גולן עצמו נטל חלק פעיל בחגיגה, גם לעדותו, אבל את כל המקרים הבעייתיים יותר מבחינה פלילית ייחס לאביו. ובאופן כללי נקט טקטיקה של - לא ראיתי, לא ידעתי, גם כשמדובר במקרים שהתרחשו בחדר הסמוך אליו, או נעשו על ידי האנשים הקרובים אליו ביותר. אפילו אם כל אלה לא בגדר של עבירות פליליות, ברור לגמרי שהם דוגמה קיצונית לביטוי: חוקי, אבל מסריח.
התחקיר השיב את הפרשה לתודעה, ויצר גל הדף חדש של טענות מוצדקות כנגד גולן. אלא שאז התפתחה דינמיקה חדשה של חרמות כנגד הזמר מצד עיריות ומועצות מקומיות, שאינסטינקטיבית גרמה לי לאי־נוחות. ולהתלבטות גדולה.
מצד אחד, אני מאוד מפחד מחרמות. בהיעדר הגדרה ברורה של עבר או לא עבר על החוק, המעשים של גולן צריכים להישפט במישור המוסרי. אבל מי קובע במישור הזה, אלוהי המוסר? הלוא ראש עיר אחד יחליט שמבחינתו גולן חצה קו אדום, וראש עיר אחר יחשוב אחרת. והאם כל תושבי אותה עיר שבה הוחרם הזמר צריכים להתיישר על פי השקפותיו המוסריות של ראש המועצה? שלא לדבר על חשש אחר, שעל פיו מדובר בתקדים להחרמות אחרות. למשל, של אומנים שמחזיקים בדעה פוליטית קיצונית, מכל צד, שלא יתירו להציג את יצירותיהם בעיר וכו'. מדרון חלקלק.
אבל מהעבר השני, דווקא מכיוון שהזירה היא מוסרית ושאין לה חוקים מוגדרים, חייבים לפעמים גם להציב קווים אדומים. ולחנך. ולשמש כמגדלור וכדוגמה. מישהו - מדינה, עירייה, כלי תקשורת - צריך לקום ולומר בקול שמעשים מהסוג הזה הם פסולים ומגונים. אחרת, הם פשוט יחזרו על עצמם. בקיצור, דילמה.
אלא שאייל גולן לא רק שלא שילם מחיר אמיתי (לראיה, הפך לזמר המושמע ביותר בשנה החולפת); ולא רק שלא טרח להתנצל באופן כן, בנוגע למעשים של עצמו; הוא גם הפך את עצמו לקורבן, תוך ניצול של השסע הכי עמוק בישראל: העדתי־פוליטי. רוצה לומר: רודפים אותי כי אני מזרחי וימני.
מהרגע שהפרשה הזאת הפכה לפוליטית, הדילמה שלי נפתרה. החרמות כנגד גולן לגיטימיים, כדי להזכיר ולחדד את העניין עצמו: הפגיעה בנשים והניסיונות להתנער ממנה. בלי קשר להשתייכות פוליטית או עדתית.
על הסכין
גם “סיפור על סירה" (סלקום TV) מציג עלילה שכבר ראינו כמוה. שני אנשים מהיישוב (לכאורה) מגלים סירה נטושה מלאה בקוקאין, ומאז חייהם מסתבכים. אבל הסדרה האנגלית הזאת עשויה באופן מענג, שמשלב באופן טרנטינו־אי מאוד בין מתח, הומור ואכזריות מדממת, ונהנה מתצוגת משחק מעולה, בעיקר של שני הגיבורים.
התרעות פיקוד העורף