הם מצחיקים אותנו, מרגשים אותנו, משמחים אותנו, מעשירים אותנו ולפעמים גם מרגיזים אותנו. הם זמרים, יוצרים, שחקנים, קומיקאים, אנשי תקשורת ושדרנים, ובלעדיהם היה לנו הרבה יותר משעמם. לרגל יום העצמאות, כותבי "מעריב אונליין" בוחרים את הישראלים שאנחנו אוהבים.

זכיתי לאהוב | שי רובין על עברי לידר

כמה סמלי שממש בקרוב, באוגוסט 2022, יציין עברי לידר 25 לצאת הסינגל הראשון שלו – "לאונרדו". אני חגגתי קצת לפני כן את יום הולדתי ה-11. חצי יובל אחרי שפרץ, ועברי שייך לא רק לדור אחד. הוא שייך לדור שלי, הוא שייך לדור של אחותי הגדולה, שממנה שאבתי את האהבה ליוצר מספר אחת, לדעתי, ב-25 השנים האחרונות. 

לעברי יש יכולת מדהימה של כתיבה ויצירת שירים שיכולים לגעת בכל שעה ביום, בכל מצב רוח. בזמנים של אהבה, בזמנים של עצב, בזמנים של שמחה. אם רציתי לשפר מצב רוח הפעלתי את המוזיקה והבחירה הטבעית, הראשונה, הייתה בעברי כדי שירים לי.

המילים של השירים שלו היוו לי השראה לכתיבה, ליצירה, לרגש. מעטים היוצרים שפשוט מצליחים להביא לתוך המוזיקה חיבור שמשלב אנרגיה שמרגישים אותה בכל תו ובכל אות בשיר. ואז אתה שואל את עצמך – מעניין איך הוא? בחיים האמיתיים. איזה מן אדם הוא? אז אני אומנם לא מכיר את עברי הרבה, אפילו ממש מעט. ראיינתי אותו בעבר ברדיו, פגשתי אותו כמה פעמים לזמן קצר, ואני יכול להגיד, מהמעט שיצא לי להכיר, שמה ששומעים ומה שיוצא בשירים, הוא לגמרי האדם. 

אין לי ספק שהמוזיקה של עברי תמשיך ללוות אותי עד ימי זקנתי, ואני יודע שאני מאוד רוצה שילדיי יישמעו אותו וייהנו בדיוק כמוני. אז עברי, איך אומרים? גדלתי עליך. תודה על 25 שנים, באמת שזכיתי לאהוב.

עברי לידר  (צילום: זיו שדה)
עברי לידר (צילום: זיו שדה)

עושה מה שבא לה | צוף ישראלי על תום יער

במדינה שבה כמעט כל יום נולד זמר/כוכבת רשת/פליט ריאליטי חדש – לבחור דמות אחת מעולם התרבות ולהקדיש לה את אייטם הפרגון ליום העצמאות נהיה קשה כמעט כמו להחליט מה להזמין מוולט. ועדיין, אם מסננים רעשי רקע וטרנדים חולפים, צצים פתאום כמה שמות שעשו, ועושים, דרך משמעותית בעולם התרבות ואט אט, בעיקשות, מתמצבים כתופעה של ממש בתודעה הציבורית. תום יער היא אחת מהם.  

רובכם מכירים אותה רק מ"ארץ נהדרת", אך מאחוריה, למעשה, שורה של הישגים והצלחות אותם היא משמרת כבר מעל עשור, עוד מאז הקימה קבוצת סטנד-אפ מחתרתית, אי שם ב-2011, והפכה לאחת מחלוצות הנשים בעולם הסטנד-אפ הישראלי. קחו אוויר:

מופע קומי אישי איתו היא רצה ושוברת קופות כבר שנים, הצטרפות כחברה מובילה בקאסט "ארץ נהדרת" (אגס קימל אהובתי), קטיפת קמפיינים יוקרתיים כפרזנטורית, יצירה של לא פחות מ-3 סדרות קומיות, עליהן גרפה גם את פרס האקדמיה לטלוויזיה שנתיים ברצף ולאחרונה, התגלתה כטאלנט גם בתחום הבישול, כשהגתה את "סבתא בישלה", הבייבי הקולינרי המצוין שלה, שעכשיו מתחיל את עונתו השנייה בתאגיד השידור הישראלי. אם זה לא מספיק, יש לה את אחד מעמודי האינסטגרם הכי כייפים, תל אביביים, מצחיקים, וכנים שפגשתי. בואו, 127K עוקבים לא טועים.

אה, היא גם ילדה לא מזמן תינוק מתוק בשם אבשלום, מה שהתגלה כהפתעה (גם לה ולירון, בן זוגה, וגם לכולם – הסיפור המלא במופע שלה) שמהווה תוספת מעניינת במיוחד לחיים שלה, וגם של עוקביה, שנהנים מסטוריים מצוינים של אמא מבולבלת ונסערת ברגעיה הראשונים בתפקיד החדש. 

תום יער היא דוגמה קלאסית לדור שלא מסתפק בדבר אחד: היא כותבת, מביימת, משחקת, מבשלת, מצלמת, מתלבשת (כמה סטייל, יא אללה) ובעיקר עושה מה שבא לה, ובמקרה שלה, זה פשוט תמיד יוצא מצוין. חג שמח!

תום יער (צילום: אביב חופי)
תום יער (צילום: אביב חופי)

התגלמות ארץ ישראל היפה | דודי פטימר על ליטל שמש

בנחישות איתנה, ללא מורא או צורך להצטדק ובכישרון רב פילסה ליטל שמש את דרכה אל לב התקשורת הישראלית והצליחה להתברג בצמרתה הטלוויזיונית והפובליציסטית.

ליטל, הפנים הנשיות הבולטות כיום של ערוץ 14 (לשעבר ערוץ 20), סללה במו ידיה את דרכה וטוותה את חלומה להשפיע לא בשביל הכוח אלא בשביל לשנות, ערך שבעיניי הוא האורים ותומים של התקשורת הישראלית.

עוד כילדה בער בה הצורך לכתוב ולסקר ידיעות (במגזיני נוער ותכניות רדיו) ולהשתמש בבמה שניתנה לה כדי להאיר זרקור חד ונוקב על פני החברה הישראלית במציאות המורכבת שהיא מנת חלקנו: בין אם זה בהיבט הפוליטי, החברתי או הלאומי – וכשבגרה – הפכה זו משימת חייה.

את שירותה הצבאי עשתה כלוחמת במג"ב בזמן האינתיפאדה השנייה ועם שחרורה ועד היום משרתת בשירות מילואים פעיל כקצינת הסברה בפיקוד העורף. וההסברה שלה היא לא רק בצבא: שמש מנחה וחברה בפאנלים בינלאומיים מכובדים ומעבירה הרצאות למען התדמית הישראלית בחו"ל, באנגלית רהוטה (שאני רק יכול לקנא בה עליה) ובשנינות שמניפה את הדגל האידיאולוגי הכחול לבן גם לאלה שמטילים ספק בקיומנו פה. 

לא אפרט כאן את הרזומה התקשורתי העשיר שלה שביסס את מעמדה כאשת אקטואליה וחדשות בכירה אך בכל מדיה – בין אם על המסך וברדיו, בציוצי הטוויטר או אפילו בסטוריז באינסטגרם – היא שמה לנגד עיניה בעדיפות ראשונה את האזרח ה'פשוט', זה שקולו לעתים נאלם בתוך הבירוקרטיה והממסד ולא חפה מלבקר התנהלות קלוקלת ועוולות ציבוריות. ליטל היא הקול שלו. שלנו.

ליטל מייצגת את האישה החזקה, הדעתנית, הביקורתית (כשצריך) וכן הרגישה, הקשובה ובעלת האינטליגנציה הגבוהה, פייטרית אמיתית (בצבא כמו בחיים האזרחיים) שנלחמת עבורנו בדברים החשובים באמת וזו, בעיניי, התגלמות ארץ ישראל היפה בשיא הודה ותפארתה. 

ליטל שמש (צילום: צילום פרטי)
ליטל שמש (צילום: צילום פרטי)

ממשיך להפיל אותנו חזק | ליאת שניידר על חמי רודנר

הסדרה ״שנות הירח״ המבוססת על חייו של אביב גפן החזירה את כל מי שצפה בה בפלאשבק ישיר לניינטיז, שהיו גדושות ברוקנרול בועט ומשובח. אחת מהלהקות הבולטות בתקופה הייתה ״איפה הילד?״, ודמותו של סולנה, חמי רודנר, הוצגה בסדרה, אך בגרסה ארסית וקצת מרושעת, בין אם על סמך זכרונותיו של גפן או שהוקצנה כתוספת בדיונית לעלילה.

הדרמה האוטוביוגרפית של גפן, שמספקת גלישה נוסטלגית לעשור שהביא עמו שפע של בשורות מוזיקליות חובקות עולם, עוררה בי געגוע ללהקה שהוקמה ב-1986 בקיבוץ גבעת ברנר וליצירה של רודנר, האיש והלוע, העומד בראשה.

האלבומים של ״איפה הילד?״ ואלבומי הסולו שרודנר הוציא בהמשך ליוו אותי והיוו חלק מפסקול חיי באותה תקופה. הלהקה חרשה את הבמות מערד ועד צמח, כשבארסנל שלה שירים רבים שהפכו ללהיטים כמו ״מישהו שומע אותי״, ״מה שעובר עליי״, ״נפלת חזק״, ״לבן בחלום שחור״, ״השמים הגבול״, ״הביאו את הסתיו״, ״גלגל את החלום״, ״לאן לאן״ והדואט ״רק בשביל לקבל חיבוק״ עם אשתו דאז איגי וקסמן, לצד שירים לא פחות טובים כמו ״איפה הרוח״, ״מסיבת התה של עליזה״, ״אהובה הקטנה״, ״בתוך התחתונים״, ״השדים הירוקים״, ״הולך רגל״, ״לילות לבנים״, ועוד.

ורודנר - הוא ידע ועודנו יודע לעשות את העבודה, גם ממרום 57 שנותיו. כאחד מנסיכי הרוק הישראלי וכשהוא חמוש בגיטרה בס (תמיד אהבתי בסיסטים) - הוא יודע לתת בראש, הוא כריזמטי וחף ממניירות. לצד כל זה יש בו פגיעות, כנות, עדינות ורוך אותם הוא הביא לידי ביטוי בשירים מאלבומי הסולו שהוציא אחרי פירוק הלהקה והגירושים מווקסמן (״גאולה״, ״בואי ניפרד״, ״מלנכוליה אהובתי״, ״סוד הדברים הפשוטים״ ועוד). אה, והוא גם חובב חתולים ידוע, עובדה שמזכה אותו בעוד כמה נקודות.

אם נרפרף לשנות ה-2000, במהלכן המשיך רודנר בעשייה ויצירה עם ״איפה הילד?״ ובלעדיה, נגלה כי אם יימאס לו לשיר ולהופיע ישנן עוד חלופות: המוזיקאי הגיש ב-2005 ובמשך מספר שנים את התוכנית "מרגיש בבית" הזכורה לטובה, והוכיח שהוא איש שיחה מרתק ויודע לראיין כאשר נפגש עם מוזיקאים ישראלים ויצא עמם למסע לעבר מקורות ההשראה שלהם, התחנות המוזיקליות בחייהם וציוני דרכם. בתוכנית התארחו יוני בלוך, אפרת גוש, דני סנדרסון, דנה ברגר, ארקדי דוכין, מירי מסיקה ועוד. 

עם שישה אלבומים של ״איפה הילד?״ ואלבום אוסף, שישה אלבומי סולו, אלבום מחווה ליצירה ישראלית שהוציא עם ערן ויץ והופעות סולו שלו ושל הלהקה שהתאחדה מחדש ומונה את אסף שריג, אופיר בר-עמי ואסף מרוז - רודנר הוא ללא ספק אחת מאגדות הרוק שידעה ארצנו, ולמרות שאנחנו כבר מזמן לא בניינטיז ומאמינים שהוא לא באמת היה מניאק לאביב גפן - הוא עדיין ממשיך להפיל אותנו חזק ולמכור לנו סם - אהבת אמת.

חמי רודנר (צילום: נועם וינר)
חמי רודנר (צילום: נועם וינר)

המהפכה שהצליחה | אורי מינץ על קובי אוז

קצת מצחיק להגיד את זה על אחד היוצרים הפוריים במוזיקה הישראלית ב-30 השנים האחרונות, אבל קובי אוז החל את הקריירה שלו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. מול גל להקות הרוקסן שכבשו את מרכז הבמה בתחילת שנות ה-90, קל היה למבקרים ולקובעי הטעם - ברובם תל אביבים אשכנזים - לעקם את האף מול התופעה החדשה שנקראה טיפקס, ולקטלג את החבר'ה הצעירים משדרות כליצנים.

פספסנו אותם, אין דרך אחרת להגדיר את זה. נכון, לכל אורך הדרך היו להם להיטים גדולים, השמעות ברדיו ואלבומים שהצליחו, אבל אנחנו - ו"אנחנו" כאן מכוון כלפי השבט החברתי-תרבותי שאני משתייך אליו, וגם אם הייתי רק ילד בניינטיז אני מרגיש קצת אשמה קולקטיבית - לא הבנו. לא הבנו כמה חתרני ופורץ דרך היה "הרבי ג'ו כפרה", לא הבנו כמה מהפכני היה לשיר "בתוך נייר עיתון" על בסיס מנגינה מרוקאית, לא הבנו ש"דיסקו מנאייק" הוא אלבום קונספט מרהיב ונוקב שלא נופל ברמתו ובעומק מסריו מ"רדיו בלה בלה", למשל. לא הבנו את האמירות החברתיות העמוקות שהסתתרו בטקסטים המשעשעים, לא הבנו את הערך בשילוב בין רוק-פופ למוזיקה אתנית, לא הבנו אפילו את החשיבות שלהם לסצנת המוזיקה, כשעזרו לקדם שורת אמנים מכל הזאנרים, מהדג נחש דרך כנסיית השכל ועד שרית חדד.

ישראל של היום היא מדינה שונה לחלוטין מזו של תחילת שנות התשעים. היא הרבה יותר פתוחה לז'אנרים מוזיקליים שונים, והרבה פחות מתעסקת בחלוקות דיכוטומיות של "גבוה" ו"נמוך". באקלים התרבותי הזה מקבל קובי אוז, סוף סוף ובאיחור ניכר, את ההכרה הראויה לו, ולראייה ההצלחה הגדולה לה זוכה טיפקס מאז שחזרה לפעילות ב-2014 אחרי כמה שנות הפסקה. היום אנחנו כבר מבינים שגוף היצירה שלו וההשפעה שלו על הפופ הישראלי לא נופלים מאף שם של רוקר תל אביבי שתזרקו. היום אנחנו יודעים שהמהפכה הצליחה.

קובי אוז (צילום: רפי דלויה)
קובי אוז (צילום: רפי דלויה)

יש יותר כבוד | שי רגב על יהורם גאון

בימים האחרונים התעוררה בקרב המעגל הקרוב שלי השאלה - מה זה בעצם "מלח הארץ"? האם זה אחד כזה שעוזר לאחר, הטיפוס הטיילן או דווקא יהודי ירא שמיים? תכלס, לא הגענו לתשובה חד משמעית, אבל כשאני חושבת על ״מלח הארץ״ - תמצית הישראליות האידיאלית - אני חושבת על יהורם גאון. מקלאסיקות הקולנוע הישראלי, דרך מסך הטלוויזיה ועד הפריים טיים כל יום שישי בקשת, פרצופו של יהורם שזור בכל צעד ושעל של החברה הישראלית.

כדי להצליח לענות לעצמי על השאלה מה הוא הישראלי האולטימטיבי, לא היה לי ספק שאני מתכוונת לתאר את יהורם גאון, שהצליח לגעת בכל הטוב שארצנו הקטנטנה יכולה להציע:

  • נולד וגדל בירושלים – צ'ק
  • התחיל את דרכו בלהקת הנח"ל – צ'ק
  • שיחק ברגעי מפתח בקולנוע הישראלי – צ'ק 
  • אחראי לכמה מהשירים הכי ישראליים שאני מכירה – צ'ק 
  • ואיך אפשר בלי, סברי מרנן – צ'ק

הרשימה עוד ארוכה, אבל המסר ברור. גאון מייצג בעיני את הישראליות היפה, זו שעיצבה את התרבות הישראלית. משלישיית גשר הירקון, דרך "בלדה לחובש" ועד "קזבלן", יהורם גאון הוא אבן דרך שהונחה במקומה והטביעה את חותמה עוד לפני שבישראל ידעו להגדיר מה היא ישראליות. 

הוא איש מרגש. כזה שבצניעות ובכישרון אין סוף הצליח לסלול את דרכו הארוכה, כך שאם תשאלו מבוגר בן 70 או ילד בן 7, הם ודאי ידעו במי מדובר. מעטים בארצנו האנשים שלא חיפשו לעשות רעש, ובכל זאת השקט שלהם הדהד למרחקים. אלו שעשו את מה שהם אוהבים, ובזכות כך הפכו לנאהבים עד אין קץ. שהחיוך וטוב הלב שלהם הצליחו לגרום להם שלא להשתייך לאף קבוצה, ועדיין להיות שייכים לכל. תודה על אנשים כמו יהורם גאון, לצערי חסרים לנו כאלה. 

יהורם גאון (צילום: אריאל בשור)
יהורם גאון (צילום: אריאל בשור)

הקסם שבפשטות | ליאור תושיה על ניב סולטן

עם עליית העונה החדשה של "טהרן" זוכת האמי, תפקיד חדש בסדרת מערבון אמריקאית מסקרנת, והחתמה בסוכנות הוליוודית, ניב סולטן ללא ספק ממריאה למשבצת של כוכבת בינלאומית. כל זאת ועוד היא עושה באותנטיות המאפיינת אותה, עם הקוקו גולגול והחיוך הנבוך, ילדה ירושלמית שמגשימה חלום על מסכים ברחבי העולם ומתמודדת על כס המאמי הלאומית. 

למרות שטהרן הייתה קפיצה משמעותית בקריירת המשחק שלה, פריצתה הגדולה הגיעה כשנתיים קודם לכן, בתפקיד הראשי בסדרה "יש לה את זה" בקשת 12, שם גם פגשה בבחיר ליבה איתו עמדה תחת חופה וקידושין לאחרונה (בצורה פוטוגנית ביותר), השחקן מאור שוויצר. בהמשך השתתפה גם בפסטיגלים ובסדרות ישראליות, קטפה קמפיינים והפכה לשם בולט בתעשייה הישראלית.

ניב היא הבת של השכן, כזו שכולנו יכולים להתחבר אליה ולרצות בהצלחתה, וזה מה שהופך אותה להכי ישראלית שיש. מלבד יכולות המשחק שלה, קל מאוד להתאהב בה. אמנם היא לא מעוררת כותרות פרובוקטיביות או מתרברבת בבגדים ובאובר גלאמיות, אך היופי הטבעי שלה קורן החוצה. כך שלמרות אור הזרקורים שעוטף אותה ובעוד שמה תופס תאוצה בזירה הבינלאומית, סולטן מפגינה בדיוק רב את הקסם שבפשטות ומותירה אותנו שבויים בקסמיה.

ניב סולטן (צילום: אבישג שאר ישוב)
ניב סולטן (צילום: אבישג שאר ישוב)

קצת מהכל | ניב גילינסקי על משה אשכנזי

במדינה משוגעת כמו ישראל נדיר למצוא אדם שהוא קונצנזוס, אבל אם יש מישהו שלפחות על פני השטח נראה כזוכה לתואר הזה, הרי זה משה אשכנזי. זו לא רק הופעתו ב"רוקדים עם כוכבים", שם נחשף לעיניי המצלמות כרקדן מוכשר, זה גם לא מופע הסטנד-אפ החדש שהראה גם בתחום זה יש לו מה למכור. משה אשכנזי מגלם בתוכו את מה כל שאנחנו הישראלים פשוט אוהבים - הצלחה בשלל זירות (תיאטרון, טלוויזיה ואפילו קולנוע ועכשיו גם ריקוד), נולד וגדל בפריפריה ובנה את עצמו בעיר הגדולה מכלום ואת הכל הוא עושה בחן ובצנעה. אז איך אפשר שלא להתאהב?

 קשה להאמין, אבל אשכנזי בן ה-38, נמצא על מסכי הטלוויזיה ועל הבמות כבר מאז 2005 ומאחוריו שלל להיטים, בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. נכון, אשכנזי מוכר לא מעט בזכות תפקידי המשנה שביצע ולאו דווקא בזכות תפקידים ראשיים, אבל לכל תפקיד הוא מוסיף את הצבע המיוחד שלו, את הנוכחות המרשימה ויכולות קומיות לא מעטות, לצד היכולת לרגש כשצריך. משה אשכנזי הוא קצת מהכל, בדיוק כמו ישראל שמורכבת מפסיפס צבעוני של עדות ומגזרים, וזה מה שעושה אותו הכי ישראלי - כי בכל דבר שיעשה, כל אחד יוכל למצוא משהו להזדהות איתו.

משה אשכנזי (צילום: אביב חופי)
משה אשכנזי (צילום: אביב חופי)

מרעיד את אמות הסיפים | שחר ברדיצ'בסקי על רז זהבי

במסגרת הפרויקט המיוחד לרגל יום העצמאות ה-74 למדינת ישראל, עברו בראשי מספר דמויות מפתח בתרבות הישראלית אשר היו יכולות להתאים לתואר "הדמות הישראלית ביותר". בין היתר ניתן היה לבחור בשחקנים, זמרים ואפילו קומיקאים, אך בסופו של דבר בחרתי בשדרן ערוץ הספורט, רז זהבי.

רז זהבי מציג בעיני, על מסך הטלוויזיה, את האופי הישראלי האמיתי והשלם ביותר. דמות ססגונית, פתוחה, שמדברת לקהל בגובה העיניים ולא חוששת להגיד את "הכל בפנים". אם נוסיף לכך את האהבה הבלתי מתפשרת לספורט הישראלי ולכדורגל הישראלי בפרט, הכדורגל האמיתי, שמשוחק בליגות הכי נמוכות שיש, נקבל את הדמות הישראלית האולטימטיבית. 

אמנם, האהבה של רז זהבי לליגות הנמוכות הפכה לנושא ראשי להומור בתוכנית "בובה של לילה", אך הסיפורים המצחיקים ו"מרעידי אמות הסיפים" בתוכנית, על חדרי ההלבשה ב"אליצור קוסה מחשי" או במכבי גבעת שמואל מליגה ג', מציגות דווקא את האותנטיות, האכפתיות ואהבה לשחקן הישראלי.

בשידורים החיים מהליגות הנמוכות בימי שישי בצהריים, זהבי מראה לנו את האהבה לליגות שלפעמים נסתרות מעיני הציבור, אך מוכיחות את התשוקה האמיתית לתוצר הכי ישראלי שיש, ובעיני הופכת אותו לדמות הכי ישראלית ומקורית על מסך הטלוויזיה.

רז זהבי (צילום: אריאל שלום)
רז זהבי (צילום: אריאל שלום)