"אני מרגישה כאילו נולדתי מחדש", אומרת מרגלית אנקורי כשהיא מושיטה לי את ספרה האוטוביוגרפי “זה לא מה שהיה". “התחלתי לכתוב אותו לפני הרבה שנים, כשעבדתי במועדון בניו יורק יחד עם עוזי פוקס וגבי שושן ז"ל", היא מספרת. “בהפסקות בין ההופעות ובנסיעות כתבתי פיסות מזיכרונות חיי, כתבתי חוויות ורגעים מעצבים בחיי".
על עטיפת הספר נראית תמונתה של אנקורי מצעירותה על רקע קפה “כסית" המיתולוגי, שאותו היא מגדירה כביתה השני. בספר היא מספרת על רומנים שהיו בחייה, מפגשים בלתי נשכחים, הופעות בברודוויי לצד הפספוסים בקריירה וגם הרגעים הקשים שחוותה.
במשך כל הפגישה אנקורי לא הסירה את משקפי השמש השחורים שהרכיבה. משקפיים שכנראה הסתירו התרגשות, כשדיברה על הדברים הכואבים ביותר כמו התעללות ואלימות פיזית שחוותה בילדותה מצד אמה ובמוסד ובפנימיות שבהם גדלה, וגם כשנזכרה בגעגוע בחברים שהיו ואינם. על כל אלו דיברה בקור רוח של אישה שורדת. הדבר היחיד שגרם לה להתרגש הוא השיחה על המוזיקה. “חוויתי כל כך הרבה טראומות בחיי, מהילדות ועד היום, וכל כך הרבה טלטלות ומשברים, ומה שהחזיק אותי אז וגם מחזיק אותי כיום, גם אם לא כלכלית, זו המוזיקה", היא אומרת. “המוזיקה היא תמיד המנוף והתרופה שלי לכל".
הספר אינו מסודר כרונולוגית, אלא קופץ בין תמונות וסצינות מחייה. “אל תשאל אותי לגבי שנים ותאריכים", מפצירה בי מי שגם ביקשה שלא אציין את גילה. “יש לי כל כך הרבה סיפורים שלא הכנסתי לספר מהתחנות שעברתי, כי יש דברים שעשיתי בקריירה שאני לא כל כך גאה בהם, כמו למשל שהייתי ברביעיית בנות מועדון התיאטרון בחיפה. בחרתי להכניס דברים שמגדירים את מי שאני, שעוסקים בילדות הקשה שלי, בקריירה שלי וגם בפספוסים. הפספוס הוא סיפור חיי".
תחנה ראשונה: שבזי
אנקורי נולדה בשכונת שבזי לאסתר ושלמה, דור שביעי בארץ ממוצא מצרי, אחת מבין חמישה אחים ואחיות. “זה היה בית הרוס ומפורק, בייחוד אחרי שההורים התגרשו", היא מספרת. “אבא שלי היה גבר יפה שבגד באמא שלי הלוך ושוב ושיחק קלפים. אמא לא הייתה הכי טובה, היא הייתה טיפוס. אבא לא היה מתייחס אלינו בכלל והיה בורח מהבית בכל פעם שאמא הייתה צועקת עליו. אמא נהגה לקשור אותי ואת אחיי ואחיותיי למיטה בחבל כביסה ארוך כדי שלא נזוז. כך היינו מרותקים למיטה. כשאמא הייתה יוצאת מהבית, סבתא שלנו הייתה משחררת אותנו מהחבלים. כשהייתי בת 7, העובדים הסוציאליים העבירו אותנו לפנימייה ולמוסד, שם התעללו בי, הכו אותי והתנהגו כלפיי באלימות קשה. האור היחיד שהיה לי שם היה המוזיקה. חבל הצלה".
בתקופתה בפנימייה התגלה כישרון השירה שלה לראשונה: “למדתי בבית ספר ברמתיים ובסוף הלימודים הייתי חוזרת לפנימייה, שם סבלתי. כשביקשתי להצטרף למקהלת בית הספר, אמרו לי שאפשר רק בכיתה ד' ואני הייתי קטנה יותר. לא הייתי תלמידה מצטיינת בחשבון, בלשון המעטה, ואיימו עליי שאם הציונים שלי ימשיכו להיות ככה אז בסוף השנה אחזור ללמוד בפנימייה, שזה היה העונש הכי נורא בשבילי, כי סבלתי בכל שנייה שהייתי שם. הייתה לי חברה שגרה ברמתיים, שאהבה אותי מאוד, והיא אמרה לי שאוכל להשתתף בתחרות שירה בחנוכה. לא ידעתי מה זה לשיר ולא ידעתי שיש לי קול יפה. ידעתי שאני רוצה להישאר בבית הספר ולא לחזור ללמוד בפנימייה. ישבתי מתחת לחלון שבו ילדי המקהלה עשו חזרות וניסיתי ללמוד שיר. בסופו של דבר למדתי שיר מסובך בשם ‘הזמיר', השתתפתי בתחרות וזכיתי במקום הראשון. אז הבנתי שיש לי כישרון. גם אלה שהתעללו בי והכו אותי היו בהלם מזה שאני יודעת לשיר".
מהפנימייה עברה להתגורר בקיבוץ במשך ארבע שנים כילדת חוץ, ובהמשך התקבלה לבית ספר לאחיות. אהבתה לשירה התגברה והיא החליטה ללכת בעקבות החלום: “הרצון לשיר אף פעם לא נטש אותי, תמיד חיפשתי הזדמנויות לעשות זאת, גם במהלך הלימודים, מבלי לפגוע בהם. הייתי מתגנבת למועדונים בתל אביב ושרה. איפה שיכולתי הייתי שרה".
לאחר שעזבה את בית הספר לאחיות, נדדה בין בית אביה לבית אמה, בלי מקום שהיא יכולה לקרוא לו בית: “הסתובבתי ברחובות באפס מעשה והייתי מועדת להידרדרות. תוך כדי הסתובבויות ברחובות תל אביב, הגעתי לבית הראשון האמיתי שלי - ‘כסית'".
תחנה שנייה: על כוסית ב"כסית"
בית קפה “כסית" בניהולו של חצקל איש כסית ברחוב דיזנגוף בתל אביב היה חביב במיוחד על אנשי הבוהמה. בסוף שנות ה־50 הצטרפה אליו חברה נאמנה נוספת, מרגלית, שזכתה בו לכינוי “מרגו". קשה לפספס את הניצוץ בעיניה כשהיא מדברת על זיכרונותיה משם. “התחלתי בפסאז' ‘הוד', שם צעקתי שאני רוצה לשיר ושרתי בלי מלווה את השיר ההודי ‘איצ'יקדנה' וכולם התאספו סביבי וגם צחקו וגם הקשיבו, אז הרגשתי שיש בי משהו", היא מספרת. “משם עברתי לקפה ‘רוול', שם ישבו המעונבים. אז המשכתי ל'כסית'. הסתכלתי על האנשים שישבו שם, אנשים שתו וכיסחו בצעקות אחד את השני וזה מצא חן בעיניי, אולי בגלל שגדלתי בסביבה אלימה בילדות זה הרגיש לי נוח. הדבר הראשון שעשיתי זה להסתכל על האנשים. ראיתי את חצקל יושב ליד הטלפון ואת יֵבִי (יונה בן יהודה - ד"פ). הייתי יושבת שם על כוס תה עם נענע. לא הייתה לי לירה ולא היה לי בית לחזור אליו והיה לי מאוד עצוב, אבל ‘כסית' הביא לי שמחה ונתן לי תחושה של בית. חצקל היה יודע בחושים שלו למי אין כסף לאוכל, ואם היה רואה שחסר לך, הוא היה שולח לך צלחת מרק".
ב"כסית" הכירה את מי שהפך לאחד מחבריה הקרובים ביותר, שמוליק קראוס. “לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותו", היא נזכרת. “הוא הגיע והתיישב לידי. היו לו עיניים מדהימות ובלורית של אלביס פרסלי. שמוליק חייך אליי, תחקר אותי, וכשהבין שאני זמרת, התחלנו לדבר על מוזיקה. כבר בפגישה הראשונה היה לו כינוי בשבילי - ‘מרג'. הוא היה החבר הראשון שלי. כשהוא פתח את ‘בר שבע', המועדון שלו בבאר שבע, שמוליק לקח אותי לעבוד איתו כזמרת, שם הקשר בינינו התהדק. איתי הוא אף פעם לא התנהג באלימות, אלא בכבוד ובאהבה. גם אחרי שהוא עבר להיות עם ג'וזי כץ הקשר שלנו, שאומנם כבר לא היה רומנטי, נשאר חזק. באזכרה האחרונה שלו הגעתי לראשונה לבית הקברות, ואמרתי לו מילה אחת: ‘סליחה'. סליחה על שלא הגעתי קודם. כשהוא נפטר הייתי בניו יורק".
בשלב זה שולפת אנקורי סיפור מעניין: “שמוליק רצה שאני אהיה בחלונות הגבוהים. הוא ביקש מג'וזי, שלא הייתה חלק מהשלישייה הזו עוד, להציע לי להצטרף אליהם. כשאמרתי לו ‘לא', הוא אמר לי ‘את תתחרטי'. והוא צדק. זה אכל אותי ואוכל אותי עד היום, אחד הפספוסים הגדולים בקריירה שלי".
חברה נוספת שהכירה ב"כסית" הייתה השחקנית-דוגמנית מונה זילברשטיין, שלה הקדישה שיר בשם “מונה". “מונה הייתה פרועה, ילדת פרא", היא מספרת. “כשהיא התחילה להיכנס עמוק לסמים, רצו עליה שמועות שהיא הייתה עם כל מי שסיפק לה סמים. לעולם לא אשכח את המפגש האחרון איתה: היא התחננה שאבוא איתה אליה הביתה, סירבתי. למחרת שמעתי שהיא נפטרה. מישהו בא ונתן לה סם מהול ברעל עכברים. עד היום אני מרגישה אשמה שלא הלכתי איתה ושמרתי עליה בלילה האחרון בחייה. גם אני עישנתי סמים, אבל ידעתי כמה ועם מי לעשן. עם שמוליק למשל הרגשתי תמיד בטוחה, כי הוא שמר עליי. האופי ההישרדותי שלי והחשש לאבד את הקרקע גרמו לכך שלא עישנתי מעבר לכמות המותרת. הלכתי עד הקצה ומהר מאוד חזרתי למסלול הנכון. מונה איבדה שליטה על חייה והסניפה עצמה למוות. זה קצת הרחיק בינינו".
באותו בית קפה הכירה אנקורי את אורי זוהר, בתקופתו הפרועה. “אורי היה נחמד ומצחיק", היא אומרת. “פעם פנו אליי מתוכנית טלוויזיה והזמינו אותי שאלכלך עליו, אבל אין לי דברים רעים לומר עליו. הוא כל הזמן הסתכל עם העיניים הכחולות שלו על כל תנועה שלי, קלט מה הבעיות שלי, היה קשוב ורצה תמיד לעזור. נהגתי לפגוש אותו, את מונה ואת אריק איינשטיין בצריף של אביגדור, היינו שותים ומעשנים. זו הייתה תקופה מקסימה. אלי ישראלי היה אומר לי: למה את לא מתחנפת לאריק? הוא יכול לעזור לך עם הקריירה. אבל לא עשיתי את זה, רציתי שאנשים יפנו אליי. מה שכן, אריק ניסה לעזור לבן שלי, אדם, לשחק כדורסל".
זוהר ליהק את אנקורי לתפקיד רותי הזונה בסרטו “מציצים", שם קיבלה את השורה המפורסמת “זה ילד זה?". “כשישבנו ב'כסית', אורי הציע לי להשתתף בסרט שלו", היא נזכרת. “הוא אפילו לא ידע איזה תפקיד אעשה. אני לא זוכרת אם קיבלתי כסף על התפקיד. לא הייתה מלבישה ולא מאפרת, הבאתי בגדים וסנדוויצ'ים מהבית. לא היו לי שורות להגיד, זה היה סוג של אימפרוביזציה, המצאתי. אורי אמר מה הוא חשב להגיד ואלתרנו. כיום רואים את ‘מציצים' כאחד הסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע הישראלי, אבל אף אחד לא התכוון שזה יהיה כך. לא חשבנו שייצא מזה סרט, פשוט סיפרנו על החיים באותה תקופה".
לא מפריע לך שזה התפקיד שמזוהה איתך?
“לפני כמה שנים, בארצות הברית, חבורה של צעירים ישראלים באו וביקשו ממני חתימה. חשבתי שהם רצו להחתים אותי על התקליט שלי, אבל הם אמרו לי: ‘זה ילד זה?'. כיום הייתי עושה את התפקיד אחרת".
לימים פגשה את זוהר שוב, הפעם כרב: “כשביקרתי את אמא שלי בבת ים, ראיתי פוסטרים של הרצאה של הרב אורי זוהר. סקרן אותי לשמוע אותו, אז לקחתי את אמא שלי לשם וחיכינו בחוץ. פתאום ראיתי את אורי, מוקף בחסידים, והוא קלט אותי ואמר לי בתדהמה: ‘מרגלית? מה את עושה פה? תחכי לי שאסיים? אני חייב לפגוש אותך'. לא חיכיתי, אבל הרגשתי שהוא שמח לראות אותי".
תחנה שלישית: ברודוויי
אחרי שהופיעה בשנת 1961 בתוכנית “הכל אודות חוה" של מועדון התיאטרון בחיפה, נסעה בשנת 1962 לראשונה לאמריקה - והתאהבה. “אהבתי את הסרט ‘סיפור הפרברים' שיצא אז, וזה היה חלום שלי - לתפוס אמריקה", היא אומרת. “עשיתי אודישנים לאיזו להקה שמשרד החוץ שלח לסיבוב הופעות בארצות הברית, התקבלתי ונסעתי בפעם הראשונה לניו יורק. זה היה חלום שמתגשם. הופענו במרכזי תרבות יהודיים ובבתי מלון. בהמשך הופעתי במועדון היהודי הפינג'אן, שניהל מני דורמן, שהיה המועדון הכי פופולרי בניו יורק. הקלטתי שם שירים לתקליטים שנמכרו ליושבי המועדון".
במקביל להופעותיה בניו יורק, המשיכה לנהל קריירה בישראל, כשבין השאר השתתפה בהצגה “שורש כל רע" בתיאטרון החמאם ובסרט “אולי תרדו שם". בשנת 1965 עברה להתגורר בניו יורק, שם הכירה ספר אמריקאי-איטלקי בשם ניל. ממערכת יחסים זו, שהסתיימה כעבור זמן לא ארוך, נולד ב־1967 בנה היחיד אדם, המתגורר במנהטן. “הוא העוגן שלי", היא אומרת.
בשנת 1968, באחד הערבים שהופיעה בפינג'אן, קיבלה את הזדמנות חייה: “שמע אותי שם המפיק הרולד פרינס, שהפיק בין היתר את ‘כנר על הגג' עם חיים טופול והזמין אותי לאודישן לתפקיד ראשי במחזמר ‘זורבה'. עברתי את האודישן והתחלתי לעבוד על ההכנות לתפקיד, למרות האתגר שבגידול בני, שהיה תינוק וזקוק לי. התחילו לראיין אותי לעיתונים כמו ה'ניו יורק טיימס' והכתירו אותי כ'ברברה סטרייסנד הישראלית'.
אבל מה? בישראל לא קיבלתי אזכור ולא חצי אזכור. החלום כמעט התרחק ממני, כשכמה שעות לפני הצגת טרום בכורה, הבייביסיטר של הבן שלי הבריזה ולא היה מי שיעזור. בסוף אחת מבנות המשפחה של ניל הגיעה ומיהרתי להצגה. אומנם הגעתי לפני התחלת ההצגה, אבל המפיקים רתחו עליי וסילקו אותי מההצגה. לא עניין אותם שיש לי תינוק ושלא יכולתי להשאיר אותו בבית. אמרו לי ‘היית באה איתו באמבולנס'. ככה האמריקאים. כעבור שנתיים, בשנת 1970, כשכבר התפרסמתי בישראל, קיבלתי הצעה לחזור להפקה של ‘זורבה' בברודוויי, ושם כבר החזקתי מעמד והצלחתי. כתבו על תפקידי שם בעיתונים בניו יורק: ‘שווה לראות את ההצגה שוב רק בגלל מרגלית אנקורי'".
עיקר הצלחתה של אנקורי בניו יורק הייתה בפינג'אן, שם התיידדה עם רבקה זהר, עוזי פוקס ועם זמרת צעירה בשם עפרה חזה. “אהבתי אותה, היא הייתה ממש טובת לב", היא מספרת. “בצלאל אלוני ביקש ממני לשמור עליה מכל משמר. היא הסתובבה עם ספר תהילים כל הזמן. ישנו באותו חדר והיא הייתה מקסימה. הופענו בכל המועדונים היהודיים בארצות הברית".
בשנת 70' הקליטה בארצות הברית תקליט קאברים לתיירים בשם “מרגלית", שהפך לפריט אספנות. למרבה האירוניה, השיר הפותח אותו הוא קאבר ל"איפה הם אבותינו", שביצעה במקור שלישיית החלונות הגבוהים.
בפינג'אן הכירה את לאונרד כהן. “מני דורמן, הבעלים של המועדון, הציג אותי לחבר טוב שלו, לאונרד כהן, שאמר שהוא אוהב את השירה שלי", היא נזכרת בהתרגשות. “אחרי ההופעה יצאנו לבלות ולשתות, והוא סיפר לי שהוא חי באי ביוון וכותב את שיריו וספריו. לא עשיתי מזה ביג דיל, אבל מי שהבינו שאני מסתובבת איתו התלהבו. היה לנו סיפור אהבה שנמשך כמה חודשים, והוא הציע שאעבור לגור איתו ביוון, אבל החלטתי להישאר בארצות הברית. בפינג'אן הכרתי גם את שלומי שבת, זמר אנונימי בראשית דרכו, התיידדנו וכתבתי לו את המילים לשירים ‘מן החושך חזרתי', ‘לפעמים אני נשבר' ו'בואי אמא' מאלבומו הראשון". לאורך השנים הופיעה דרך קבע בקו ישראל-ניו יורק עד ששבה לישראל לצמיתות.
תחנה רביעית: ילדת פרחים
לאחר שפוטרה מ"זורבה היווני" לפני הצגת הבכורה, אנקורי, שהתגרשה מבעלה, חזרה לישראל היישר לאודישנים למחזמר “שיער", שבדיוק הגיע מברודוויי לארץ בתרגומו של אהוד מנור. “התקבלתי לאחר אודישנים לא קלים וזכיתי להיכנס לחבורה של גבי שושן וצביקה פיק", היא מספרת. “החוויה בחזרות הייתה יותר מדהימה מהחזרות עצמן. עשו גיבושים שם, כמו בצבא. ריכזו אותנו ביחד ועשו לנו מדיטציה בבוקר וכל מיני תרגילים שלא הכרתי לפני כן. אחרי הצגת הבכורה לא יכולתי ללכת ברחוב. גבי שושן ואני היינו מסתובבים ברחוב בג'ינסים קרועים וילדים היו רודפים אחרינו לחתימה. חבל שזה היה לפני שהטלוויזיה הגיעה, פספסתי את הפרסום הזה".
הצגת הבכורה של “שיער" התקיימה ב־1 ביוני 1970 בתיאטרון אואזיס ברמת גן, ואנקורי, שגילמה את התפקיד של שילה, שרה יחד עם פיק ושושן שירים כמו “תנו לשמש יד", “אקווריוס" ו"שיער" - והפכה לכוכבת כשהיא קוטפת את פרס כינור דוד לשחקנית השנה על השתתפותה במחזמר. עם זאת, באמצע ההפקה עזבה לניו יורק, לאחר שקיבלה את אותה הצעה לחזור ולשחק ב"זורבה היווני" בברודוויי.
בשנת 72', עם שובה לישראל, לוהקה להחליף את ריקי גל במחזמר “אל תקרא לי שחור", שגם זכה להצלחה - אך לא נהנתה מפירות תהילתו. “הופעתי בהפקה הזו תשעה חודשים, אבל בגלל שהצטרפתי אחרי שנעשו הקלטות לתקליט, אז לא תועדה ההופעה שלי, כך שפספסתי גם את זה", היא אומרת. בשנת 1973 שיחקה בסרט “חכם גמליאל" ובהמשך כיכבה בהצגת הילדים “עמי ותמי".
לא חשבת להקליט שירים בתקופה הזו?
“לא. צביקה פיק הציע לכתוב לי שירים, אבל לא חשבתי שאני יכולה להצליח בקריירת סולו. הקלטתי ב־1972 שיר נשכח בשם ‘גלגול חיי' שכתב יענקל'ה רוטבליט והלחין מישה סגל, אבל מעבר לזה בעיקר הופעתי במועדונים. באמצע שנות ה־70 הופעתי עם להקת גן עדן במועדון רוק ושרתי שירים של ג'ניס ג'ופלין. פחות עניין אותי להקליט שירים של אחרים, רציתי להקליט שירים שלי".
לא מרגישה פספוס?
“בהחלט מרגישה פספוס. אם אתה רוצה לבנות את עצמך, אתה צריך להיות תקוע באותו מקום, ואני הופעתי בארצות הברית, אז הקריירה שלי בישראל לא יכלה לנסוק. מי לא רוצה לראות את אמריקה? התחרטתי גם על זה שלא למדתי משחק באמריקה, לפחות הייתי מנצלת את כישרון המשחק שלי".
תחנה חמישית: מוכרחים לזוז
אם יש משהו שאנקורי גאה בו, אלו הם השירים שלה. “אני כותבת ומלחינה על דברים שקרו וקורים לי בחיים, אני כותבת מדם לבי", היא אומרת. “יש לי עוד הרבה שירים להקליט, אני כותבת ומלחינה כל הזמן, אבל אין לי כסף להקליט עוד שירים ואין לי מישהו שידחוף וישווק אותי".
בשנת 1984 הוציאה לאור את אלבומה המקורי “מוכרחים לזוז" בהפקה מוזיקלית של מני בגר; בשנת 2008 יצא אלבומה “זה לא מה שהיה" בהפקתו של משה דעבול; וב־2010 הוציאה את אלבומה “יוצאת מהבונקר".
אנקורי, שלא מסתירה בפני עוקביה במרשתת ומכריה את דעותיה, טוענת שהיא משלמת על כך מחיר, גם בהתעלמות התקשורת ממנה: “זה קלקל לי הרבה בקריירה. אתן לך דוגמה, כתבתי שיר בשם ‘חברון', שעוסק בחברון של שנת 1929 כשהיו פרעות שם. למה אני יודעת? כי סבתא שלי ואמא שלי סיפרו לי על מה שקרה שם, וזה ריתק אותי. כתבתי שהיום הצבא שלנו מונע מהתושבים בחברון לעשות את אותן פרעות. הגעתי עם הסינגל לקול ישראל והגשתי את הדיסק לשדרנית, וכשהיא שמעה שיר על ‘חברון', היא שאלה אותי בפליאה: ‘מה, את ימנית?'. אז אמרתי לה: ‘אם מהשיר הזה את מסיקה שאני ימנית - אז כן, אני מאמינה בזה ויודעת לאיזה כיוון פוליטי אני'".
לאורך הראיון, כשמפגינים התקבצו סביב בית הקפה ומחו על הרפורמה, קל היה לראות את אי־הנוחות של אנקורי מהרעש. “אני צופה קבוע בערוץ 14, שהוא הערוץ הכי טוב לדעתי, ואני לא חוששת להביע את דעתי ותמיכתי ברפורמה", היא אומרת. “הקרע שמדברים עליו הוא לא אמיתי לדעתי. מי יצר את הקרע? אנשים שיש להם בראש לעשות את הקרע בשביל להרוס את המדינה. אני לא קולטת, מה, הם מזוכיסטים? הם לא רוצים את המדינה? אני לא מבינה את זה. כל ההפגנות האלה של השמאל זה כמו וודסטוק לעניים. כל כך שקוף שזה לא אמיתי. משתמשים בדגל חשוב, סמל המדינה, בשביל לפגוע בליכוד. ביקשו ממני להשתתף בהפגנות למען הרפורמה, ואני תומכת בכך, אבל לא הלכתי להפגנות האלה, כי אני לא רוצה להתרגז יותר ממה שאני מתרגזת מזה שאני צופה בהפגנות האלה בטלוויזיה".
מה דעתך על היחס לאומנים ותיקים?
“אני לא רואה בעצמי אומנית ותיקה, כי לא מתייחסים אליי בתקשורת בשביל לכנות אותי ככזו. זה עצוב. תראה לאן הגעתי, מכרתי את הדירה שלי בשביל להתקיים. אני חיה בדירה שכורה. מכרתי משום שאני לא עובדת והבנתי שאין לי דרך לעבוד ושלא אצליח להתפרנס מהופעות, אז אני חיה עכשיו מביטוח לאומי ומהכסף של הדירה שמכרתי. הבן שלי גם דואג לי, זה המזל שלי. הפעם האחרונה שהופעתי הייתה לפני שנתיים. אני רוצה לחזור להופיע, אבל זה מסובך ודורש השקעה כלכלית, שכרגע אין לי. אני רוצה להקליט עוד שירים ולהופיע אבל אין לי גב שידחוף את השירים שלי. לא מתייחסים למוזיקה שלי בתקשורת. זה עצוב וכואב".