זו הייתה פרידה מאופקת במיוחד. ב־12:30 יצא מסע הלוויה אל בית העלמין בקריית שאול, מיד אחרי אמירת הקדיש. צעירי וגם ותיקי התיאטראות, מהאהל והמטאטא ועד הבימה והקאמרי, סופרים ומשוררים, חברי כנסת מהמפלגה הקומוניסטית - כולם הקפידו לכבד את הבקשות המפורשות שהשאיר המנוח בצוואתו: לא לספוד, לא לערוך הלוויה מטעם המפלגה. "אל תתנו לרק"ח לעשות קפיטאל ממני", הורה לבנותיו על ערש דווי. בזמן שהמסע נעצר בבית הסופר, דן בן אמוץ הוציא בקבוק קוניאק והרים כוסית לזכרו. חנא רובינא ורחל פן עמדו שלובות זרועות. תם עידן נדודיו הישנים של אלכסנדר פן.

הוא הלך לעולמו ב־19 באפריל 1972, יום העצמאות תשל"ב. במידה רבה המסע שלו רק התחיל. כי פן, ככל שהדבר נשמע כיום מוזר, פרסם כל חייו ספר אחד בלבד, "לאורך הדרך", שראה אור ב־1956. אחר כך באה עדנה גדולה, הרבה בזכות השתיקה שסוף–סוף הופרה. שלוש שנים לאחר מותו מסרה בתו סינילגה את ארכיונו לאוניברסיטת תל אביב, "התבקשתי לבוא לסדר את הארכיון אצלו בבית", משחזרת פרופ' חגית הלפרין, מחברת "צבע החיים", הביוגרפיה של פן.

חגית הלפרין (צילום: אלבום פרטי)חגית הלפרין (צילום: אלבום פרטי)

"נסעתי לביתו שברחוב דיזנגוף 211 ונכנסתי לחדר עבודתו. התיישבתי ליד שולחן העבודה החום הכבד בבית הנזירי והצנוע שהיו בו מעט חפצים. פתחתי מגירה אחר מגירה. פגשתי משורר שכמעט ולא הכירו ושירים רבים שלא פורסמו מעולם. ככל שהעמקתי בכתביו, כך נשביתי יותר בקסם ובעובדת היותו דמות לא מוכרת ולא ידועה. היו מעט מאוד קטעי עיתונות, כמעט ולא התפרסם עליו דבר".

50 שנה למותו, ומוזר לחשוב על פן במונחים של חרם. נדמה שהוא נמצא בכל מקום: בערבי ספרות חגיגיים סביב יצירתו, בשיריו המתנגנים על בסיס קבוע בתחנות הרדיו, במהדורות החדשות הרואות אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד, במחזות ועוד. מה אם כן הסיבה? "פן היה קומוניסט שהוחרם", אומרת הלפרין. "החרם היה דו־כיווני: פן טען שהכניסו אותו לגטו כבר מ־1935, כשהצטרף למפלגת המרקסיסטים ואחר כך ב־1947 כשהצטרף למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הוא הוחרם כי זו הייתה מפלגה מחוץ לקונצנזוס. פעם, כשמילא שאלון, השיב על הסעיף 'אילו פרסים ספרותיים קיבלת': 'שאלה תמימה. מי ירצה לתת פרס למשורר קומוניסט?'".

זו לא הייתה תחושה פנימית שלו. הלפרין מצאה לכך סימוכין: "במשך מספר שנים הוא פרסם 20 שירים ליריים ו־16 טורים אקטואליים בעיתון 'דבר' תחת שם העט תנו רבנן. במלאת 25 שנה לעיתון פורסמה ביבליוגרפיה שחיבר גצל קרסל. פן טען ששמו נפקד ממנה למרות שקרסל טען שלא היו דברים מעולם. בדקתי, ואכן שמו לא מופיע שם. טענותיו בדבר השכחת שמו התגלו כנכונות. גם לפן עצמו לא היה נוח לפרסם בכל מיני מקומות ולכן אפשר היה למצוא את הדברים שלו רק בעיתון המפלגה, 'קול העם', כך שאפשר לומר שזה היה הדדי".

פן הגיע למק"י רק בסוף שנות ה־40, עם המפנה הלאומי בברית המועצות, בנאום הנציג הסובייטי באו"ם, אנדריי גרומיקו, לפני כ"ט בנובמבר, שבו הפתיע את משתתפי העצרת בתמיכתו בשם ממשלתו בהקמת מדינה בארץ ישראל. יאיר צבן סיפר בעבר כי היה בו שילוב בלתי רגיל בין מי שכפה את עצמו להליכה בתלם המפלגתי, מתוך שכנוע פנימי שזה מאבק להגשמת חזון, לבין משורר בעל טמפרמנט יוצא דופן.

הוא כפה על עצמו להיות משורר פוליטי מפלגתי ודחה את פרסום שאר השירים הליריים מרצונו. שירים כמו "אדמה אדמתי" לא עברו חלק במפלגה. פן גם היה מהמשוררים הקומוניסטים היחידים שלא כתבו שירים לסטאלין, אף שהיו מי שפנו אליו והציעו לו.

שורות שורות

בניגוד לבלגן ששרר בחייו, לכתיבה היה לו יחס אחר. הוא היה קונקורדנציה של איש אחד שהכיר היטב את המקורות היהודיים, ולא רק אותם. נע בין מבט סקרני ילדי בעולם למבט של ייאוש. החֲרָבוֹן מהשורה "רוּחַ רַב חַרְבוֹנַיִךְ הִרְתִּיחַ" בשיר שכתב לזכרו של אלכסנדר זייד, אינו אלא חמסין, שרב, שמופיע בספר תהילים: "נֶהְפַּךְ לְשַׁדִּי בְּחַרְבֹנֵי קַיִץ סֶלָה".

כלומר, שמני גופי התייבשו בחמסין. זו כמובן דוגמה אחת מני רבות ומפוארות.המלחין פרופ' עודד זהבי מסביר שהסיבה לכך שלא רק ששיריו הולחנו, אלא גם השתמרו, היא שפן הצליח ליצור שמיות אותנטית בתוך הכתיבה שלו. "המקצב הפואטי, למשל ב'אדמה אדמתי', היה אותנטי לזמן והפואטיקה שלו הייתה כל כך משכנעת שהמלחינים רק היו צריכים לא להפריע", הוא אומר.

"זה מעניין, כי יש לו כמה שירים נפלאים שלא הולחנו, שהם פשוט סימפוניה במילים. לפן היה חוש אמיתי ואותנטי מסיבה שלדעתי קצת קשורה למוצא הרוסי שלו. הוא הגיע לישראל עם אוזניים כרויות. משורר, בוודאי משורר מהגר, קודם צריך אוזן. אחר כך הוא צריך יחצן ואז כישרון. פן קלט את הסאונד שמסביבו. להבדיל מאברהם שלונסקי, שלכאורה היה מחדש העברית בישראליות שלה אבל הישראליות שלו הייתה תל אביב, פן, שבאמת חי סביב תושבי פלשתינה, קלט את המצלול השפתי וזה שכלל אצלו את הכתיבה. בעיניי, פן הוא אבא של מאיר אריאל. הוא הצליח לינוק מהאדמה שעליה הוא גדל ומההשפעות הרוסיות בקיבוץ, משהו שהיה נכון לישראליות של אותה תקופה. הוא אהב להתחבר לצד הבוהמייני של המזרחיות, לחירות ולאחרות".

פרופ' עודד זהבי (צילום: רמזי ספנסר)פרופ' עודד זהבי (צילום: רמזי ספנסר)

בחזרה לכתבי היד שלו. "השירים היו כתובים ברובם על בלוקים יפים ומסודרים עם כתב יד מיוחד במינו", מספרת הלפרין. "שורות־שורות, כמו חיילים. גם את אלו שכתב על ניירות שמר בקפידה. הוא כיבד את המילה הכתובה ונזהר בכבודם של חבריו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, שהיה חלק מחבורתם, גם כשהיה מוחרם".

שלונסקי היה הראשון שפרסם שיר שלו ב"כתובים", 1929. פן זכר לו זאת כל ימיו ובהקדשה על ספרו "לאורך הדרך" כתב לו: 'זכרתי לך חסד נעוריי'. "היו מתחים", מתארת הלפרין, "ואף על פי כן, אלתרמן כתב דברים חיוביים על תרגומיו. את שיריו הפוליטיים, לעומת זאת, הם לא אהבו אבל כיבדו אותו. בינו לבין אלתרמן התקיים דיאלוג שקראתי לו 'דיאלוג מונולוגי' בספרי 'הטור האדום', שבו כינסתי את הטורים הפוליטיים המחורזים שעליהם חתם בשם 'יישר חוח'. היה זה מונולוג, משום שפן התייחס לשיריו של אלתרמן, אבל אלתרמן מעולם לא התייחס לאף טור של פן".

הוא לא טען לאבהות גם על הפזמונים שכתב. למשל, "הבו לבנים" יוחס ליעקב אורלנד ופן לא מחה. הלפרין מייחסת את הדבר לעובדה ששירים פטריוטיים לא התאימו לאג'נדה שלו. רק בשנות ה־60, אחרי מות סטאלין, כשהאווירה בארץ השתנתה, הוא ניסה להשיב את אבהותו לפזמונים הפטריוטיים הציוניים שלו כמו שירי הרועים.

זעקת אמי

ביאליק ראה בו פלא. חיים גורי תיאר אותו במילים: "אציל מכף רגל ועד ראש, הולך בשקט, פאות ארוכות, משהו יפה עוצר נשימה". יותר מזה, גורי ראה בו נביא שחזה את מרד המעברות, כשכתב את השורות "ברכי נפשי על אש העוני, פותחת פיה דינמיט".

"בראשית הייתה זעקת אמי", כתב פן על רגע בואו לעולם. "אבא הרים פתאום את היד, אמר 'שלום' ובכך נגמר הסיפור", סיפרה בתו סינילגה על הדקות האחרונות בחייו. ומה היה בין לבין? אלכסנדר פן, משורר, בוהמיין, צייר, מתאגרף חובב, במאי, עורך ספרות ומשורר הבית של המפלגה הקומוניסטית, עזב את העולם לפני 50 שנה בדיוק, אבל העולם אינו סר ממנו.

מה לא חשבו עליו. חלק נבע ממה שהוא עצמו סיפר: נצר לרבני חב"ד, נכד למשורר ובן לרב שהתפקר, נכד לרוזן שוודי וצייד דובים, תינוק שגדל והעביר את שנותיו הראשונות באיגלו, הצטרף לחבורת נערי הפקר ויש גם רקע סוּבּוֹטניקי - כת של רוסים שומרי שבת. מה אמת ומה בדיה, האם הם אגדה שנעים לשמוע ולספר או שהמציאות עולה על כל דמיון? האם חשוב לדעת מה באמת היו קורותיו הביוגרפיים של אלכסנדר פן, ואם כן, מדוע?

פרופ' הלפרין התחקתה אחר עקבותיו המתעתעות. גם היום, היא אומרת, חלק מהתשובות באשר לחידת חייו נותרו מעורפלות. "כשניגשתי לדברים, עלו שאלות רבות. מיהו האיש הזה? מקום הלידה הוא לא מקום הלידה, ההורים אינם ההורים, האם היה ציוני? האם ידע עברית כשהגיע ארצה? ברגע שהבנתי שחלק מהדברים הם מיתוס ביוגרפי, היה בידי מפתח להבנת היצירה שלו. לא סתם הוא המציא את המיתוס הביוגרפי. היו דברים כואבים שהוא רצה לעטות עליהם מסך, שהם בחלקם בדיה, אבל בחלק האחר, כמו שלמדתי על פן, יש דברים שהם כנראה נכונים".

מה אם לא שמו של אדם הוא הדבר היסודי ביותר באשר לזהותו: "היו רינונים בארץ ששמו אינו אלכסנדר פן. חברים שלו שעלו איתו ארצה סיפרו שקראו לו אברשה - אברהם ברוסית. גם בעניין שם המשפחה היה ברור שזה לא היה פן. אחרי מחקר התברר לי שברקע ישנו השם שטרן או סטרן. בלה, אשתו הראשונה של פן, התכתבה עם אביו יוסף. שם משפחתו היה שטרן. ברומן הבלתי גמור שלו, 'שלכת כוכבים', שעל שמו קראתי לספרי, שמו של הגיבור הראשי הוא ויקטור שטרן, זאת אומרת שהוא שתל את שמו האמיתי בתוך היצירה. שם נוסף שעלה הוא פפליקר. בארכיון שלו מצאתי מכתבים מאחותו מאותה אם, ששמה היה לנה פפליקר. עלתה השאלה: שטרן או פפליקר? בראיון שערכתי עם פסח יפהר, ראש העיר הראשון של הרצליה, שהכיר אותו ברוסיה, יפהר טען שידע ששמו היה אברהם פפליקר שטרן".

הערפל סמיך גם סביב מקום לידתו של פן. הוא סיפר שנולד ב"ירכתי צפון" לחופי ים הקרח הצפוני, תעודה רוסית שהגיעה אל הלפרין מורה על כך שפן נולד ביקימובקה, כפר בדרום באוקראינה. האם משפחתו התגלגלה לסיביר? הכל ייתכן. פרופ' גד קינר־קיסינגר מהחוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב מכריז על עצמו כעל מעריץ נלהב של שירת אלכסנדר פן, דווקא משום שהוא עצמו סלד ממעריצים והעז לחיות על הסף: "פן הפך את קריאת התיגר על כבלי החברה - היהודית, הציונית, האירופית - לאורח חיים".

אלכסנדר פן (צילום:  דר אילן ברקוביץ מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)אלכסנדר פן (צילום: דר אילן ברקוביץ מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)

"בניגוד למשוררים השמאלנים בני זמנו שהתברגנו, שהתמסדו, שהפכו ליקירי הממסד של היישוב, פן שימר את הלהט, את הפאתוס של האידיאל בלי להתבייש", הוא אומר.

"כמו אליליו יסנין ומאייקובסקי, גם הוא היה פרפורמר של שירתו. הוא שר בפאתוס תהומי מצד אחד ומשועשע מצד שני על שכרות הרסנית ועל אהבתו לאדמה, הרחומה עד מותו, וגם על האוטופיה הקומוניסטית. הוא גם היה המאהב הגדול ביותר של המפעל הציוני, שלא היסס, אולי בעקבות פושקין, לנסות להתאבד על מזבח אחת מאהבותיו. רומנטיקן חסר תקנה ובלתי נלאה. הוא לא היה סתם משורר - חייו היו חיי גיבור של אופרה או פואמה רוסית, וכאלה לא היו רבים אצלנו לפני קום המדינה ואחריה".

פרופ' גד קיסנג'ר (צילום: יעל רוזן)פרופ' גד קיסנג'ר (צילום: יעל רוזן)

חיי הפקר ונדודים

יהודי או לא יהודי? על פי מה שכתב ב"לאורך הדרך", התשובה חיובית. "אֲנִי יְהוּדִי, וּבָזֶה מַהוּתִי וּכְבוֹדִי וְיִחוּדִי". קומוניסט יהודי. מעבר לזה, השאלה היא מי הייתה אמו, ולכך יש חמש גרסאות. "על פי הגרסה המיתית, אמו הייתה סטודנטית לרפואה בווינה ובתו של רוזן שוודי, צייד דובים", אומרת הלפרין.

"היא התאהבה באביו ובחודש השביעי ילדה אותו בקוטב הצפוני. הסב אמר: 'פה נולד הילד וכאן יישאר', וגידל אותו עם הדובים". הדוב הלבן, מדגישה הלפרין, הוא סמל חשוב בשירתו של פן. "אני מאמינה ליצירה", היא אומרת. "האם הייתה מגיעה לביקור פעם בחצי שנה או שנה וכשהיה ילד רך בשנים - לפי גרסה אחת בן שנתיים ולפי אחרת בן 4 - היא נפטרה. נשאר לו ממנה, כפי שכתב, רק שיר הערש. את הגרסה השנייה שמעתי מפי בתו הבכורה, זרובבלה. אמה בלה והיא נפגשו עם ריקה, אחותו מאותו אב שהגיעה ארצה בשנות ה־60. היא אמרה להם שאשת אביו חלתה ואושפזה, ואת הילדים בבית גידלה אומנת. מאותה אומנת נולדו שני ילדים: פן ולנה".

העלילה הולכת ומתפתלת. "הסופר יעקב דוד אברמסקי כתב גרסה שלישית, שלפיה פן התעלם ממשפחתו וביזה אותה", ממשיכה הלפרין. "אמו של פן, כך אברמסקי טען, הייתה יהודייה שפתחה בית תמחוי לילדים פליטים בסיביר, וברשימה קצרה שכתב על הנושא הוא ציין כי בידיו מסמכים שיוכיחו את אמיתות דבריו. אלא שכשהגעתי אל הדברים הוא כבר לא היה בין החיים. הגרסה הרביעית לזהות האם הגיעה אליי ממישהי שעבדה איתי באוניברסיטה. 'סבא שלי, משה, הוא בן דוד של פן', אמרה. נסענו אליו לרחובות, כשהיא על תקן המתורגמנית. הוא סיפר שסוניה זפרמן היא אמו של פן: בת למשפחה דלת אמצעים, מרובת ילדים, כולם חכמים ביותר. מדוע לא קיבלתי את הגרסה? משום שהוא נפרד מפן בגיל די צעיר וייתכן שאם היה סקנדל במשפחה, הוא לא היה יודע עליו. המחקר על פן הוביל לעתים למבוי סתום. בכל פעם שנפתח משהו, הוא נסגר".

והנה הגענו אל הגרסה החמישית לשאלה מי הייתה אמו של פן: "הגרסה הזו היא החביבה עליי: פן סיפר לש"י עגנון, ועגנון שילב זאת ברומן 'שירה', שם מסופר על צעיר מהפכן שברח לגליציה, לימד שיעורים בעברית, התאהב בתלמידתו ולמורת רוחם של הוריה הם התחתנו. הוא לקח אותה לרוסיה, הגעגועים אל הוריה אחזו בה והם שלחו לה כסף והיא נסעה לבקרם. יום אחד, כשישבה בגן העיר, התאהב בה קצין פרשים פולני ומשך אותה אחריו. זה כמובן מסביר את עניין ה'קדושה וחוטאת' בשיר 'אמא, אותך לא ידעתי'".

מיצירותיו עולה כאב ביחס לאם. השיר "אמא, אותך לא ידעתי", שלא פורסם מעולם, הוא חלק משלושת שירי "האם הנצחית", שעוסקים בדמות האם והאהובות. "פן פרסם שניים מהם בכתב העת 'מאזניים', ומכך אני מסיקה שהשיר השלישי היה כואב מאוד, ולכן הוא לא פרסם אותו", אומרת הלפרין. "הוא עצמו מעיד על היתמות ועל הכאב, על כך שלא ידע מהו שיר ערש. במקום יד האם שתנענע אותו, מנענעת אותו יד מושלגת של רוחות הצפון הקרות. הוא עצמו מעיד שהוא חיפש את דמות האם בחיק כל אישה. 'עַל כָּל חָזֶה מִקְרִי רַק אֶת דְּמוּתֵךְ עִצַּבְתִּי!'. הוא רואה ביתמות הסבר לתעתועי דרכו ועל היותו רודף נשים".

הוא היה נע ונד. נפש סוערת, סוררת וסתורה. סיפור הנדודים שלו התגלגל ליצירה נוספת בלתי גמורה שכתב, הרומן "סנקה ז'יד" (סנקה - שם חיבה לאלכסנדר, ז'יד - היהודי), ולשיר "לא אני הוא האיש", שבו הוא כתב: "צְרוֹר קוֹרוֹת נְדוּדַי הַיְשָׁנִים לָךְ הֵבֵאתִי בִּמְקוֹם טַבַּעַת". "הוא סיפר שנדד על פני מרחביה המושלגים של רוסיה אחרי מות סבו. סבו גילה לו את הסוד הגדול על כך שאביו יהודי ואמר לו: צא חפש את אביך. ברומן הוא סיפר על נדודי חבורת ילדי ההפקר שמתפרנסים בעזרת האגרוף והסכין", אומרת הלפרין.

פן עצמו נבדל מהחבורה. רהוט, יודע להחזיק את עצמו: "הוא מתואר כילד בעל ידיים עדינות ולבנות, יודע קרוא וכתוב והוא יותר אינטליגנטי מיתר בני החבורה. ברומן הוא מתאר את עצמו כילד שאומנם מגיע מבית טוב, אבל לא מאלה שיושבים בצד. הוא גם דומה וגם שונה. הוא יודע לאחוז בסכין ולהשתמש בכוח האגרוף. בנוסחים קודמים של 'סנקה ז'יד' מצאתי שמשך הנדודים משתנה משלוש שנים לשבע, וגם הגיל שלו משתנה. אבל מצד שני אני מאמינה שיש בו יסודות אוטוביוגרפיים. ברומן הוא מספר שברח מהבית ולא רצה שיגלו אותו. לפי נוסחים מוקדמים של הרומן נראה שהטבע הסוער שלו משך אותו לחיי הפקר ונדודים דינמיים. הוא לא התאים לבית הבורגני והשלו".

ארבע אהבות

את אהבותיו של פן אפשר לתאר ככאלה שנוצקו בשתי תבניות: באחת שוכנת האישה השמיימית והבלתי מושגת שאליה הוא מתגעגע ועורג. זוהי השלמות בהתגלמותה. ומכיוון שהיא בלתי מושגת, החיים מפגישים אותו לרגע קצר של התאהבות רגעית עם נשים מקריות. בשנייה, נשים מכשפות שטוות את הקורים סביבו. הלפרין מדגישה כי משירי האהבה של פן עולה שהוא לא רק הגבר האכזר המקרבן, אלא גם הקורבן, קין המקולל שנדון לנדודים נצחיים.

"הרבה נשים היו בחייו של פן, אבל ארבע מהן היו האהבות הבולטות", אומרת הלפרין ומונה את שמותיהן: "המסתורית שבהן, מרתה, הייתה כנראה אהבה גדולה כשהיה צעיר ברוסיה. בשירו 'רפסודיה הונגרית מספר 2' הוא כתב: 'לזכרה של מרתה'. בשירו 'עמוק בלילה' כתב: 'זאת שלא הגיעה הנה... מרתה לא תשוב'. המשורר יעקב אורלנד, שהיה מקורב לפן, סיפר שלפני שהוא עלה ארצה פן התאהב בשחקנית צעירה בשם מרתה, שלא נענתה לאהבתו. אורלנד ראה בדחייתה אותו את הסיבה לחיפושיו הנצחיים של פן אחרי האהובה האידיאלית, הבלתי מושגת".

את האישה הראשונה שאיתה התחתן, איזבלה (בלה) לבית דון, הכיר כשהייתה בת 17 ובת זוגו של חברו הטוב שנסע להתרפא בברלין: "פן אמר לה שהחבר לא יחזור לארץ. היא הגיעה ממשפחה מיוחסת מאוד ולמרות התנגדות אמה נישאה לו. הוא הצטרף לחבורת חלוצים ברוחמה, וכה רצה להוכיח לה את אהבתו, שלילה אחד, בזמן ששמר, העיר את האנשים, הראה להם את אגודלו הפצוע וטען שערבים ירו עליו. חבריו מיד הבריחו אותו מהמקום. לבלה אמר אחר כך שהוא ירה בעצמו כדי להראות לה את עוצמת אהבתו לה ולשכנע אותה להינשא לו. כשנודעה לחברי 'ההגנה' האמת, אליהו גולומב החליט להעזיבו. הסיפור הזה סיבך את הקבוצה, כי היה איסור של הבריטים על נשיאת נשק ונערך חיפוש בקרב אנשי הקבוצה. בלה הלכה אחריו לרחובות ולזוג נולדה בתם זרובבלה".

בתחילה הוא היה בעל מסור, אבל כעבור זמן קצר החל להסתובב בארץ, עבר ביקב, בפרדסים, נכנס לעסקי הסרטים - לא בהצלחה גדולה. השנה הייתה 1929, ימי ראשית הקולנוע: "בלה נכנסה להריון. הילד חלה, אביו נעדר מהבית, ובהיעדר ביטוח רפואי, לא היה מי שיטפל בו. בדרך לבית החולים מת הילד. אחר כך היא עזבה את פן ושבה לבית אמה. עד גיל 14, זרובבלה לא ידעה שפן הוא אביה. 'דוד פן', קראה לו. לימים גילתה שאביה כתב למענה את 'שיר ערש'".

בימי אהבתו עם בלה פן כתב את השיר "לא אני". באותה תקופה התאהב בחנה רובינא, שממנה היה צעיר ב־18 שנה. הוא ראה אותה כשהיה צעיר במוסקבה, בזמן שעמדה על הבמה במחזה "הדיבוק", ונכבש. בהמשך פגש אותה כשתרגם מחזות להבימה. זה היה רומן סוער. הוא היה בן 25, היא בת 43. הם מעולם לא נישאו. "מהנשיקה הראשונה הרגשתי שאני אבודה לנצח", אמרה. היא קראה לו סָני. כלפי חוץ הם הפגינו סולידיות, אבל זו הייתה אהבה שידעה עליות, מורדות וסערות.

אלכסנדר פן עם חנה רובינא (צילום:  דר אילן ברקוביץ מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)אלכסנדר פן עם חנה רובינא (צילום: דר אילן ברקוביץ מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)

כשרובינא הייתה בת 47, נולדה לשניים הבת אילנה, לימים זמרת מפורסמת. כל הארץ התפללה לשלומה כששהתה בבית החולים. לידה של אישה בת 47 אינה דבר של מה בכך, בוודאי באותם ימים. הקשרים נמשכו ביניהם עד ליומו האחרון. השיר היחידי שהקדיש לה, "מחוף הערב", הוא לא שיר אהבה בכלל.

אילנה רובינא (צילום: יצחק ברז)אילנה רובינא (צילום: יצחק ברז)

רובינא הייתה גם המפתח להעשרת הארכיון של פן. "בזכות אבי, הסופר ישראל כהן שניהל את מועדון 'מילוא' (מועדון לסופרים ולאומנים - כס"ו), והיה איתה בקשרים מאוד טובים, היא ניאותה להיפגש איתי בביתה", אומרת הלפרין. "הגעתי אליה והיא פתחה ארון והוציאה ממנו בחרדת קודש כתבים של פן ששמרה אצלה. בזמן שמסרה לי אותם, פניה אורו כשהיא אמרה את שמו. היא אמרה לי: שמרי אותם אצלך באוניברסיטה".

את עקבות אהבתם, מסבירה הלפרין, אפשר לראות דווקא בשירי הרועים שכתב בשייח' אברק. "אני ארעה צאני כחום היום/ והשרב גם הוא לא יפחידני/ כי יש לי פנאי לשבת ולחלום/ על היפה אשר אוהב הנני", הוא כתב ב"שתו העדרים" שהלחין נחום נרדי. את כתב היד הזה מצאה הלפרין אצל רובינא בבית.

האהבה הגדולה השלישית הייתה רחל פן. היא התאהבה בו בזמן שהיה עם רובינא. רחל הייתה בין האחיות שטיפלו ברובינא בזמן הלידה של אילנה. הם הכירו על רקע עיסוקו של דודה עמנואל לופטגלאס, מראשוני מעצבי הבמה המקצועיים בארץ, שעבד עם פן בתיאטרון. זו הייתה אהבה קיצונית ועיקשת, עד כלות. "מה שהוא לא עשה, היא לא עזבה אותו. היא החזיקה אותו בחיים והמחיר ששילמה על כך היה כבד. היא שתקה על הבגידות וסעדה אותו כשמחלת הסוכרת שבגופו הלכה והתגברה. פעם אפילו גנבה למענו תרופות, וכשנתפסה, הושעתה מלימודיה ונותרה כל חייה אחות מעשית שעבדה בפרך למחייתה", אומרת הלפרין.

פן הקדיש לרחל את "שלושה שירים לרעייה". בתם סינילגה סיפרה על הקשיים בבית. התיאור היה חד וברור: אבא היה הראשון, הילדה במרכז ורחל במקום האחרון. את האוכל הטוב ביותר קיבל אבא, אחריו הילדה, ואם נותר מהאוכל הגיע גם תורה של רחל. על פי עדותה של הבת, את השיר "וידוי", שבו הוא מתאר את האהבה ששררה ביניהם, כתב למענה ביום הולדתה ה־29. ושם גם הגבר סובל, הרי מובילים אותו בנחושתיים.

אלכסנדר פן עם בתו סינילגה ואשתו רחל (צילום:  דר אילן ברקוביץ מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)אלכסנדר פן עם בתו סינילגה ואשתו רחל (צילום: דר אילן ברקוביץ מרכז קיפ, אוניברסיטת תל אביב)


בדידות, יגון ואנחה

והייתה אהבה נוספת: האלכוהול. הוא שתה ושתה אף על פי שמחלת הסוכרת קיננה בגופו. הלפרין מתארת את יחסיו עם המחלה כדו־קרב. הוא היה משוכנע שינצח אותה. הוא החליט שיחיה כאדם בריא, אבל כשרובינא כרעה ללדת, חלה בסוכרת והמחלה הלכה והחריפה ככל שנקפו השנים.

בתחילה נהנה מהשתייה, בעיקר בחברת חבריו הסופרים, ואחר כך שתה כדי להתגבר על כאבי הגוף והנפש. בשונה מאלתרמן, חובב אלכוהול נודע, הוא שמר על לשון נקייה. כשהשתכר, לא ראו את זה. את בתו סינילגה הנחה: "גם אם כואב לך, אינך צריכה להראות את זה". הייתה בו מן האצילות האמיתית. יש בו הרבה ניגודים והפכים.

פן ראה בעצמו קין, אדם מקולל, נע ונד שנגזר עליו לנוע מאישה לאישה, מדבר לדבר. "סורו מני, בדידות יגון ואנחה", ביקש. "בסוף חייו הוא שכב קטוע רגליים באיכילוב. בראיון לקול ישראל הלין על כך שהיחס אליו היה מבוסס על מראהו החיצוני ולא על יצירתו. כל חייו סבל מחסרון כיס", אומרת הלפרין. "פרט להכנסה דחוקה מעבודתו ב'קול העם' כעורך ספרותי, לא היו לו הכנסות, ומי שפרנסה אותו הייתה אשתו רחל. בהערות לספרו ציין שהיה כתב יד בשם 'בלי גג', שלא הצליח לפרסם כי לא היה לו כסף לממן את הוצאתו". אצל רובינא נמצא כל כתב היד של הספר הזה, שבסופו של דבר ראה אור.

פן נטמן באדמת ארץ ישראל, אבל שתי מולדות היו לו ובין שתיהן נקרע רוב חייו. התנועה בין השתיים והלב החצוי חוזרים בכמה וכמה משיריו.
מצד אחד, כתב בשירו "עדיין לא" על ארץ ישראל: "הַשֶּׁמֶש - גֵּיהִנֹם צָלוּי /אַדְמַת פִּתִּי - צַבָּר וָחוֹל / אֲנִי זוֹרֵק לָךְּ בְּגָלוּי:/ אֵינִי יָכוֹל!... טֵרוּף עַתִּיק נוֹתֵן בִּי אֵשׁ קוֹלוֹ, אֲבָל אֵינִי יָכוֹל... עֲדַיִן - לֹא!" ו"מַה בִּשְׁבִילִי חַיִּים בְּלִי הוֹלֵלוּת וָרַעַם/ בְּלִי סַעֲרַת־שְׂרֵפָה/ בְּלִי נְשִׁיקוֹת סַכִּין/ אֵי שֶׁמֶשׁ אֲרוּרָה תִּשְׁפֹּךְ אִשָּׁהּ בְּזַעַם/ אֵי בְּלִי מֶרְחָב שִׁלְגֵי לֵבָב מַזְקִין".

מצד שני כתב:
"הֵן לֹא לַשָּׁוְא פִּרְזַלְתִּי אֶת הַדֶּלֶת/ בֵּין שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת: בֵּין רוּסְיָה ואְַ"י" ("מולדת חדשה"). במצבת האבן בקברו נחקקו לבקשתו מילים ספורות: אלכסנדר פן, תאריך הלידה העברי, תאריך הפטירה העברי, וארבע מילים: "אדמה אדמתי, רחומה עד מותי"