דבר כזה מעולם לא קרה לי. איך מגיבים? מה אומרים? לא היה לי מושג. ומה אני עושה כשאין לי מושג? מתבדח. “וחוץ מזה, מרקיז, הכל בסדר?", ציטטתי את השיר הנפלא של דן אלמגור. היא צחקה. השיחה הכבדה על תהליך מותה התגלגלה משם לשיחה על מותם של אחרים. תחילה על כוכב הזמר רומן שרון, ובהמשך על מייק ברנט, אליל הזמר הישראלי שכבש את צרפת. בעודה מזמזמת בפניי את להיטו הנצחי “לס מואה טמה", לחצתי על מכשיר ההקלטה.
אימבר לא הייתה לבד בדירתה אשר בדיור המוגן בגני תקווה. הייתה שם בנותיה שלי ומור, חברתה רוחל'ה ועורכת הלשון מרב שני, שעבדה עם אימבר בחודשים שלפני מותה על ספרה האוטוביוגרפי “עשיתי לי קול", הצפוי לראות אור בקרוב. אימבר הייתה אמורה לראות את פרי יצירתה יוצא לאור, אך הבינה כי הספר, כמו הראיון הזה, ייצא אחרי מותה.
בספר פתחה אימבר את הלב ואת הפה וגוללה בצורה לא כרונולוגית את סיפור חייה המרתק: הילדות בתל אביב, הייחוס המשפחתי, הרומנים הלוהטים, ההפלות, ההתנסויות ב־LSD, העבודה ברדיו, הדעות הפוליטיות, היריבויות, החברויות, האמהות, האהבות, השכול, האובדן ומחלת הסרטן. “הקלטתי את הכל בקולי", אמרה אימבר. “בא הנה טכנאי מקסים שהצליח איכשהו להתפעל ממני".
גם אל מותה הלכה אימבר ברעש ובסערה גדולה, כשחלק מכלי התקשורת הכריזו על מותה בטרם עת. בזמן ששוחחנו היא לא הראתה ולו לרגע קט חולשה, חרטה או היסוס, מחלתה לא ניכרה בה. היא ירתה חִצי מילים, כהרגלה, חייכה, צחקה, עישנה סיגריה. היא התייחסה אליי כאל אדם קרוב, אף שזו הייתה פגישתנו הראשונה.
“למה בכלל רצית לראיין אותי?", שאלה אימבר. “הרי לא ידעת את כל הבוג'ראס הזה, שאני בעוד שבוע הולכת לעולם טוב יותר". “את מעניינת אותי", עניתי. “קראתי את טיוטת הספר שלך וסקרן אותי לשמוע את סיפורך מפיך". “יצא לך תזמון לעילא", ענתה בחיוך.
היפים, LSD וסקס חופשי
שמירה נולדה בירושלים לאסתר ויחיאל אימבר, משורר ובלשן. בן דודו של סבה הוא המשורר הלאומי נפתלי הרץ אימבר, מחבר “התקווה". “אבא היה איש ספר שדיבר עשר שפות. כל הבית היה גדוש בספרים, מילונים ואנציקלופדיות", סיפרה. “אבא לא היה קל מזג ולא היה אדם בריא. הוא היה די אוטודידקט ואינטליגנט בצורה יוצאת דופן. אמא הייתה בת עשירים. שניהם נולדו בעיר זלוצ'וב בפולין, כיום חלק מאוקראינה. כשהם עלו לארץ, אחרי ששרדו את השואה, הם גילו שכל משפחתם נספתה. אמי ילדה את אחותי הבכורה, צביה, בשנת 1935 ואותי היא ילדה בשנת 1943 בגיל די מופלג יחסית לשנים ההן, 38. אני ילדתי את שלי, בתי הקטנה, בגיל 43. לימים התברר לי שלפני שנולדתי נולד להוריי בן, שלמה, שבגיל 3 מת ממחלה חשוכת מרפא. זה היה בית חם מאוד של נשיקות, חיבוקים, אהבה גדולה ובעיקר דלות חומרים. בתור מתנה לראש השנה קיבלנו גרביים".
אימבר סיפרה שבנעוריה הייתה ילדה פרחחית, מעולה בספורט ובריקוד ומרדנית. היא למדה ב"תיכון חדש" בתל אביב, ואת שירותה הצבאי עשתה בנח"ל. בעקבות פטירתו של אביה ב־1962 הועברה לחיל חימוש. במהלך שירותה הצבאי ניהלה רומן, “אהבה גדולה ותמימה", כלשונה, ונכנסה להריון. “מכיוון שאמו סירבה שנתחתן והתנגדה להריון, עברתי את ההפלה הראשונה שלי. מאז עברתי שוב. לא מזמן פגשתי את אותו בחור והוא אמר לי: ‘איך היינו מזדיינים כמו שפנים'", היא סיפרה.
בשנת 1964 נענתה להצעתה של אחותה, שהתגוררה בארצות הברית, ועברה לתפוס אמריקה. “הייתי חלק מהתקופה הזו. לפני שנסעתי חשבתי שישראל היא מרכז העולם ותל אביב היא הצנטרום של הפיילה", אמרה. “מהר מאוד גיליתי שיש עולם אחר ונפתחתי אליו, לשמחתי. זה היה עולם מפרה, משביע, מבטיח, פסיכדלי, מוזיקלי ונדיב בשבילי. אהבו אותי שם וראו אותי דמות אזוטרית כזו. החיים בארצות הברית חשפו אותי להיפים, ל־LSD ולסקס חופשי. אני לא יודעת אם הייתי נחשפת לזה בישראל בצורה יפה כמו שנחשפתי לזה שם. אולי הייתי נחשפת לזה מאוחר יותר, אבל בתקופה שזה היה דרעק של דבר, שאנשים מסממים אנשים בכוס שתייה מבלי לומר להם".
פינק פלויד ופיירוז
לאחר ששהתה שש שנים בברקלי שבקליפורניה, למדה דרמה ובלשנות אנגלית וניהלה אורח חיים של “סקס, סמים ורוק'נרול", שבה ב־1968 לישראל. “התחלתי ללמוד בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב אצל עדנה שביט, תום לוי ושמעון לב ארי ושיחקתי בהצגה ‘שער ללא שער'", סיפרה. “בהמשך התקבלתי כמחליפה של השחקנית עידית חיים במחזמר ‘שיער' וגילמתי נערת שבט. הייתי אמורה לקבל לשיר שם סולו והפנו אותי מהפקת ‘שיער' ללמוד פיתוח קול, אבל העיפו אותי מההפקה לפני שהספקתי לשיר בגלל שניפסנו שם והם לא רצו מעשני סמים בהפקה".
ב־1972 ניגשה לבחינות למשחק רדיו לתסכיתים, והתקבלה. כך בעצם החלה את הקריירה הרדיופונית שלה. “התסכיתים היו להיט ענקי", אמרה. “יום אחד אלי ישראלי ז"ל ירד מאולפן חמש ברדיו והציע לי להיות קריינית, אבל לא רציתי. רק כעבור כמה חודשים, כשעזרתי לחברה שלי לקרוא את החומר לאודישן שלה לקריינות, החבר'ה ברדיו התלהבו והחליטו לקבל אותי לעבודה. הייתי קש והם הציתו אותי לנושא. מאוד מצא חן בעיניי שהכניסו אותי בכזו קלות לעבוד ברדיו. זה ענה גם על צורכי המשחק שלי, לא בפני קהל אלא בפני העולם כולו".
לאחר שסיימה את קורס הרדיו של רשות השידור, עברה להתגורר בירושלים והחלה לעבוד כקריינית בקול ישראל בפינה היומית “לחקלאי". “בשידור הראשון אמרתי ‘קול ישראל ברשת ב' השעה 6:55. לחקלאי שירות ידיעות יומי'. זה כל מה שהרשו לי להגיד", נזכרה. “אחר כך התחלתי להגיש בקול המוסיקה קצת קונצרטים. בשנת 73' אמרו שיש לרדיו אפשרות לשדר בעוד תחנה, רשת ה', רק בימי החול, בין שבע לתשע בערב. העורכת רות כידן הזמינה אותי להגיש את המשבצת של רוק ופופ מתקדם, מוזיקה שמאוד אהבתי עוד מתקופתי בארצות הברית. קראנו לתוכנית ‘אמא לא תמות על זה'".
בהמשך העשור הגישה את התוכנית “קצת אחרת" למוזיקת רוק מתקדם ואלטרנטיבי, שלדבריה הייתה הפעם הראשונה שבה הושמעה להקת פינק פלויד למאזיני הרדיו הישראלי. ב־1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגישה ברשת ב' תוכנית מוזיקה יחד עם חיים תדמון, שבה הצליחה לחולל מהפכה ולהשמיע לראשונה למאזיני קול ישראל שיר בערבית של הזמרת הלבנונית פיירוז: “הצעתי לחיים שננגן שיר בערבית שאינו פוליטי והוא אמר לי ‘יאללה'. הלכתי למחלקת השידור של קול ישראל בערבית, אמרתי שאנחנו רוצים להתרגל לצלילים, לטמפו ולקול של המוזיקה הערבית. זה היה מהפכני. כשדן כנר רצה לפטר אותי ב־1976, אחת הסיבות שלו הייתה שאני משמיעה את ‘המשוררת הערבית שונאת ישראל וגם האנטישמית פיירוז'".
אין נייר טואלט
לצד הפופולריות הרבה שלה זכתה, אימבר חוללה לא מעט סערות לאורך הקריירה: בינואר 1975, כשהגישה את התוכנית “רדיוטק - פזמונים בשצף קצף", סיפרה לקהל המאזינים בשידור חי: “יש באולפן שני בתי שימושים, אם אפשר לומר כך ברדיו, או נגיד, שני נוחיותים. באחד יש מים חמים ובשני אין. אין נייר טואלט". היו שטענו שהיא שיכורה והיו שביקרו את “הפה הגדול" שלה. בערב יום השואה 1988, לאחר שחיילי צה"ל תפסו פלסטינים בכפר סאלם וקברו אותם חיים באדמה, אימבר פתחה את תוכניתה באומרה: “לא ייתכן שאנחנו עושים מעשה כזה נאציסטי" - ועוררה זעם.
בתקופה השמרנית ההיא אימבר הייתה משתמשת במילים בוטות ולא חששה להביע דעות פוליטיות. “מקסימום חיים יבין היה מרים גבה", היא אמרה. “כשאני צריכה להתחיל שידור ובחדשות מספרים שחיילים קברו ארבעה פלסטינים חיים עם דחפור, אז לא להגיד משהו? להתחיל את התוכנית בפוצי מוצי ולהשמיע מוזיקה? התגובות שלי היו מוזיקה במילים, בדיוק כמו המוזיקה בצלילים שהשמעתי".
הסערה הגדולה ביותר שחוללה אימבר הייתה בשנת 2008, כשביקשה להחליף חלק ממילות ההמנון, שכתב קרוב משפחתה: “אני חושבת שכדי שכל אזרח בישראל יוכל לשיר את ההמנון כשבא לו או כשמתחייב ממנו, ההמנון צריך להיות בלי המילה ‘יהודי', כי יש פה גם לא יהודים והם לא מעטים, תודה לאל. לדעתי ההמנון צריך להיות: ‘כל עוד בלבב פנימה, נפש אדם הומייה, ולירושלים קדימה, עין לשלום צופייה. עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, להיות חופשיים בארצנו - ארץ העוז והאמונה'. ‘עוז' ו'אמונה' אלו שני הדברים החשובים לשני העמים הנמצאים פה. הייתי אצל רובי ריבלין בהיותו נשיא, והוא אמר לי שההצעה לשנות את ההמנון לא תעבור".
על הקרבה המשפחתית לנפתלי הרץ אימבר, מחבר ההמנון היא אמרה: “בילדותי זה היה משמעותי, בכל כיתה היה תלוי ההמנון. כיום מעט אנשים יודעים מיהו, לצערי, ואנשים חושבים שבן־גוריון כתב את 'התקווה'".
“זה היה רגע מפואר", אמרה בגאווה. “אחרי שנפרדתי ככה מהמאזינים בשידור חי כבר לא אפשרו לקריינים לומר מילות פרידה בשידור". זמן קצר לאחר מכן, ב־2006, גילתה כי היא חולה במחלת הסרטן.
בשנים 2005־2009 שידרה עם בונדי לוי תוכנית יומית ברדיו ירושלים בשם “ת.ד. 101", שעסקה בפניות ותלונות הציבור. ב־2015 הגישה לתקופה קצרה תוכנית שבועית בגלי צה"ל. בין לבין תרמה את קולה למה שהיא כינתה “חלטורות", בהנחיית מופעים ואירועים שונים, בהם טקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל. ב־2009, בראיון ל"מעריב", סיפרה כי החלה לעבוד כמארחת ב"לחם ארז".
חיי היו חלום
בזמן שיחתנו ישבה אימבר על כורסתה המתכווננת, כשמול עיניה תמונות של בעלה שי גדיש ואחותה צביה, שניהם נפטרו ב־2016. מאז פטירתו של אהובה, עברה להתגורר בדיור מוגן. “מבחינה מקצועית הגשמתי את כל החלומות שלי, אבל מבחינה אישית, שי וצביה אינם והייתי רוצה ששניהם יהיו איתי. אני יודעת שזה לא יכול להיות, אבל זה החלום הנוכחי שלי. כשהם היו בחיים - חיי היו חלום", אמרה.
שי היה אהבת חייה מ־1977 ועד פטירתו. “הכרתי אותו דרך אחותו התאומה ניצה", סיפרה אימבר. “הוא היה צריך להעביר לביתי מקרר קטן שהיה לו במשרד. הוא בא אליי, אבל לא הייתי בבית. איכשהו הוא הצליח להיכנס וכתב לי פתק זועף. כעבור כמה ימים הוא ביקש לבוא, אבל אחותו אמרה לי לא להסכים לכך, כי זה ישבור את נישואיו. בעודי מסרבת לו הוא הגיע לדירתי - ומאז הוא הפך לשלי".
בסיום השיחה, כששמירה ראתה שאני מהסס, לא יודע איך להיפרד ממנה, היא פשוט אחזה את ידי בשתי ידיה חזק למשך כמעט דקה, הודתה לי וסיימה ב"שלום". ב־18 באוקטובר החלה שמירה בתהליך סדציה פליאטיבית, תהליך הרדמה שנועד למנוע כאב וסבל מחולים סופניים. קודם לכן נפרדה מחבריה ומאוהביה באמצעות פוסט בפייסבוק: “חייתי איתכם וביניכם עם אהבה עצומה, יצריות רבה והתרסה מתמדת. אני נפרדת בהשלמה, בשלווה ובנחת, מוקפת בתמיכה ובאהבה רבה. זכיתי במשפחה מופלאה ובחברים נפלאים. תודה על החיים איתכם וביניכם. היו שלום".
דקות ספורות לפני שהחלה את התהליך, התראיינה אימבר לוורד יפתחי־גרין בכאן ב', הגרסה העכשווית של קול ישראל. “איזה מחשבות עוברות לך עכשיו בראש?", שאלה יפתחי־גרין. “ללכת הכי מהר שאפשר לישון", ענתה אימבר. “אני אוהבת לישון. זה קורה עוד כמה דקות". “אז אני זאת השיחה האחרונה שלך?", שאלה יפתחי־גרין. ואימבר השיבה: “לגמרי". ככה, בחדות ובצלילות עד השנייה האחרונה בחרה בעוז להשמיע את קולה, עד נשימתה האחרונה. כעבור שלושה ימים הלכה אימבר לעולמה.
התרעות פיקוד העורף