איך הכנסת עובדת
בתקופה הממושכת הזאת, שבה כיהן בתפקיד ב"הארץ" ואחר כך ב"ישראל היום", הייתה הכנסת בימי פעילותה באמצע השבוע ביתו השני של אלון, והוא נהיה כה מזוהה איתה עד שנהיה מעין “הח”כ ה־121”. “כשיצאתי אשתקד לגמלאות, רק לארבעה מחברי הכנסת היה ותק רב ממני - משה גפני, צחי הנגבי, עמיר פרץ ובנימין נתניהו - וכל השאר באו אחריי”, הוא מעיר. “לא כל שכן הכתבים הפרלמנטריים האחרים שלמדו ממני”.
אלון טרח ומצא שש”ס מחזיקה בשיא מפוקפק, כאשר שבעה מתוך 33 חברי הכנסת המורשעים באו משורותיה. וההסבר שלו? “רוב מורשעי ש”ס עסקו בענייני כספים, מה שהביא אותם לבלבול בין הכסף הפרטי שלהם לבין הכסף הציבורי”.
ואם מזכירים את צומת, אלון דולה מתהומות הנשייה את סיפורו של ח”כ חיים דיין, שהבחין בתייר תמהוני מאיטליה שקפץ ממרומי היציע אל אולם המליאה. דיין הגברתן הסתער עליו והוציאו מכלל פעולה. מדהים? לאו דווקא. דיין פעל כמי שהיה קצין משטרה בדרגת פקד. משעשע במיוחד הפרק בספר המוקדש לגימיקים, שלא פעם גנבו את ההצגה במשכן.
אלון מכתיר את הרב יוסף בא־גד ממפלגת מולדת כאלוף הגימיקים - תואר שהרב הגימיקן לא התכחש לו בראיון ל”מעריב” לפני שלוש שנים. הוא הניף על דוכן הנואמים גרזן משוח בקטשופ בנאומו נגד פיגועי שנות ה־90. שמעון פרס הציע להביא לבא־גד גם אוהל וגמל, כשזה התיישב מולו בישיבה מזרחית בעת נאומו כשר החוץ. אך יותר מכל ייזכר בא־גד כמי שהבריח למשכן בתוך הטלית פרופלור של נכדו והפעיל אותו כתגובה לכינוי “פרופלורים” שראש הממשלה רבין הדביק למתנחלים.
לא נתייחס כאן לגימיקנים אחרים ולשלל תצוגותיהם בכנסת, גם לא לקללות ולגידופים שאלון גרף אותם לספרו היישר מדוכן הנואמים. במקום זאת נתרכז בפרק שכותרתו: “בושה שרק אישה אחת כיהנה כיושבת ראש הכנסת”. ציטטה זו לקוחה מדברי אותה “אישה אחת”, דליה איציק, שמלבדה לא הייתה לכנסת יו”רית נוספת ב־74 שנות המדינה. אלון מתפעל מכך שלעומת שמונה חברות כנסת בלבד שפגש בהגיעו לכנסת ב־90', מכהנות כיום 35 חברות כנסת, הגם שמדובר עדיין בייצוג חסר לנשים.
התרעות פיקוד העורף