קולו המתכתי, המזוהה כל כך, של יעקב בן-הרצל, אגדת רדיו ישראלית, נדם הלילה, כשהלך לעולמו בגיל 92. "פעם אי אפשר היה לגשת למיקרופון בלי קול רדיופוני ובלי ידע בסיסי בעברית", ציין השדר המיתולוגי, שהטביע חותם בל יימחה על שידורי הרדיו בארץ, בראיון לפני שבע שנים למדור "איפה הם היום". "כעת כל זב חוטם משדר ואין הקפדה על עברית נכונה. כשאני מאזין לרדיו, יש לי רעש באוזניים, כשאותו דבר לגבי הטלוויזיה".

קולו של בן-הרצל - מי שלימים ניצח על תוכנית המופת "בית המשפט!" ועמד בראש צוות תוכנית "יום ביישוב", שבה נחשפה הילדה הרעבה מבית-שאן - התגלה במהלך לימודיו בגימנסיה הרצליה, כשהיה מקריא מהתנ"ך בטקסים שם. בן-הרצל, הכמעט צבר, עלה בגיל ארבע מליטא עם הוריו. שם משפחתו המקורי היה תהלים זוגער, אם כי הוא הבהיר שלא היה קרוב משפחתו של דן בן-אמוץ, שגם הוא נקרא כך במקור.

במלחמת העצמאות, לאחר שכחייל גולני, "כשבקושי ידעתי להחזיק רובה", נשלח לקרב על דגניה, "משם אני לא זוכר את עצמי יורה ירייה אחת". בתחנתו הבאה בצבא שירת כקצין חובשים בתל השומר. שם שמו לב ליכולתו הקולית המופלאה יששכר מירון, מלחין "צאנה צאנה", שהיה קצין התרבות של חיל הרפואה וסגניתו, אשת הרדיו חנה בן-ארי ושלחו אותו ב-50' לקול ישראל.

"זה בכלל לא היה בתוכניות שלי ולמעשה חלמתי להיות רופא", סיפר. בבחינת הקבלה ברדיו, בעודו במדים, הקריא כעדותו בפאתוס נוראי ובהתרגשות עצומה ביקורת של רפאל בשן על הסרט "נעליים אדומות". "אתה יותר מדי פומפוזי", העיר לו מנהל הרדיו. "בהשראתו התמתנתי איכשהו", העיד.

בן-הרצל אהב את האווירה באולפני הרדיו בתל-אביב, "למרות שהתנאים היו על הפנים". "יום אחד הגיע אלינו לביקור השחקן והזמר אדי קנטור ונדהם", נזכר. "עד כדי כך אתם פרימיטיבים, שאין לכם מכונת הקלטה?', השתאה ודאג לשלוח אלינו מכונת הקלטה ענקית".

ב-54' היה בן-הרצל נציג קול ישראל בטקס זיכרון שנערך בקיבוץ מעגן לצנחנים שנשלחו לאירופה בתקופת השואה. 17 מבאי הטקס נספו בהתרסקות מטוס "פייפר" אל תוך הקהל במה שזכור מאז כ"אסון מעגן". לדבריו, חייו ניצלו שם, כשאחד ממפקדי הצנחנים הציע לו להתחלף במקומות ונספה. "הייתי אמור להקליט ולתאר את הנעשה שם, אבל כאיש חיל הרפואה, עזבתי את מכשיר ההקלטה וניגשתי לטפל בפצועים", העיר.

 כעבור שנה הוא שוגר להשתלמות מקצועית בארה"ב במסגרת תוכנית הסיוע האמריקאית לארצות מתפתחות ושם למד מגדולי השדרים ובהם וולטר קרונקייט, ש"שום שדר לא יגיע לקרסוליו" ואדוארד מורו, ש"שיתף אותי בסודותיו המקצועיים".

בן-הרצל שב ארצה עם זיכיון לתוכנית "מלכודת", שהתבססה על תיקים פליליים של משטרת ישראל. "לצורך אחת התוכניות ביימנו שוד של בנק בתיאום עם עובדיו, אבל אחד השכנים הזעיק את המשטרה, שעצרה אותנו לאי אלה שעות", סיפר בן-הרצל, שלמד באוניברסיטה משפטים מבלי להצטייד ברשיון לעריכת דין ותוכנית הדגל שלו ברדיו הייתה "בית המשפט", שהתבססה על משפטים אמיתיים והשתתפו בה אנשי-משפט מהשורה הראשונה.

כחובב קולנוע נלהב, הוא היה מבקר הסרטים של הרדיו וגם עורך "יומני גבע" עד שפרצה הטלוויזיה, שבה לא הרחיק לכת כמו ברדיו. בתקופתו הקצרה כמנהל התוכניות שם הוא היה זה שהביא אל המרקע את תוכניות "לול", "לאחר שהתלהבתי מתוכנית נסיונית שהראו לי". לדבריו, תוכניות אלה חוללו סערה: "לאחר השידור הראשון חטפתי מהשלטונות על הראש בטענה שהתוכנית שמאלנית מדי ובכנסת הגישו שאילתא איך מאפשרים לפרחחים כאלה להגיש תוכנית בטלוויזיה".

מהרדיו ומהטלוויזיה הגיע בן-הרצל לניהול תיאטרון המחול "ענבל", שהייתה בגירעון כבד, "למרות שהמחול התימני היה רחוק ממני". "לא יכולתי לסרב לפניית שרה לוי-תנאי, המייסדת והמנהלת האמנותית שלהם", נימק. "הרי בשנות ה-30 היא הייתה הגננת האהובה עלי".

וחוץ מזה? - "ארגנתי בשנים ההן את מרבית חגיגות העם בישראל, שבהן הייתי העורך, הבמאי והקריין. הרווח הגדול שלי מכך היא אשתי, הזמרת נירה גל, שהייתה בין משתתפי המחזמר 'כה לחי', שהפקתי במלאת חצי יובל למדינת ישראל. מאז היא שותפתי לחיים".

"נירה היא גולת הכותרת שלי", התברך במי שהייתה רעייתו השלישית ויחד הם היו אחד הזוגות המוכרים בחיי התרבות בתל-אביב. "כיום, כשאינני בקו הבריאות, היא מחזיקה אותי. כשהתאהבנו ב'כה לחי', זאת הייתה...תאונת עבודה מוצלחת. אני מברך את היום שבו הכרתי אותה".

למה אתה מתגעגע? - שאלתיו לסיום. "אני מתגעגע לימי ראשית הרדיו עם התמימות, המקצועיות וחרדת הקודש בפני המיקרופון", השיב. "מה שהיה, לא ישוב...".