שדרן הרדיו מושיק טימור מספר על הרגעים הבלתי נשכחים בקריירה הארוכה

הקול החם, הרדיופוני והמוכר; החדות, השנינות ושובבות הנעורים הנצחית; הרצינות, האדיבות והקהל שמלווה אותו זה עשרות שנים - כל אלה עדיין מצליחים לרגש את מושיק טימור, מעמודי התווך של הרדיו הישראלי ומהקולות המוכרים ביותר שלו. רק דבר אחד חסר כעת לטימור. כי למרות השפעתו ויכולותיו, טימור בן ה־86 אינו מצליח בשנה האחרונה למצוא בית לקולו הרדיופוני, וכל חלומו הוא אחד - להמשיך לשדר. “אני מגיש בהתנדבות את המגזין החודשי של יהוד־מונוסון בטלוויזיה הקהילתית, שמשודר גם בערוץ הקהילתי של הוט, ויש צוות נהדר שעובד איתי, אבל מה שאני צריך זה את תוכנית הרדיו שלי בחזרה", הוא אומר כשבקולו נשמעת נימת כאב, צער וגעגוע. “העוול שנעשה לי ובעיקר לכל כך הרבה מאזינים הוא עצום. בעיקר כואב לי שאנשי מפתח ברדיו שיכלו לשנות את המצב - התעלמו מכל פנייה שהם קיבלו".

ב־25 ביוני 2021 שידר טימור את התוכנית האחרונה של “שישי אישי", ששודרה במשך 25 שנה בהצלחה רבה בליל שבת ברשת ב' של קול ישראל (ובהמשך בכאן ב', עם הקמת תאגיד השידור הציבורי). “החוזה שלי עם התאגיד תם", הוא מסביר. “הם יכלו להאריך אותו, אבל מנהלת כאן ב' דאז שרון עמית, שהיא אדם איום ונורא וההתמצאות שלה בכל מה שנוגע לרדיו זה אפס מאופס, החליטה שלא להאריך. צלצלתי אליה ואמרתי לה שמרגע שהתוכנית ירדה קיבלתי תגובות מאנשים שרוצים להחזיר את התוכנית. דיוויד סלע מאתר ‘נוסטלגיה אונליין' הקים עצומה עם עשרות אלפי חתימות מאנשים שמוחים על הורדתה - וזה לא עזר. שאלתי אותה אם יש לה כוונה להחזיר את התוכנית, והיא ענתה לי פשוט ‘לא'.

כשביקשתי לדעת למה, היא אמרה לי: ‘אני מסתכלת קדימה ולא אחורה ולכן לא אחזיר את התוכנית'. יום אחרי שהיא אמרה את זה גיליתי שבמשבצת שלי היא שמה תוכנית שנקראת ‘שעת היסטוריה', שעתיים של קטעים ארכיוניים ששודרו בעבר בקול ישראל. אם זה לא להסתכל אחורה, אז מה כן? אני לא יודע מה השיקול שלה, אבל לשקר לי ככה? זה עוול נוראי וזה לא הסתיים יפה. נפגעתי. אחרי כן פניתי גם לאלדד קובלנץ, שהיה מנכ"ל התאגיד, אבל הוא גיבה את שרון והעדיף שלא להתייחס לספר עב הכרס שהגשתי לו ובו כל חתימות המאזינים להחזרת התוכנית". 

משרון עמית לא נמסרה תגובה. אלדד קובלנץ בחר שלא להגיב.

פודקאסט זה שלאגר? 
טימור מעיד כי לאחר הסאגה הכואבת עם התאגיד ניסה למצוא משכן רדיופוני חדש אך ניסיונותיו אלה עלו בתוהו: “בתחנות אחרות יש בשעות האלה של שישי בלילה דברים קבועים ולא רוצים להוריד אותם, ואני יכול לגמרי להבין את זה. היו שהציעו לי להקליט פודקאסט, אבל לא ידעתי בכלל מה זה ועדיין אני לא יודע, יכול להיות שזה אולי פתרון, אבל אני לא יודע איזה שלאגר זה ואם קהל המאזינים הקבוע שלי יודע איך להיכנס להאזין לפודקאסט. אני עצמי לא יודע".

אין שום סיכוי שתחזור לתאגיד? הרי התחלפה בינתיים ההנהלה.
“אני חושב שלא הייתה סיבה הגיונית להוריד את התוכנית, אלא אם זה משהו אישי נגדי, כי באתי מקול ישראל. אם תשים לב, מרבית האנשים שעברו מקול ישראל לתאגיד הועפו בסופו של דבר. אבל אני לא יכול לדעת בוודאות אם זו הסיבה. בכל מקרה, אני מוכן לחזור לרדיו אם תחנה כלשהי מוכנה לקחת על עצמה שלוש שעות שידור. אני מוכן ומזומן לצאת לדרך. יש לי סנטימנטים למוסד של קול ישראל והתאגיד, כי בכל זאת, אני קשור אליו 65 שנה. עכשיו עם ההנהלה החדשה אני מנסה את מזלי. ניסיתי לפנות לדן ברגר, שזכה במכרז למנכ"ל כאן ב', אבל הוא לא באמת התייחס אליי. פניתי לגולן יוכפז, שמיד כשסימסתי לו ענה לי בנחמדות ואמר שכשיתאקלם בתפקיד והמינוי שלו כמנכ"ל התאגיד החדש יעבור בשלום - הוא ישמח לדבר איתי ולראות כיצד ניתן לעזור. אז יש לי תקווה, וגם אם לא ייצא מזה כלום, לפחות מגולן קיבלתי יחס אנושי, שזה כבר מעיד על הבנאדם. בכל מקרה, אני מתגעגע מאוד־מאוד למיקרופון, וחבל לי שלא סיימנו את זה יפה. זה לא נגמר טוב".

גם בסוף שנות ה־90 ריחפה מעל התוכנית "שישי אישי" בהגשתו סכנת סגירה, כשנתיבה בן יהודה הודיעה לו כי היא קיבלה את המשבצת שלו. אז הגיעה הישועה מכיוון בלתי צפוי. “התוכנית ניצלה בדרך הומוריסטית", משתף טימור. “השתתפתי יחד עם דודו טופז, יואל ריפל, אבשלום קור ועודד בן חור בתוכנית ‘לצון נופל על לצון' בהנחיית דודו דותן ז"ל. בפגישת העבודה הודעתי לחבר'ה שאני יוצא להגיש את התוכנית האחרונה שלי ברדיו. בזמן שידור, ללא ידיעתי, עלתה לשידור מאזינה עם מבטא פולני כבד, רטנה על הורדת התוכנית וצעקה ‘נתיבה זו לא אלטרנטיבה'. היא ביקשה מהקהל לצאת לרחובות ולהפגין. הודיתי לה ומאותו רגע החלו להתקבל אלפי תגובות למערכת מהארץ ומחו"ל, ותוך חצי שעה מנהל הרדיו צלצל אליי וביקש לעלות לשידור ולבשר למאזינים שהתוכנית לא יורדת מלוח השידורים. הקול של אותה ‘פולנייה', מסתבר, היה של דודו דותן". 

מה השתנה ברדיו לאורך השנים?
“הדור והתכנים השתנו. יש תוכניות שהן בהחלט ערבות לאוזן, אבל אני לא חושב שמישהו יכול להגיע לרמה שקול ישראל הגיעה אליה בזמנו. אני לא מאזין להכל, אבל יש דברים שאני מאזין להם ואוהב, במיוחד אני אוהב לשמוע את המוזיקה בשישי־שבת של ‘שבת עברית' ברדיו 103FM".

אני לא לוחם 

המשיכה של טימור לרדיו החלה לדבריו כבר בגיל 6, אז שידר את השידור הראשון שלו כמעשה פוחזות. “למדתי בבית הספר אחד העם בתל אביב, והכיתה שלנו הייתה בקומה שנייה, שבה היה מרזב שדרכו שפכו את המים מהכיתה לקומה התחתונה", הוא משחזר.

“יום אחד, בשיעור אנגלית, אמרתי למורה שאני רוצה ללכת לשירותים, ולאחר שהוא אישר לי, הגעתי למרזב, דחפתי את הפה שלי לתוך החור ואמרתי בקול רדיופוני: ‘הקשיבו לקול המרי העברי, הפסיקו את לימודי האנגלית'. בתקופה ההיא האצ"ל פרסם כרוזים שאסרו ללמוד אנגלית, כמחאה נגד המשטר הבריטי. ברגע שאמרתי את זה - המורה בכיתה היה בטוח שמישהו מהתלמידים מחזיק במקלט רדיו ולא הבין מאיפה הרעש. הוא לא העלה על דעתו שההד מהמרזב נשמע כמו רדיו. כל הכיתה קיבלה חופש מהשיעור בגלל התעלול הזה, ואני קיבלתי גושפנקא לכך שהקול שלי מתאים לרדיו ושיום אחד אגיע לשם".

יחלפו 15 שנה עד שאותו ילד שובב יתחיל באמת את הרומן הרדיופוני שלו. טימור (במקור טרוים), יליד רמת גן שגדל בתל אביב, חשב בכלל להיות שחקן. “בספר המחזור, כשביקשו מכל תלמיד בכיתה לכתוב מה הוא רוצה להיות כשיגדל, כתבתי ‘שחקן'", הוא אומר. “למדתי משחק בחוג דרמטי בבית הספר שארגן השחקן אליהו גולדנברג, אביו של דודו טופז. במסגרת הזו העלינו הצגות. אליהו, שהיה גם שחקן תיאטרון האוהל, ליהק אותי בגיל 16 לשחק בתיאטרון לנוער ‘במתנו'. השתתפתי בהצגה ‘העיר הזאת', וזה היה שלאגר גדול עם למעלה ממאה הצגות שהופענו ברחבי הארץ. שלמה וישינסקי פעם סיפר שאחרי שראה אותי מככב בתפקיד ראשי בהצגה הזו הוא החליט להיות שחקן".

ומה עם בית ספר?
“לא הייתי תלמיד מי יודע מה. בבקרים עבדתי בלשכת המס של ההסתדרות, בצהריים הייתי בהצגות, ובערבים, כשלא היו הצגות ברחבי הארץ, הייתי לומד בלימודי ערב".

בשנת 1953, כשהקים איש הרדיו עזריה רפפורט את המחזור הראשון של להקת הגדנ"ע, להקה ששרה והעלתה מערכונים, הצטרף טימור והיה לאחד מכוכביה. “עזריה ביים אותנו והופענו בעיקר בכנסים של הגדנ"ע", הוא מספר. 

טימור חשב שיתגייס ללהקת הגדנ"ע יחד עם חבריו, אך לצבא היו תוכניות אחרות: “בגיל 16, בתיאטרון האוהל, הייתה תחרות משחק וכל אחד הציג קטע משלו. אני הגעתי למקום השלישי, אחרי ששושיק שני זכתה במקום השני. בהפסקה ניגש אליי בחור מגלי צה"ל ואמר לי שכשאתגייס - הוא רוצה אותי בגלי צה"ל. הוא ביקש שאפנה לתחנת הרדיו הצבאית כשאקבל צו ראשון, וכשעשיתי זאת, פסלו אותי ולא נתנו לי אפילו הזדמנות להגיע למצב של בדיקת קול. אמרו שאין תקן".

בסוף, כשהגיע הזמן להתגייס, טימור מצא עצמו בחטיבת גבעתי. “לקח לי שבועיים להתאקלם ברמה של להיות מסוגל להירדם שם", הוא מספר. “זו הייתה תקופה שהפדיונים היו מגיעים לפגוע בישראלים. כדי לשמור על המורל, עשיתי לפלוגה כל מיני קטעי הומור ומשחק. במקרה מי שראו אותי משתעשע היו חבר'ה מפיקוד מרכז שסיפרו עליי למפקד שלהם, קצין החינוך של פיקוד מרכז יצחק יצחקי, והוא החליט להעביר אותי מגבעתי ללהקת פיקוד מרכז. גבעתי סירבו לוותר עליי, אבל בסוף סופחתי ללהקה. סגירת המעגל הייתה כשבאחת ההופעות הראשונות שלי עם להקת פיקוד מרכז, הגענו להופיע בפני חיילי חטיבת גבעתי, חבריי לנשק, ואז הבינו שם שמקומי בלהקה ולא כלוחם".

טימור הצטרף ללהקה בתוכניתה הראשונה (“אחד משלנו", 1953) והשתתף גם בתוכנית הבאה (“כ' ק' 1", 1954), שבה גם זכה לפרסומו הראשון כמבצע המקורי של השירים “ויבן עוזיהו" (שלימים התפרסם בביצוע צמד הדודאים) ו"גן השקמים", שאותו שר יחד עם דוד לוין ואהובה דיכטר. 

אל אל ישראל 

לקראת שחרורו החליט לנסות מזלו ולהגשים את חלום הרדיו. “הלכתי לאולפני קול ישראל והצעתי עצמי כקריין", הוא אומר. “הפקידה אמרה לי שכרגע הם לא מחפשים קריינים, אבל ניגשתי לאושיית הרדיו אלימלך רם, שאותו הכרתי כשהנחה את תוכנית הרדיו ‘תיבת נוח', שבה השתתפתי במסגרת להקת פיקוד מרכז. הוא הכניס אותי לאולפן, נתן לי לקרוא כמה פסוקים מהתנ"ך ואמר: ‘התקבלת'".

בתור סטאז', טימור נהג להגיע מדי ערב לאולפני קול ישראל כדי להתבונן וללמוד מהקריינים הוותיקים, כשבמקביל שידר ברדיו עצמאי שהקים עובד לשעבר ברדיו, מאולפן מאולתר שהיה ממוקם בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. “כשבקול ישראל הבינו שהם רוצים אותי בבלעדיות, הם סידרו לי לשדר באופן קבוע, וכך, בשנת 1957, התחלתי את העבודה ברדיו", הוא מספר.

בשנים הראשונות שימש טימור כקריין תורן בקול ישראל, כשבמקביל, כשחקן, הופיע בלהקת חלטורות של שירה ומערכונים בקיבוצים (“אלו היו בומבה של חלטורות", הוא מציין), עד שהתמסר טוטאלית לרדיו.

לאחר כעשור שבמהלכו שימש קריין, החל טימור להשמיע תקליטים ברדיו ולהגיש מוזיקה ובשנת 1968 הגיש וערך את תוכנית הדגל המשמעותית הראשונה שלו - “במקצב יוצר", תוכנית יומית ששודרה במשך 13 שנה ועסקה בענייני עבודה. “התוכנית נולדה לאחר ששר העבודה דאז, יוסף אלמוגי, פגש את אלימלך רם והציע שמשרד העבודה יממן תוכנית שתעסוק בענייני עבודה", נזכר טימור. “אלימלך קרא לי והטיל עליי את המלאכה. התוכנית, שגם נתתי לה את שמה, הייתה שלאגר היסטרי ושודרה מדי יום ברשת א'".

טימור לא הצליח לענות לשאלתי לגבי תוכניות הרדיו שהוא גאה בהן במיוחד, שכן ישנן כל כך הרבה: החל מ"כל צבעי הרשת", “טלרדיו", “משחקי לילה" (עם זאב ענר), “בחצי היום", “מחפשים את המטמון" (עם זאב ענר וגבי ינון) והתוכנית הסאטירית “לצון נופל על לצון" וכלה ב"שישי אישי", תוכניתו האחרונה. במקום זה הוא מציין רגע מרגש במיוחד: “ביום שבו ישראל חתמה על הסכם השלום עם ירדן ונערך טקס באילת, הוזמן קריין ערבי מירדן להקריא ידיעות בעברית. כששאלו אותו את מי הוא היה רוצה לפגוש מישראל, עכשיו כשיש הסכם שלום, הוא אמר: ‘את מושיק טימור. אני מאזין לו בכל יום בצהריים, הוא עוזר לאנשים, וטיפוסים כמוהו אני אוהב'. זה רגע שריגש ושימח אותי מאוד. רגע נוסף היה בשנת 1960, כשבמשחקי מוקדמות אולימפיאדת רומא, נבחרת ישראל בכדורגל שיחקה מול נבחרת יוגוסלביה, ואני זוכר שלפני המשחק, כשהוזמנתי להנחות ולקריין, אמרתי לקהל לצעוק: ‘אל אל ישראל'. לפני כן אף אחד לא אמר את צירוף המילים הזה, בטח שלא בהקשר של כדורגל, וזה הפך מאז למטבע לשון".

מה היה המעמד של שדרן רדיו בשנים ההן?
“שדרני הרדיו היו כוכבי ענק. התייחסו אלינו כמו סלבס. היו מכתבי מעריצות וזה היה מחמיא".

מגיש הטלוויזיה הראשון 

לאורך השנים תרם טימור את קולו לתשדירי פרסומות רבים, הנחה אין ספור אירועי בידור ועצרות ממלכתיות, השתתף בשלל תוכניות טלוויזיה וסרטי קולנוע וגם נחשב לאחד מחלוצי המתיחות בישראל. “בשנת 1966 הגשתי את ‘זהירות, מיקרופון', תוכנית המתיחות הראשונה בישראל", אומר. “אומנם לפני כן רבקה'לה מיכאלי ויעקב בן הרצל מתחו אנשים ברדיו, אבל אני עשיתי את זה באופן קבוע, מדי שבוע, למשך שנה, יחד עם מיכאל (מייק) הולר, שלימים עבר בינינו חתול שחור והיחסים בינינו נקטעו. התוכנית שודרה בהצלחה והייתה שוס גדול עד פרוץ מלחמת ששת הימים. מישהו ממנהלי הרדיו חשב שלא מתאים לצחוק כשהאומה במצב מלחמה".

בשנות ה־80 טימור חזר למתיחות, הפעם בחסות חברו יהודה בארקן, בסרטי המתיחות הפופולריים שלו. “יהודה היה חבר קרוב שלי ובאופן טבעי פנה אליי והסכמתי בשמחה", אומר טימור. “נהניתי מאוד מהחוויה הזו, זה כל כך הצחיק אותי. עד היום ברשתות החברתיות וביו־טיוב תוכל למצוא את המתיחה של ‘המשתין המיליון', שבה חילקנו תעודת הוקרה לאנשים שהשתינו במשתנה בתל אביב. לא אגיד שאני מתגאה בזה, אבל זה היה מהנה ומשעשע. עשיתי בזמנו הרבה דברים משוגעים שהיום לא הייתי יכול לעשות כי זמנים השתנו".

טימור השתתף כמנחה בשעשועוני טלוויזיה בערוץ הראשון כמו “זה הסוד שלי", “שחק אותה", “צא מזה", “תשע בריבוע" ו"קשר משפחתי", אבל אף על פי שהיו לו הקשרים והפוטנציאל, הוא לא הפך לפרסונה טלוויזיונית. עם זאת, הוא אוחז בהישג היסטורי שאי אפשר לקחת ממנו: הוא היה מגיש הטלוויזיה הראשון בישראל. “בשנת 1959, לציון תערוכת היובל לתל אביב, שידרתי מאולפן טלוויזיה במעגל סגור בגני התערוכה בתל אביב. אירחתי שם את שרי הממשלה לוי אשכול ופנחס ספיר והגשתי פרסומות ושעשועונים בהשתתפות קהל. זה רץ בהצלחה יוצאת מן הכלל במשך חודש שלם. מי ששלח אותי לקריין שם היה נקדימון (נקדי) רוגל, מבכירי קול ישראל. מה שכן, כשהגעתי בפעם הראשונה לגני התערוכה, ראיתי שאלימלך רם כבר טוען שהוא מגיש את התוכנית. כשסיפרתי על כך לנקדי, הוא הוריד את אלימלך מהעניין ואני שידרתי והשידור היה מצוין, למרות שהאמצעים היו סופר־פרימיטיביים ומצחיקים". 

לא הייתה לך פנטזיה להגיש חדשות בטלוויזיה הישראלית כשהוקמה?
“כן, אבל לא עשיתי שום דבר בעניין. ישבתי וחיכיתי שיקראו לי. היו הרבה שרצו לשם. אני לא רצתי. אחר כך עשיתי כמה דברים בטלוויזיה הישראלית בימיה הראשונים, אני לא זוכר מה בדיוק, אבל אני זוכר את החוויה הזו כנעימה. יכול להיות שאם הייתי לוחץ ומנדנד, אז אולי הייתי גם מגיש חדשות שם. בכל אופן זה לא מאוחר. אם רוצים שאקרא חדשות היום - אני מוכן, אין לי שום בעיה. אבל אני לא מחפש את זה ולא מציע את עצמי".

טימור, המשמש בשנים האחרונות גם כיו"ר ועדת בית סוקולוב וסגן יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב - לא נראה ולא מתנהג כמו אדם ממוצע בגילו. הוא עדיין מתרוצץ ממקום למקום בהנחיות אירועים, בסידורים, עורך פגישות עם חבריו הוותיקים, ומנהל ב־12 השנים האחרונות מערכת יחסים עם זוגתו, עדי קפלנסקי, הצעירה ממנו ב־25 שנה. “הכרתי אותה עוד כשהייתה בת 5", הוא אומר. “ההורים שלה גרים בנווה מונוסון, היכן שאני גר, והם חברים טובים שלי. כשהתאלמנתי לפני 13 שנה מאשתי עליזה, התהדק בין עדי לביני הקשר, וכיוון שלא טוב היות האדם לבדו וטובים השניים מן האחד - אנחנו ביחד מאז. בכלל, כל המשפחה שלי גרה בשכונה שלי: שתי בנותיי ושלושה נכדיי. כיף לי".

פער הגילים לא מפריע לכם?
“ממש לא. נהפוך הוא, אני הצעיר מבינינו. אני לא מרגיש ולא מתנהג בגילי. אני גם לא חושב על זה יותר מדי כי זה לא נתפס בעיניי בכלל. אני לא נראה בן 86 וחצי".

אז לרדיו טימור עוד לא חזר, אך בכל זאת הוא נשאר עם טעם מתוק כשהתבשר על זכייתו בפרס מפעל חיים מטעם אגודת העיתונאים על פעילותו רבת־השנים בשידור הציבורי ותרומתו לו. הפרס הוענק לו השבוע, בכנס אילת לעיתונות. “אחרי 60 שנה הגיע הזמן, לא?", הוא אומר בחיוך. “אני אסיר תודה על כך ומודה למי שהחליט לתת לי את זה. זה לא שאני מקבל מיליון שקל אלא זה משהו נחמד, יפה ומרגש שאפשר לתלות על הקיר בחדר העבודה ובזה זה מסתיים".

אתה גאה בקריירה שלך? 
“אני חושב שכל מה שעשיתי עשיתי בכיף ובהנאה. אף אחד לא הכריח אותי לעשות זאת, ואין שום דבר שהייתי עושה אחרת". 