אם היה צריך לסכם במשפט אחד את הסיפור מאחורי עמותת “רואים רחוק", עמותה ללא כוונות רווח הפועלת זה 20 שנה במסגרת חברת קשת, בשיתוף קרן רוטשילד, מפעל הפיס ומשרד הרווחה, המשפט כנראה היה שמיזמים גדולים מתחילים לפעמים מחלומות קטנים.

הכל החל כפרויקט חברתי, שיזמו מרב דמרי, מנהלת העמותה כיום, והבמאים רן טל וטלי שמש. מטרת הפרויקט, שהפך במרוצת הזמן לעמותה, הייתה לאתר בני נוער מוכשרים ומצטיינים בתחום האומנות משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות - בהם עולים מאתיופיה ומחבר העמים, בני מיעוטים, ילדי פנימיות, הוסטלים ובתי ספר בשכונות מצוקה - ללוות אותם במשך עשור, מגיל 16 ועד להבאתם ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה, כולל מימון לימודיהם, וכמובן לסייע בשילובם בתעשיית הטלוויזיה, הקולנוע והאומנות בישראל. העמותה הציבה לעצמה יעד להגיע לעוד ועוד קבוצות שונות באוכלוסייה באמצעות הגדלת מספר מרכזי הפעילות שלה ברחבי הארץ.

מרב דמרי (צילום: נתן דביר)מרב דמרי (צילום: נתן דביר)


דמרי עצמה גדלה בבאר שבע ולמדה מדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב. שם היא פגשה סטודנטים מהחוג לקולנוע, בהם שי אביבי וגיא בהר. “לא היה לי ניסיון בהפקה בכלל, להפך, עשיתי רק נזקים בתחום, אבל כשהם עברו לערוץ 2, הם הציעו לי לעבור איתם", היא מספרת.
בערוץ הפכה דמרי לאחראית מדיה. “הוזמנתי לשיחה, כי היה ברדק לא נורמלי", היא מספרת. "אבי ניר (היום מנכ"ל קשת - ט"ל), שהיה בזמנו יועץ צעיר, ביקש לפגוש אותי וסיפר לי על מבצע התרמה שעשו בלונדון בטלוויזיה. הוא הציע לי לחשוב על פעילות חברתית שאפשר לשלב בזכיינית".


הדברים החלו להתגלגל, רעיונות עפו באוויר. “ירון לונדון זרק בפגישה שעשייה חברתית צריכה להיות בשטח ולא על המסך", מספרת דמרי. בחג הפסח של אותה שנה, 2001, בעת ביקור אצל משפחתה בבאר שבע, דמרי הגתה רעיון. “פתאום נפל לי האסימון שאולי כדאי שנלך על הבסיס של פרויקט פר"ח ונפתח עשרה מרכזים ברחבי הארץ שבהם סטודנטים לקולנוע וטלוויזיה מקבלים מלגת לימודים וחונכים ילדים ומספרים להם על עולם הטלוויזיה, על אקטיביזם, על שימוש במילים במטרה לעשות שינוי".

שירי לוטן, כיום מפיקה ב"ארץ נהדרת", הייתה מי שנסעה אז יחד עם דמרי במטרה לגרום לרעיון לקרום עור וגידים. “עבדנו עם המכללות והבנו שהפרויקט הוא הצלחה ושצריך להביא אותו למסך", מספרת דמרי. “התקשרתי לבמאי הדוקומנטרי רן טל, והחלטנו ליצור סרטונים קצרים שישודרו לפני התוכנית ‘עשרת הדיברות', שעשה יורם זק עם רונאל פישר. הבאנו לצילומים את כל היוצרים מקשת, במאים מהשורה הראשונה - אבי נשר, ניר ברגמן, דוד אופק, דורון צברי, טלי שמש ותומר היימן - וגם את שי אביבי ודנה מודן ואיל קיציס וטל פרידמן. הם עשו סדנאות אומן עם בני נוער, ויצרנו סרטים יפהפיים ששודרו לפני כל דיבר".


הפרויקט הזה, שנקרא “יוצרים עם קשת", היווה את הבסיס למה שלימים הפך להיות פרויקט “רואים רחוק", שבהמשך כאמור הפך גם לעמותה. “אמרנו לעצמנו: אנחנו לא באים לעשות סדנה ונעלמים להם. אנחנו רוצים משהו לטווח רחוק ולא רק לחודש. יש פה ילדים מוכשרים שאוהבים אומנות, אבל לא יודעים אפילו שיש דבר כזה בית ספר לאומנות" אומרת דמרי. “כך רן טל, טלי שמש ואני הקמנו את הפרויקט החדש. רן טל שוב הביא את כל החברים שלו מהתעשייה, והוא וטלי הפכו להיות המדריכים במקום הסטודנטים. כל מדריך הוא מנטור של קבוצה אחרת במקום אחר בארץ".


בנוסף לרן טל וטלי שמש, צוות המדריכים כלל את הבמאים שלומי אלקבץ, דוד אופק, מויש גולדברג, תאופיק אבו ואיל, ליאור שפר, שאדי חביב אללה ומהא חאג', ומרכזי העמותה נמצאים כיום בירושלים, באשדוד, בשדרות, בבית שמש, בנצרת, בחיפה, בג'סר א־זרקא, ברמלה, בלוד, בחדרה, בבאר שבע, בשפרעם, בקריית גת ובנתניה.


“גייסנו את הילדים בפינצטה", מספרת דמרי. “הקמנו קבוצות של ילדים מוכשרים באומנות וליווינו אותם דרך התיכון, הצבא וגם אחרי הצבא ללימודי אומנות גבוהים שאנחנו מממנים להם. אני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה כשבוגר תוכנית מתקשר להודיע שהוא התקבל לסם שפיגל או לניסן נתיב. כשהתחלנו את הפרויקט, נחשפתי לעובדה שישנם בעולם ילדים בני 18 שלחלקם אין אפילו מישהו שיודע איפה הם ישנים. מסתובבים בני נוער מוכשרים, חכמים ויפים שלא לכולם יש מי שידאג להם. גם אם יש להם הורים נפלאים, המצב הסוציו־אקונומי לא מאפשר להם לחשוב או לחלום על לעסוק באומנות".

החניכים המצטיינים מכל מרכז, שרואים את עתידם בתחום הטלוויזיה והקולנוע, עוברים אחרי השירות הצבאי לקבוצת בוגרים ארצית. במסגרת קבוצת הבוגרים נפגשים הנערים והנערות למפגשי העשרה משותפים בבניין קשת, ומקבלים ליווי אישי להכנה למבחני קבלה למוסדות להשכלה גבוהה הטובים בארץ: סם שפיגל, יורם לוינשטיין, ניסן נתיב, רימון, האקדמיה למוזיקה ואוניברסיטת תל אביב. שיעורי הקבלה של בוגרי העמותה עומדים על כ־50% וגבוהים משמעותית משיעורי הקבלה הכלל־ארציים, העומדים על כ־10%־20%.

“התחלנו להכיר את הילדים במפגשים ולהתאהב בהם", אומרת דמרי. “פתאום את מרגישה שאת מוכנה לעשות עבורם הכל. התחלנו לעשות מפגשים עתירי אומנות, וזה נמשך עד היום. עובדי קשת הם חלק מהפרויקט הזה, הם מגויסים אליו מכל הלב ומעניקים לנו את התמיכה".


פוליטיקה בחוץ


טלי גורן, סמנכ"ל תקשורת ורגולציה בקשת, הפכה בשנת 2015 את פרויקט “רואים רחוק" לעמותה ולשותפות פילנתרופית. “הבנו שיש צורך לגייס עוד כספים, כי מלגות לימודים זה לא מספיק וצריך גם מלגות מחיה", מספרת דמרי.


כיום יו"ר הוועד המנהל של העמותה הוא יואב נחשון, סגן נשיא החברה המרכזית. עוד שותפים להצלחה הם לילך סיגן, המשמשת כיו"ר אגודת הידידים, טלי ורניה מוועדת מלגות וייעוץ תוכן ואחמד מואסי, חבר חדש בוועד המנהל. אחראי ההדרכה הם אלעד אורנשטיין ושירה פלורנטין, ואילנית באומן, יוצרת דוקומנטרית, היא הרכזת של הסטודנטים והבוגרים. “על כל ילד יש צבא, אחרת זה לא היה עובד", אומרת דמרי.

במרוצת השנים עברו בפרויקט כ־5,000 בני נוער, שחלקם הפכו לאומנים ויוצרים מוכרים ופעילים, בהם השחקנים פיראס נסאר, שאדי מרעי ומאור לוי, הצלם והבמאי סלומון צ'קול והצלם והעורך מועאד גדיר. עובדי קשת והטאלנטים שלה, בהם מולי שגב, אסי כהן, אילנה דיין, איל קיציס, אדיר מילר, שני כהן, טל פרידמן ועוד, שותפים בפעילות השוטפת של העמותה ובתהליך ההכשרה של הצעירים.

“מה שמבדל אותנו כעמותה הוא בכך שאנחנו לא מוציאים את הבוגרים שלנו לשוק, אלא מוציאים אותם לקשת", אומרת דמרי. “אני יכולה לקבל את הסטודנט בחזרה אליי, ולראיה, יש לנו הרבה סיפורי הצלחה. החזון שלנו הוא בסוף לשנות את התפיסה. הבמאי רנן שור אמר פעם שככה עושים מהפכות שקטות. את לאט־לאט מכניסה אנשים נוספים לתוך המערכת".


אילו קשיים יש בדרך?
“יש הרבה משברים. הייתי מקבלת לפעמים טלפונים מסטודנטים שלנו שכבר השתלבו בלימודים גבוהים, ואמרו שקשה להם והם רוצים לפרוש. הם לא מרגישים שייכים. רוב העבודה איתם בסופו של דבר מסתכמת בלהוכיח להם שהם יכולים. לא הייתה להם את המחשבה אפילו שהם יכולים להצליח, ובטח שלא בתחום האומנות. רובם מגיעים מבתים ששורדים כלכלית בקושי, אז אומנות? וכאן זה התפקיד שלנו לומר להם שהם יכולים להצליח, לכוון אותם, לפתוח להם את הראש שיש להם מה לומר, והם יכולים להיות שחקנים או במאים ולשנות את העולם. הם מצטיינים. הם מביאים משהו שאף ילד לא מביא. באומנות, הצרות הופכות ליתרון, והן כבר לא בעיה. אז פתאום לך תספר את הסיפור, לך תעשה שינוי, לך תדע שיש לך את הכוח הזה".


כצפוי, דו־קיום בין יהודים וערבים הוא נושא שב־20 שנות פעילות העמותה שב והפציע כל פעם מחדש. “אני זוכרת שאחרי פיגוע היינו צריכים להביא קבוצה מעורבת ליום עיון בירושלים", מספרת דמרי. “בפעמים הראשונות חששנו, היום זה כמובן כבר לא קורה. אבל אז, פתאום ראית איך הכל שטויות. כולם יושבים יחד בחדר אחד, ובתוך שעה הם כבר במרפסת מחוברים. את רואה מה זה פוליטיקה ומה זה אנשים. הם מחזיקים ידיים בסדנת גאגא, ואז בסדנת סטנד־אפ עם קיציס מספרים בדיחות בערבית ועושים ביחד קבלת שבת. הכל מתערבב ברמה האנושית. גם במהומות האחרונות בלוד במבצע שומר החומות, אנשים עברו משברים, אבל הם הגיעו למפגש הכי מחוברים שיש, והפוליטיקה נשארה בחוץ".