אוהד חיטמן מקבל מדי יום עשרות טקסטים והצעות לפרויקטים, אך נוהג לסרב להם מפאת קוצר זמן. אלא שפגישה מקרית לפני כעשור עם הסופר, המשורר ואיש הנדל”ן דודיק הלפרין (75) הסתיימה אחרת. “הכרתי את דודיק דרך חבר משותף, והוא הציע לי להסתכל על הטקסטים שלו”, אומר חיטמן. “בהתחלה הייתי די סקפטי כי כל הזמן שולחים לי טקסטים, אבל אז ראיתי שהבנאדם כותב שנסונים. השתעשעתי עם זה והלחנתי שני טקסטים. בדיעבד לאלבום הזה הלחינו שירים גם שלמה גרוניך, יוני רכטר וחנן בן ארי”.
אותו אלבום, “סודותיי בשירים” (2016), היה רק הסיפתח לשיתוף הפעולה בין השניים. לפני שלוש שנים וחצי הלפרין הביא לחיטמן את ספרו החדש “לעוף עם סבא על ענן”. “בהתחלה תהיתי מה לי ולספר הזה כי מה לי ולסבאות, זה לא אמור לעניין אותי”, מספר חיטמן. “אבל מה שקנה אותי זה שהחוויות של ילדים עם ההורים שונות מהחוויות שלהם עם סבא וסבתא. אצל סבא וסבתא אפשר להשתחרר, להשתטות, לאכול יותר מתוקים. היו בספר טקסטים לחינים, מקצבים ברורים וחריזה מושלמת. הלחנתי 14 שירים. לאחר מכן רתמתי את אמיר לקנר, שהוא בעיניי אחד המוזיקאים המוכשרים בישראל, והוא עיבד והפיק את זה מוזיקלית. דודיק אפשר לנו ללכת עם הפנטזיות עד הסוף. להפתעתנו, כל זמר שפנינו אליו – הסכים להצטרף למסע”.
באלבום החדש “לשוט עם סבא על ענן” (בניגוד לספר שנקרא “לעוף עם סבא על ענן”) שרים, מלבד חיטמן, שלל אמנים, בהם טלי אורן, חני נחמיאס, דרור קרן, מאיה אברהם ודיאנה גולבי. “אין באלבום שום גימיקים, אלא אלו שירים ברמה גבוהה, האלבום עשוי טוב, בלי שום פשרות, וכל שיר הוא מלאכת מחשבת כדי להשפיע על רגשות הילדים”, מציין חיטמן. “בימים אלה אני עובר בעצמי חוויה מול הילדים שלי עם מדריכת הורים על המקום החשוב בחיים שיש לסבא וסבתא, וזה נושא שלא מדברים עליו כל כך”.
האלבום החדש עורר בך חשק לעשות עוד פרויקט לילדים?
“אני מודה שזה עורר בי רעב לפרויקט ילדים רחב משלי. אני לא מגדיר עצמי כאמן לילדים, אבל אני מרגיש שנוצרו פה 14 שירים שהן קלאסיקות שמכבדות את השפה. אני לא חושב שהיום ילדים קטנים שומעים שירים שמתוזמרים באופן כל כך עשיר כמו שאמיר לקנר עשה. אלו שירים שלא פספסו בהם כלום. הסבא והסבתא של הילדים שלי, כלומר ההורים שלי, קולטים דברים שאני כהורה לא תמיד קולט, והמסרים האלה באים לידי ביטוי באלבום”.
“אני סבא 24 שנים ולפני שנולדה הנכדה הבכורה שלי לא כתבתי כלום”, מציין דודיק הלפרין. “הבאתי את הספר לאוהד, ואחרי שבועיים הוא צלצל אליי ואמר: ‘אני מלחין את הספר’. הוא שלח לי סקיצות והתרגשתי בכל פעם מחדש. ראיתי שהוא מתחבר לעניין כאילו שכתבתי את זה בשבילו. אני מאוד מחובר לנכדים שלי. אני תמיד נוהג לחלום בעיניים פקוחות”.
מה אין בעולם
חיטמן, שבחודש הבא יחגוג 46, הוא זמר, פזמונאי, מלחין, מוזיקאי, מחזאי ושחקן, זוכה פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2015. לאורך הקריירה הוא הוציא ארבעה אלבומי סולו, עבד עם מיטב אמני ישראל, יצר מוזיקה להצגות רבות וכן כתב מחזות. בימים אלה מוצג המחזה פרי עטו “השנה היפה בחיי” בתיאטרון חיפה ובתיאטרון הבימה בכיכובם של לי בירן, רוני דלומי, מיקי קם, אורנה דץ ועוד, ובבימויו של משה קפטן. המחזה מגולל את סיפורו של זוג צעיר המתמודד עם המעבר מחיי רווקות לשגרה המאתגרת של ההורות.
“לפני שלוש שנים השתעשעתי בבית צבי, שם אני מלמד, עם הרעיון של לכתוב נאמברים מחיי הורים צעירים”, הוא מספר. “זה היה אחרי השנה הראשונה שלי כהורה, שבה לא ממש תפקדתי כי הייתי בסוג של דיכאון אחרי לידה. כחלק מהתרפיה, הייתי צריך להתחיל לכתוב על החוויות האלה. בתקופת הקורונה ביקרה אותי מנכ”לית תיאטרון חיפה ניצה בן צבי, שאמרה לי: ‘אוהד, עלית על משהו. מה שקורה בזוגיות בשנה הראשונה של הורות - זה נושא שלא מדברים עליו’. יש במחזה ארבע דמויות של הורים שאני נמצא בארבעתן”.
אחד הזוגות במחזה הם הומוסקסואלים שמגדלים תאומים. “ברור שזה מבוסס על שנינו (בן זוגו הוא רן הרוש – ד”פ), כמובן בדרך מוגזמת ומופרעת”, אומר חיטמן. “האג’נדה שלי היא לא להראות סיפור הומואי, אלא להראות אותם כמו כל משפחה נורמלית. קפטן ואני לא ניסינו לייצר שלאגר ישראלי מובהק, אלא ניסינו להסתכל מה אין בעולם, ומה שאין זה מחזמר שבו יש זוג הורים גייז, והוא עוסק גם בנושאים של אין־אונות, בגידות, יחסים פתוחים, גיוונים במיטה וכו’. יצרנו תקדים. הביקורות מהממות, ובעדינות רבה אומר לך שהבימה ותיאטרון חיפה זו לא התחנה הסופית של המחזמר”.
בימים אלה חיטמן עובד על חמישה מחזות זמר בו־זמנית, מעלה את המופע “חיטמן שר חיטמן”, המופע “חשבנו שיהיה רומנטי” עם יואב גינאי וכן את המופע “אגדה של פסנתר”. כמו כן, הוא עובד על מחזמר לילדים שמבוסס על החוויות שלו עם בנו. מעבר לכך, הוא ראש תוכנית מחזות זמר ברימון. “אני במקום בקריירה שלי שאני מרגיש הכי טוב ושלם עם עצמי כשאני עם המשפחה שלי ועם התלמידים שלי”, הוא אומר. “אני יודע מה ארצה שיהיה כתוב על הקבר שלי כשאמות: ‘מורה דרך’. זה בעיניי הדבר הכי חשוב”.
אם היית צריך לבחור בין מוזיקה או כתיבה לתיאטרון, במה היית בוחר?
“כל חיי אמרו לי שהיצירה שלי יותר מדי תיאטרלית, ולכן לא כל שיר שהוצאתי לרדיו הצליח כמו שרציתי. אני מאוד גאה להיות הראשון בתולדות מדינת ישראל שהוא מחזאי, פזמונאי ומוזיקאי שכתב מחזמר לשני תיאטראות רפרטואריים, וזה לא מובן מאליו. במחזמר אני בונה את העולם הוויזואלי, הסיפורי, ואף אחד לא יכול לספר את הסיפור שלי כמוני”.
גם דודך עוזי חיטמן ז”ל עבר בין עולם הילדים לעולם המבוגרים.
“עוזי בעיניי זה מודל. הוא היה יוצר ייחודי כי הוא דיבר לילדים בגובה העיניים. הוא שמר על השפה ושיריו היו רהוטים, הן מוזיקלית והן מבחינת המלודיה וההרמוניות, ולכן השירים שלו נצחיים. לקח לי זמן רב לרצות לשיר שירים של דוד עוזי משום שרציתי להצליח או להיכשל בזכות עצמי. כיום, כשאני מוזיקאי ואמן בשל, אני לא מתבייש אלא גאה בזה שאחד מאבות המזון של המוזיקה הישראלית הוא דוד שלי. במופע 'חיטמן שר חיטמן' אני מבצע שירים שעוזי כתב לאורך השנים לאומנים שונים ולעצמו וזו תחושה נהדרת. כשאני שר ‘גם אני נולדתי בארץ הזאת’, אתה רואה שכל הקהל, ולא משנה מוצאו, דעותיו הפוליטיות או הרקע שלו – שר ביחד. זה כוחה של היצירה שלו”.
יצא לך להשמיע לו את שיריך?
“עוזי שמע את השירים של האלבום הראשון שלי. הערצתי אותו לאו דווקא על המוזיקה שלו, אלא על זה שהוא היה משקיע ועובד. אהבתי בערבי חג להיכנס לחדר העבודה שלו, והוא היה משמיע בפסנתר עם הקול החורק את השיר החדש שהוא כתב. כנער מתבגר, חשבתי שאני יודע יותר, ועוזי תמיד היה מקנטר אותי ואומר לי: ‘אתה והאקדמיה שלך’. אחרי לכתו כל הזמן אמרו לי שהוא דיבר עליי המון והתגאה בי. אני חושב שהוא היה אוהב מאוד את השירים שכתבתי”.
העם יותר חכם
חיטמן והרוש נישאו לפני עשור, והשניים הורים לזוג תאומים, אוה וברי, אוטוטו בני 8, שנולדו בנפאל בהליך פונדקאות. סיפור היכרותם והפיכתם להורים תועד ב־2021 בסרטה הדוקומנטרי של מירי פרלמן, “רן ואוהדי”. “היחס של רן ושלי לאם הפונדקאית מדהים ולא הפסקנו להודות לה”, אומר חיטמן. “מרגע שיצא הסרט והסיפור של רן ושלי, אני יודע שיש לפחות 40 זוגות גייז שיצאו להליך פונדקאות. אני מקבל מכתבים מהומואים ולסביות בארון וגם מחרדים. כשחרדי כותב לי שבזכות הסיפור של רן ושלי הוא לא רוצה להתאבד, זה עושה משהו”.
עד כמה הילדים שלך מחוברים למוזיקה?
“ברי ממש לא. הוא מצייר ברמה מדהימה, יש לו זיכרון לא הגיוני, הוא זוכר סטטיסטיקות של כדורגל ממונדיאל 1930 והוא רוצה לבנות אפליקציות. אווה רוצה להיות שחקנית ואני לוקח אותה איתי לתיאטרון והיא זוהרת. כרגע היא בחוג תיאטרון. לא ממהרת לשומקום. ילדים צריכים להיות ילדים”.
בימים אלה, לנוכח התבטאויות של פוליטיקאים כמו אבי מעוז נגד קהילת הלהט”ב, אתה מרגיש חובה להתבטא?
“המחאה שלי היא תמיד חיובית. אני אף פעם לא חוטא בלשון הרע. אני לא בא לשנות את העם. שליש מהקהל שלי דתי. יש לי חברים רבנים, חברים מתנחלים. בן הזוג שלי הוא תימני ומרוקאי, אבל כשאני כותב פוסט, אני לא כותב על אבי מעוז, אלא כותב על הילדים שלי. ואז, אחרי הפוסטים שלי חרדים מתקשרים ללשכה של אבי מעוז ושולחים נציגים לשאול אם אני מוכן להיפגש איתו ואני אומר כמובן שלא. הדבר היחיד שהוא קו אדום מבחינתי זה אם מישהו יעז להגיד עליי או על הילדים שלי שאנחנו לא ראויים או אזרחים סוג ב’. אני מגיב בשלוש דרכים: האחת – אני מעלה תמונות של המשפחה המדהימה שלי. השנייה – אני כותב פוסטים. השלישית – אני עושה את זה ביצירה שלי".
"אני לא בא לחנך את הקהל. אבל כשקהל יושב בתיאטרון הלאומי ורואה זוג גייז, אז הוא מבין שהומואים זה לא רק מצעד גאווה ומשאיות. אנחנו נותנים לילדים שלנו את הכל. אנחנו אוהבים את הארץ לא פחות מאנשים אחרים. אנשים לא יודעים לאכול אותי כי אני לא גזען, אני אשכנזי שנשוי למזרחי, ואני גם לא שמאלני. כולנו נולדנו בארץ הזאת. אני לא חושב שיש פה צד צודק. אני חושב שיש פה צד שהיה מקופח הרבה שנים והוא מתפוצץ על דברים מסוימים. יש פה פוליטיקאים שמרעילים את השטח, אבל בסופו של דבר העם הזה יותר חכם מהמנהיגים”.
חיטמן התמודד בעבר פעמיים עם מחלת הסרטן, כמו גם עם אירועי לב. “להגיד לך שאני אדם רגוע ושליו? בכלל לא”, הוא אומר. “אני חי עם סטרס תמידי, אבל אני מודע לזה ואני לוקח את הסטרס הזה למקומות של יצירה. אני חי עם חרדות תמידיות”.
מופעים והצגות קרובות:
14 במרץ, המופע “חיטמן שר חיטמן", גריי, תל אביב
4 עד 6 במרץ, “השנה היפה בחיי", תיאטרון הבימה
16, 18, 20 במרץ, “השנה היפה בחיי", תיאטרון חיפה