מתחככים” - זה השם שהעניק גדעון אלון, מי שכיהן 31 שנה ככתב בכנסת, לספרו הרביעי שהוציא בימים אלה בהוצאה עצמית. “התלבטתי לגבי שם הספר”, הוא מודה. “חיפשתי משהו לא מהסוג של ‘קריאה ראשונה’, ‘אדוני, יושב הראש’, או ‘כנסת נכבדה’, מה שנראה לי מאוד שחוק. בוקר אחד קמתי עם השם ‘מתחככים’, שלא רק מבטא את מה שעושים בכנסת, אלא גם מסתתרת בו המילה ‘חכי”ם’”.
כשאלון, 76, צנחן בדימוס, הצטרף ב־90' ל”מתחככים” שבכנסת, הוא כבר עבר כברת דרך בתקשורת, מאז נעוריו ב”מעריב לנוער” והניסיון הרב שצבר ב”הארץ” בכיסוי נושאי ספורט, משטרה, משפט ועלייה. “השתדלתי לסקר כל נושא בצורה יסודית ומעמיקה”, הוא מעיד על עצמו. “כך היה כשמוניתי לתפקיד בכנסת, אבל להתמיד בו למעלה מ־30 שנה? מי ציפה לכך?”.
איך הכנסת עובדת
בתקופה הממושכת הזאת, שבה כיהן בתפקיד ב"הארץ" ואחר כך ב"ישראל היום", הייתה הכנסת בימי פעילותה באמצע השבוע ביתו השני של אלון, והוא נהיה כה מזוהה איתה עד שנהיה מעין “הח”כ ה־121”. “כשיצאתי אשתקד לגמלאות, רק לארבעה מחברי הכנסת היה ותק רב ממני - משה גפני, צחי הנגבי, עמיר פרץ ובנימין נתניהו - וכל השאר באו אחריי”, הוא מעיר. “לא כל שכן הכתבים הפרלמנטריים האחרים שלמדו ממני”.
בהשוואה לכנסת של שנת 90', האם ניתן לקבוע שהדור הולך ופוחת?
“זה לא מדויק. כמו אז, גם היום יש בה אנשים טובים ופחות טובים. לפי דעתי, הבעיה היא לא באנשים, אלא באווירה, בסגנון הדיבור ובהידרדרות ברמת השיח. אם בעבר הוויכוחים והפולמוסים בכנסת היו ברמה ועם טעם, היום חברי כנסת יורדים כל כך נמוך, שזה נעשה מביש. לקרוא ליו"ר הכנסת, האזרח מס’ 2 במדינה אחרי הנשיא, ‘סמרטוט רצפה’, או ‘מיקי מאוס’, כפי שדוד אמסלם כינה את מיקי לוי - זה איום ונורא, זה גורם לכך שכעת הכנסת והפוליטיקה לא נראות לדור הצעיר כדבר חיובי”.
אם היו שציפו שספרו של כתב ותיק כמוך יהיה ספר זיכרונות או לקט של סיפורים מימיך הרבים בכנסת, יצא לך גם ספר עיון, שהוא מעין מדריך במבוכי הכנסת. האם לכך התכוון המשורר?
“אודה שהייתה לי התלבטות לא קלה עם עצמי לגבי הצביון של הספר. היה לי ברור שזה לא יהיה ספר מדעי שמתחילים לפהק ברגע שנחשפים אליו, ומצד שני גם לא לקט זול של בדיחות, אמרות כנף וקללות, אלא שלצד הסיפורים ניתן יהיה ללמוד, למשל, איך מחוקקים חוק. זה נחוץ בפרט שרבים לא יודעים איך הכנסת עובדת”.
בספר 17 פרקים וסוף דבר. הפרק הפותח מוקדש לוועדת החוץ והביטחון, שחבריה וחברי ועדות המשנה שלה מוגדרים על ידי אלון כ”שותפי סוד”. “ישיבות ועדת החוץ והביטחון היו מטבע הדברים סגורות בפני התקשורת, אם כי היו הדלפות גם ממנה”, הוא נזכר. “הרבה מאוד מהדברים שעליהם כתבתי בספר הייתי עד להם; כמו אותו אירוע לילי מוזר, כשיו”ר הכנסת אברום בורג הקים את הנוכחים במליאה לדקת דומייה ל'זכרו' של פרופ’ אמנון רובינשטיין בעקבות הודעת שווא. רובינשטיין אמור לחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה־91”.
פרק אחר בספרו של אלון עוסק במספרם הרב של קצינים בכירים בדימוס בפוליטיקה, רובם בלי הצלחה יתרה: “על סמך שיחות עם רבים מהם עולה שלאחר שנים רבות שבהן הם שירתו את המדינה בתחום הביטחוני, הם מאמינים שיש להם היכולת לתרום גם בתחום האזרחי. יש כאלה שלא ניתן להם לממש את היכולות שלהם באזרחי והם הופכים לאנשים אומללים - בייחוד אלה שלא מבינים שלהיות פוליטיקאי זה מקצוע”.
אתה מצביע בספר על קשרים מפתיעים בין חברי כנסת יהודים וערבים.
“בדרך כלל חברי כנסת ערבים, אולי חוץ מאחמד טיבי, אינם מתערבבים בנסיבות חברתיות עם עמיתיהם היהודים, לא בהיותם בקדנציה שלהם ולא אחריה. מוחמד ברכה מהמשותפת, למשל, סיפר לי שחש כל כך לא בנוח במפגשים מעורבים, שהעדיף לא להישאר בירושלים אחרי יום דיונים ארוך והעדיף לנסוע 160 קילומטרים אל ביתו בצפון. זה אותו ברכה, שבהיותו סגן יו"ר הכנסת השתתף במשלחת שלה שיצאה לאושוויץ־בירקנאו. זאת ועוד. משיחות שלי עם חברי כנסת ערבים מההווה ומהעבר עלה שהקשר הטוב ביותר שלהם היה עם חברי כנסת חרדים דווקא. איך זה קורה? אולי אלה וגם אלה רואים את עצמם כקבוצות מיעוט. קורה גם שיש אינטרס משותף. כך היה כשאריה אלדד ואחמד טיבי, משני קצוות הקשת הפוליטית, הגישו יחד, אולי מתוך אחוות רופאים, הצעת חוק להסדרת העיסוק במקצועות הבריאות”.
בפרק על נבחרי ציבור מאחורי סורג ובריח מתייחס אלון ללא פחות מ־33 חברי כנסת שהורשעו בפלילים מאז כינונה. לדבריו, התנהלותם השתנתה במרוצת השנים. הראשון שבהם, שלמה לביא, איש קיבוץ עין חרוד, שייצג בשתי הכנסות הראשונות את מפא”י, דרס למוות בנסיעתו בוואדי ערה פועל ערבי שעבד בכביש. לביא התעקש שתוסר חסינותו והוא יועמד לדין. לבסוף נקנס ב־100 לירות על כך שלא צפר.
אלון טרח ומצא שש”ס מחזיקה בשיא מפוקפק, כאשר שבעה מתוך 33 חברי הכנסת המורשעים באו משורותיה. וההסבר שלו? “רוב מורשעי ש”ס עסקו בענייני כספים, מה שהביא אותם לבלבול בין הכסף הפרטי שלהם לבין הכסף הציבורי”.
השר ד”ר גונן שגב הפתיע אותך בפשעיו?
“הדוקטור, שכנו של רפול בתל עדשים ויד ימינו ב'צומת', עשה עליי בהתחלה רושם נהדר עד שהתחיל בבלגן ב'צומת' והידרדר למעשי הונאה, הברחת סמים וגם העברת מידע לאויב האיראני. זה מזוויע. הייתי המום כששמעתי”.
גונבים את ההצגה
ואם מזכירים את צומת, אלון דולה מתהומות הנשייה את סיפורו של ח”כ חיים דיין, שהבחין בתייר תמהוני מאיטליה שקפץ ממרומי היציע אל אולם המליאה. דיין הגברתן הסתער עליו והוציאו מכלל פעולה. מדהים? לאו דווקא. דיין פעל כמי שהיה קצין משטרה בדרגת פקד. משעשע במיוחד הפרק בספר המוקדש לגימיקים, שלא פעם גנבו את ההצגה במשכן.
אלון מכתיר את הרב יוסף בא־גד ממפלגת מולדת כאלוף הגימיקים - תואר שהרב הגימיקן לא התכחש לו בראיון ל”מעריב” לפני שלוש שנים. הוא הניף על דוכן הנואמים גרזן משוח בקטשופ בנאומו נגד פיגועי שנות ה־90. שמעון פרס הציע להביא לבא־גד גם אוהל וגמל, כשזה התיישב מולו בישיבה מזרחית בעת נאומו כשר החוץ. אך יותר מכל ייזכר בא־גד כמי שהבריח למשכן בתוך הטלית פרופלור של נכדו והפעיל אותו כתגובה לכינוי “פרופלורים” שראש הממשלה רבין הדביק למתנחלים.
לא נתייחס כאן לגימיקנים אחרים ולשלל תצוגותיהם בכנסת, גם לא לקללות ולגידופים שאלון גרף אותם לספרו היישר מדוכן הנואמים. במקום זאת נתרכז בפרק שכותרתו: “בושה שרק אישה אחת כיהנה כיושבת ראש הכנסת”. ציטטה זו לקוחה מדברי אותה “אישה אחת”, דליה איציק, שמלבדה לא הייתה לכנסת יו”רית נוספת ב־74 שנות המדינה. אלון מתפעל מכך שלעומת שמונה חברות כנסת בלבד שפגש בהגיעו לכנסת ב־90', מכהנות כיום 35 חברות כנסת, הגם שמדובר עדיין בייצוג חסר לנשים.
פרק עסיסי מוקדש בספרו של אלון למזנון הכנסת, שבו מקבל שם הספר, “מתחככים”, משמעות יתר. “יותר מהאוכל המוגש בו חשובה האווירה במזנון”, סבור אלון, שבילה בו שעות אין קץ. “זאת תוך כיבוד נוהג לא כתוב, שדברים שנאמרים בו לא יוצאים החוצה. הדברים ששמעתי בו היו במסגרת של שיחות רקע, אבל בגלל הרעש במקום העדפתי לקיים ראיונות באגפים אחרים של הכנסת, שאת מבוכיה למדתי להכיר כאת כף ידי. עם זאת, שום רעש לא היה מסוגל להפריע לשיחות עם יוסי שריד, לדוגמה, שתמיד היה מרתק לשבת בחברתו”.
בסיכומו של דבר, עם איזה רושם לגבי הכנסת אתה סבור שיצאו קוראי ספרך?
“נראה לי נכון שקוראי הספר יצאו מהקריאה בו עם הבנה שהכנסת איננה גוף המורם מהעם והיא ראויה לרמה גבוהה יותר”.
מה קרה לרמה?
“אמרתי למיקי לוי, יו”ר הכנסת היוצאת, שהוא שגה בכך שלא כפה על הכנסת הקמת ועדת אתיקה, למרות התנגדות האופוזיציה. לו הייתה קיימת כעת הוועדה עם סמכויות ענישה, כמו הרחקה מהפעילות בכנסת לחצי שנה, הייתה נמנעת ממנה ההשתוללות שמאפיינת אותה בתקופה האחרונה”.
לאחר צאתו לגמלאות עבר אלון, ירושלמי במקור, אב לשלושה וסב לתשעה נכדים, לצפון תל אביב ממבשרת ציון, שם חי 30 שנה. “עליזה רעייתי ואני החלטנו לעבור לסביבה יותר פתוחה לנושאי תרבות”, הוא מסביר. “חיי השתנו מקצה לקצה. זה מדהים, שעם כל הירושלמיות שלי אני יכול ללכת מדי יום לחוף הים”.
הספר ניתן לרכישה ב-https://paypage.takbull.co.il/1l5lv