"התלבטתי רבות לגבי העיתוי לדיבור על הספר", אומרת רותי. "זה מרגיש כאילו אנחנו ממשיכים את החיים בעוד החטופים נמקים במנהרות, חיילינו הגיבורים נהרגים ועשרות אלפים מפונים מבתיהם. אבל אז חשבתי שאולי הספר גם יכול לספק מעט נוסטלגיה, נחמה ואסקפיזם לישראל של פעם, ישראל שטוב ונדרש להיאחז בה".
הספר, על 388 עמודיו, הוא מונומנט אותנטי, ריאליסטי וכן למערכת היחסים המורכבת בין השניים שידעה עליות, מורדות ומעל הכל אהבה גדולה ששרדה כל מכשול. דרך סיפורם מספקת רותי (72) הצצה לחיי הבוהמה התל־אביבית של שנות ה־70 וחולקת חוויות רבות בכיכובם של אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, אסי דיין, ג'וזי כץ, מונה זילברשטיין ואחרים, בזווית אישית־משפחתית ולא רכילותית.
"ביום קבורתו כל רחוב דיזנגוף עד נורדאו היה סגור לאות הזדהות איתו. כולם הגיעו להלוויה", נזכרת רותי. "בכל מהדורת חדשות דיברו על מותו. זו הייתה תקופה מאוד־מאוד קשה לי, גם כי הייתי בדיוק אחרי לידה וההורמונים שלי השתוללו. לא הבנתי איך יכול להיות שיש לי תינוקת ואביה איננו. אבל היו לי שלושה ילדים לגדל ולטפל בהם, לא יכולתי לשקוע לתוך האבל יותר מדי. סיפרתי לילדים בהדרגתיות, וזה היה אחד הרגעים הקשים ביותר".
עם אלתרמן ופן
מוישל'ה, יליד 1947, ינק מקטנות את אבק הכוכבים של הבוהמה הודות לבית הקפה "כסית" התל־אביבי שהקים וניהל אביו, חצקל איש כסית (במקור ויינשטיין), בשנת 1935. בית הקפה פעל תחילה ברחוב בן יהודה בתל אביב ובהמשך ברחוב דיזנגוף 117. "כסית" היה מקום מפגש מרכזי לאנשי הבוהמה התל־אביבית החל משנות ה־40, כשעם אורחיו הידועים נמנו נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, חיים גורי, נתן זך, חנה רובינא ובהמשך אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, אורי זוהר, יבי (יונה בן יהודה), צבי שיסל ועוד.
בטרם מגיעה רותי לסיפור האהבים ביניהם, היא מגוללת בספר גם את הרקע האישי שלה, החל מילדותה בהרצליה, דרך ההתנסויות הראשונות עם סמים וגם האונס שחוותה בנעוריה: "בתקופה ההיא לא הלכו למשטרה. דאגתי שחבריי יזהירו את אותו בחור שאנס אותי שלא יתקרב אליי וכך פתרתי את זה. בכל פעם שהוא היה רואה אותי, הוא היה בורח. לימים ראיתי אותו המון ב'כסית' יושב עם מוישל'ה, וברגע שהגעתי הוא ברח".
רותי הגיעה ל"כסית" לראשונה בשנת 1969, שם פגשה לראשונה במוישל'ה: "לא הייתה לנו היכרות של 'נעים מאוד', זה לא היה. פשוט הייתי מבלה הרבה ב'כסית', והוא היה בסביבה. לא ידעתי מיהו עד שהתעניינתי ואמרו לי שהוא הבן של בעל הבית. לשבת ב'כסית' היה משהו מיוחד ונמשכתי לשם. ההרגשה הייתה של מועדון חברים. כולם הכירו את כולם, ומהרגע שנכנסת פנימה - הרגשת בבית. בלילות טבעתי במסיבות מטורפות. ריח של חשיש התערבב באוויר עם שירים של הביטלס. היה שם חום אנושי בשפע, ואני הייתי צמאה לו".
במשך שש שנות בילויים ב"כסית", נרקמה חברות נפש בין רותי למשה, אך לא חברות רומנטית: "הוא היה חבר טוב מאוד שלי, היינו מספרים זה לזו הכל. הוא היה מספר לי עם מי הוא יוצא ואני הייתי מספרת לו עם מי אני יוצאת. כגודלו הפיזי כך גודל לבו. הוא אהב לעשות טוב לאנשים, וזה נגע לי בלב. בשלב מסוים החברות תפסה אופי רומנטי ולקח לנו כמה חודשים לעכל את זה, ואחרי מלחמת יום הכיפורים יצאנו בפומבי עם הזוגיות שלנו".
הכוסות המעופפות
מערכת היחסים בין השניים לא הייתה תמיד קלה. בספר ישנו פרק בשם "הכוסות המעופפות", שבו מתארת רותי את מצבי הרוח והתקפי הזעם המשתנים של משה: "ערב אחד עמדנו לצאת להופעה של החלונות הגבוהים במועדון 'עומר כיאם'. התאפרתי בחדר האמבטיה ודיברתי עם מוישל'ה, ופתאום תוך כדי שיחה הוא הפסיק לדבר איתי מבלי שהרגשתי או הבנתי למה. הוא יצא מהבית בטריקת דלת".
הספר כולל סיפורים משעשעים רבים, אחד מהם למשל הוא מתיחה, אחת מני רבות, שמשה נהג לעשות לחברו אריק איינשטיין: "אריק היה מכור לספורט, ובכל שבת בצהריים הוא היה מגיע אלינו לצפות עם מוישל'ה בספורט. זה היה קודש הקודשים. פעם אחת מוישל'ה הפציר בי לשנן הישגים של ספורטאים אולימפיים לפני שאריק, שהיה אנציקלופדיית ספורט מהלכת, יגיע אלינו".
"כשאריק הגיע, שפכתי לו מונחים והישגים של ספורטאים והוא היה בהלם. דקלמתי לו באותו ביקור את כל השיאים והנקודות של קרל לואיס, ואריק אמר: 'ממתי את מתעניינת בספורט? מה לך ולקרל לואיס?'. אני אמרתי לו 'קרל לואיס, האלוף האולימפי שזכה בארבע מדליות זהב'. מוישל'ה כמעט נחנק מצחוק והסתיר את הפרצוף מתחת לשמיכה. אריק היה המום ובעיקר שמח שיש לו עוד פרטנר לשיחה בספורט. מוישל'ה היה אדם מצחיק ואהב לעשות מעשי קונדס כדי להצחיק אנשים".
המקום משך אליו לא רק את הקהל אלא גם את רשויות החוק: "ערב אחד פשטה המשטרה על המקום ועצרה את משה, שנשלח לבית המעצר באבו כביר בחשד להחזקת סמים. בעיתונים כבר מיהרו לכנות את משה כראש רשת סמים מסוכנים, למרות שהוא השתחרר לפני תום תקופת המעצר שקבע השופט, כיוון שהמשטרה לא מצאה ראיות נגדו, ובצדק. לא היה כלום. למשה נמאס מזה, אז הוא תבע את המשטרה על העוול שנגרם לו".
משה איננו
בהמשך איש כסית הצליח להגשים חלום נוסף - לשחק: "המשחק היה מאוד חשוב לו. הוא חלם לשחק תפקיד רציני ולפתח את הקריירה, זו הייתה השאיפה שלו. לרוב מוישל'ה התקשה להתעורר בבוקר, אבל כשהיה לו יום צילום לסרט - הוא היה קם כמו שעון". הופעת הבכורה שלו הייתה בסדרת המערכונים "לול", עם אריק איינשטיין וחבורתו. בהמשך כיכב בעשרות סרטים, מרביתם מסוגת סרטי הבורקס: "צ'רלי וחצי" (בתור גדליה), "גבעת חלפון אינה עונה" (הטבח יוסיפון), "הטוב, הרע והלא נורא" (בתפקיד ראשי של יוסי בוכמן), ב"ספיחס" ו"סבבה" (בתור רס"ר פלכטר), ב"ספר נשים" ועוד. "הסרט שהכי הציג אותו דומה לעצמו במציאות הוא 'עם ישראל חי', שם גילם אופנוען", אומרת רותי.
14 ביולי 1987 החל כבוקר שגרתי בבית משפחת איש כסית. רותי בדיוק השכיבה את בתה התינוקת בת בעריסה; לי בן ה־10 עוד ישן, ותמר בת ה־7 בדיוק התעוררה. לפתע צלצל הטלפון שחתך את השלווה וטלטל את האידיליה המשפחתית: "מישהו ביקש לדבר איתי, וסיפר לי שמשה, בעלי, הרגיש קצת לא טוב והגיע לבית החולים איכילוב עם לחץ בחזה. כשהגעתי לחדר המיון, לא נתנו לי לראות אותו כי האחות אמרה שמטפלים בו, ואחרי כמה דקות הרופא הגיע וסימן לי ללכת אחריו. ואז הוא אמר: 'עשינו הכל. משה מת'. זה היה הרגע המפחיד ביותר בחיי".
המחמאה הכי טובה
השיר הוקלט בשנת 1988 והפך לקלאסיקה. שיר נוסף של קראוס ורוטבליט, "איך עושים תקליט" (1982), תיעד את התקופה והאנשים שפקדו את "כסית". בקליפ לשיר שצולם בערוץ הראשון, השתתף משה איש כסית ועשה חיקוי קולו של אביו חצקל: "זה היה חיקוי אחד לאחד, הוא עשה בול את הקול של אביו. שמוליק ומוישל'ה היו תמיד ביחד, עד כי תמיד כדי להרגיז את שמוליק הייתי אומרת לו שאני המתחרה שלו בתואר 'החברות הכי קרובה' למוישל'ה. אתה יודע? שמוליק הספיק לקרוא שני פרקים מהספר לפני מותו. שלחתי לו את הספר, אבל הוא לא אמר עליו כלום. צלצלתי אליו ושאלתי אותו אם הוא קרא את מה שהבאתי לו, והוא אמר: 'כן, קשה להאמין שאת כתבת את זה'. כאדם שמיעט לחלק מחמאות, זו הייתה המחמאה הכי טובה שאפשר היה לקבל ממנו".
גם אריק איינשטיין, שהזכיר את משה וחצקל איש כסית בשירו משנת 1979 "סן פרנסיסקו על המים" ("פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה, לשבת ב'כסית' ולצחוק עם משה ועם חצקל"), הקדיש לו את תקליטו המשותף עם מיקי גבריאלוב "על גבול האור" (נובמבר 1987) ובצעד חריג הנציח שמו על עטיפת התקליט בכותבו "למוישלה" בכיתוב מתחת לשם האלבום.
מרבית האנשים שמוזכרים בספר, לפחות המפורסמים שבהם, כבר אינם. לדברי רותי, זה אחד המניעים שגרמו לה לזרז את הוצאתו: "כבר לא נשארו אנשים שיקראו את הספר, כי מרביתם הלכו לעולמם והמעטים שנשארו כבר לא צעירים וזה נורא חבל לי. קיבלתי מחמאות על הספר, אבל עדיין לא מאלה שהיו איתנו אז ב'כסית' והיו חלק מהסיפור הזה. בכלל, אני חושבת שהספר הזה הוא לא רק לדור שהכיר את מוישל'ה אלא גם למי שרוצה לדעת מה היה אז באמת ובתכלס, בלי לייפות או להגזים את המציאות. היה חשוב לי שהספר יספר את האמת ויתאר את החיים שלנו כמו שהם היו, לטוב ולרע. זה גם מה שמייחד אותו בעיניי".
התרעות פיקוד העורף