כשהמאייר הוותיק דני קרמן התבשר לאחרונה, בדיוק ביום הולדתו ה־83, על היותו בין זוכי פרס משרד התרבות והספורט לאמנים ותיקים ע"ש אריק איינשטיין, הייתה זו עבורו מעין סגירת מעגל. “70 שנה ציפיתי לסגור מעגל איתו, וזה קרה עכשיו, לאחר כל השנים שבהן לא פגשתי אותו שוב, למרות שהיו לנו המון חברים משותפים", הוא מספר.
קרמן נולד במושבה כרכור. “לאמנות הגעתי קרוב לוודאי מריקנות", הוא נזכר. “אז לא היה כלום. הספרים היו צינור התרבות היחיד בחיינו, ומאז ועד היום לא מרפה ממני האהבה הגדולה להם, מה שעשה אותי ביבליופיל חסר תקנה. כשלא קראתי, והשתעממתי, הייתי מצייר, או בדרך כלל מקשקש על הניירות במכולת של אבא שלי. הייתי תלמיד ממש גרוע וכיוון שבשום בית ספר לא רצו אותי, ‘בצלאל’, שאז עדיין לא נחשב מוסד אקדמי, היה המפלט שלי בגיל 15 וחצי. למדתי שם עיצוב גרפי".
לאחר שירותו הקרבי בצבא, הקים עם דודנו, אריק קרמן, סטודיו לעיצוב, שבמסגרתו עיצב בין השאר תפאורות להצגות וגם את העדלאידע בתל אביב. אחרי 14 שנה הם פירקו את החבילה, “כשהשלמתי עם זה שלפני הכל אני מאייר בנשמה".
כשהגיע באחת החופשות לקרוביו בתל אביב, הלך לחפש את נערצו הצייר נחום גוטמן ברחוב ארנון. “בעיניי הוא היה אילוסטרטור גאוני בעוד שכשצייר לא השתגעתי עליו", הוא מספר. “כיוון שלאה גולדברג גרה שם, חשבתי שכל מי שחשוב גר באותו רחוב. אפילו לא היה לי מושג איך הוא נראה, אם כי לפי סיפוריו על ארץ זולו חשבתי שהוא מסתובב עם כובע פקק על ראשו. בקיצור, חרשתי את הרחוב ולא מצאתי בו שום גוטמן. כעבור שנים רבות, הוא מצא אותי, הפלא ופלא. יום אחד, כשהזדמנתי לבית ‘דבר’, אמר לי אהד זמורה, עורך ‘דבר השבוע’, שמישהו רוצה להכיר אותי. זה היה נחום גוטמן, שאז עדיין צייר לעתים רחוקות ל’דבר לילדים’. ‘בחור צעיר’, הוא אמר לי, ‘אני עוקב אחריך הרבה זמן ומתפלא מאיפה יש לאיש בגילך כל כך הרבה סופיסטיקציה’. אם אז חשבתי שזאת מחמאה, יותר מאוחר הבנתי שכמי שידע את סוד הפשטות, הוא עקץ אותי בדרכו על תחכום יתר שהיה אז באיורים שלי".
עוד דמות נערצת על קרמן היא משוררנו הלאומי ביאליק. “את ביאליק אני סוחב איתי מאז ילדותי בכרכור", הוא מספר. “כמי שלא מסוגל ללמוד ממורה, אבל לומד כל החיים דברים בעצמו, כך התחברתי ל’ויהי היום’, שאותו אני אוהב אהבת נפש, ומשירי האהבה שלו הייתי מצטט בספרי הזיכרונות של הבנות בכיתה כאילו שכתבתי אותם. רק שלא ישאלו אותי אם ביאליק קצת פאסה, שזאת אחת המילים הכי שנואות עליי. אני לא יודע מה ‘פאסה’ ו’לא פאסה’. זה לא בשיקולים שלי כשאני עושה משהו, כשם שאני מתעלם משיקולי רייטינג".
בעשייתו המגוונת נתן קרמן בין השאר ביטוי ללונדון, העיר האהובה עליו מחוץ לישראל, ולה הקדיש מדריכי טיולים שכתב. “אולי זה בגלל שהיא הייתה המקום הראשון שנסעתי אליו אחרי הצבא ונשארתי תקוע איתו לכל החיים", הוא אומר. בין היתר, הוא הוציא ספר של מסלולי טיולים בעקבות “שלושה בסירה אחת", ספרו הקלאסי של ג’רום ק. ג’רום.
כיום קרמן כמעט משך את ידיו מתחום הסאטירה, שבו עסק בעבר מסביב לשעון בהיותו מעורכי “דבר אחר", מוסף סאטירי שהתפרסם בשעתו ב"דבר" ולאחר מכן ב"ידיעות אחרונות". “ככל שגדלה חשיבות הרייטינג בחיי התרבות שלנו, זה הביא בין השאר לירידת איכותה של הסאטירה", הוא סבור. “אומנם בתוכניות האלה בטלוויזיה יש אנשים נורא־נורא־נורא מוכשרים, אבל אם יתברר שלא רואים תוכניות אלה, יורידו אותן בן יום".
התרעות פיקוד העורף