאמור להגן על בני העם הזה מפני רדיפות ופרעות שהיו מנת חלקו לאורך מרבית ההיסטוריה? או שלמדינה הזו יש גם תכלית מוסרית ואנושית, שמייחדת אותה ממדינות אחרות. ולמעשה, השאלה האמיתית והמזוקקת יותר היא - מיהו יהודי? אם אנחנו עם ככל העמים, שמשימתו היחידה היא לשמור על אורח חיים יהודי בארץ ישראל, מה הופך אותנו ל"אור לגויים"? אותו כינוי שטבע הנביא ישעיהו. והרי, על פי מגילת העצמאות, “מדינת ישראל תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל". האם דבקות בקיומן של מצוות דתיות פרטניות חשובה יותר מהרצון האוניברסלי לעזור לאדם באשר הוא אדם?

ושוב, כל זה לא אמור להיות שווה ל"מדינת כל אזרחיה". אני אדם ציוני, אפילו נלהב. ולכן אני תומך בחוק השבות, ובמתן העדפה בסיסית לקליטה של מהגרים יהודים למדינה. אבל זה לא אמור לסתור את הצורך לעזור - באופן מידתי ושקול - גם ללא יהודים. ע"ע המנהיג המאוד לאומי ומאוד יהודי מנחם בגין, והסיוע שהחליט לתת לפליטים מווייטנאם. בשורה התחתונה, אני לא מוצא שום טעם אמיתי במלחמה האינסופית שאנחנו מנהלים פה כדי לשרוד כמדינה יהודית, אם המדינה הזו לא מתיימרת אפילו לספק אלטרנטיבה מוסרית למדינות אחרות. 

על הסכין

ובאותה נשימה: ההזדמנות שנוצרה עכשיו להעלות לכאן רבבות עולים מאוקראינה ומרוסיה היא מרגשת וחשובה. כל עלייה המונית היא כמו עירוי דם - תרבותי, חברתי וכלכלי - למדינה שלנו. ואני מקווה רק שמוסדות המדינה והסוכנות היהודית עושים באמת הכל כדי למצות את מלוא הפוטנציאל מהמצב החדש.

כשמוזיקאי/הרכב שאהבת כנער חוזר אחרי כל השנים עם יצירה טובה באמת - כזו שעומדת בפני עצמה, לא רק מתוך נוסטלגיה - אתה מרגיש כאילו שגם אתה עוד יכול לתת בראש. וזו בדיוק התחושה למשמע “The Tipping Point", החדש של הצמד טירז פור פירז, שכמעט כל רצועה שלו מצליחה לסחוף, לרגש ולהישמע רלוונטית לגמרי.

מאז ימי “אני, קלאודיוס" המיתולוגית, היה ברור שדמותה של ליוויה, אשתו של אוגוסטוס, היא המרתקת ביותר בתוך הטלנובלה הרומאית הזו. והנה, היא זכתה עכשיו לסדרה אנגלית משל עצמה, “דומינה" (סלקום TV). למרבה השמחה, סיפורה של האישה השאפתנית והאכזרית הזו מגולל באופן מרתק, מורכב וגם סקסי מאוד.