לא נזקקתי לצפות בתחקיר החדש של כאן 11 על פרשת אייל גולן כדי להתמלא בתחושת קבס בכל עת שבה חשבתי על הסיפור. או על גולן עצמו. הרי גם אם מקבלים את גרסתו של הזמר המצליח - ולו לשם הדיון - עדיין נותרים עם דינמיקה מגעילה ומקוממת. כזו שבה חבורה של גברים מבוגרים, שהקיפה את הכוכב, העבירה מיד ליד נערות צעירות (או כמו שגולן מגדיר אותן: בנות 18) והשתמשה בהן לצרכיה המיניים. והכל תוך ניצול של גילן הצעיר, הערצתן הגדולה לזמר ורצונן להיות בקרבתו והעובדה שמדובר בנערות שלפחות חלקן הוגדרו כצעירות בסיכון.
גולן עצמו נטל חלק פעיל בחגיגה, גם לעדותו, אבל את כל המקרים הבעייתיים יותר מבחינה פלילית ייחס לאביו. ובאופן כללי נקט טקטיקה של - לא ראיתי, לא ידעתי, גם כשמדובר במקרים שהתרחשו בחדר הסמוך אליו, או נעשו על ידי האנשים הקרובים אליו ביותר. אפילו אם כל אלה לא בגדר של עבירות פליליות, ברור לגמרי שהם דוגמה קיצונית לביטוי: חוקי, אבל מסריח.
התחקיר העכשווי, שבו אחת המתלוננות - טאיסיה זמולוצקי - התראיינה בפנים גלויות, רק הגביר את תחושת הקבס ואת אמינות הטענות. שהרי למה לאישה בת קרוב ל־30, אמא לילדים, להיחשף באופן כל כך מביך ומייסר למראה? ואנא אל תגידו לי - בשביל הכסף. זה לא מסתדר, אפילו פורמלית. מי שפוסק בנושא התביעה הוא בית המשפט, לא הצופים.
התחקיר השיב את הפרשה לתודעה, ויצר גל הדף חדש של טענות מוצדקות כנגד גולן. אלא שאז התפתחה דינמיקה חדשה של חרמות כנגד הזמר מצד עיריות ומועצות מקומיות, שאינסטינקטיבית גרמה לי לאי־נוחות. ולהתלבטות גדולה.
מצד אחד, אני מאוד מפחד מחרמות. בהיעדר הגדרה ברורה של עבר או לא עבר על החוק, המעשים של גולן צריכים להישפט במישור המוסרי. אבל מי קובע במישור הזה, אלוהי המוסר? הלוא ראש עיר אחד יחליט שמבחינתו גולן חצה קו אדום, וראש עיר אחר יחשוב אחרת. והאם כל תושבי אותה עיר שבה הוחרם הזמר צריכים להתיישר על פי השקפותיו המוסריות של ראש המועצה? שלא לדבר על חשש אחר, שעל פיו מדובר בתקדים להחרמות אחרות. למשל, של אומנים שמחזיקים בדעה פוליטית קיצונית, מכל צד, שלא יתירו להציג את יצירותיהם בעיר וכו'. מדרון חלקלק.
אבל מהעבר השני, דווקא מכיוון שהזירה היא מוסרית ושאין לה חוקים מוגדרים, חייבים לפעמים גם להציב קווים אדומים. ולחנך. ולשמש כמגדלור וכדוגמה. מישהו - מדינה, עירייה, כלי תקשורת - צריך לקום ולומר בקול שמעשים מהסוג הזה הם פסולים ומגונים. אחרת, הם פשוט יחזרו על עצמם. בקיצור, דילמה.
דילמה שנחסכה ברוב המקרים של תחקירים על הטרדה מינית שפורסמו בשנים האחרונות. מהטעם הפשוט שכמעט כל מושאי התחקירים שילמו בעקבותיהם מחיר ציבורי ומקצועי והורידו פרופיל באופן משמעותי. ע"ע גל אוחובסקי, עמנואל רוזן, רועי צ'יקי ארד, מיקי גורביץ' ואחרים. שלא לדבר על משה איבגי (שבניגוד לאחרים גם נשפט והורשע). או על המתוחקר הטרי, דידי הררי.
אלא שאייל גולן לא רק שלא שילם מחיר אמיתי (לראיה, הפך לזמר המושמע ביותר בשנה החולפת); ולא רק שלא טרח להתנצל באופן כן, בנוגע למעשים של עצמו; הוא גם הפך את עצמו לקורבן, תוך ניצול של השסע הכי עמוק בישראל: העדתי־פוליטי. רוצה לומר: רודפים אותי כי אני מזרחי וימני.
ובהתאמה, הסיפור שלו גם הפך מיד לפוליטי, במקום להישפט לגופו. שרת התרבות דאז, מירי רגב, הייתה מהראשונות “להלבין" את גולן אחרי פיצוץ הפרשה. ולחלופין, בשבוע שעבר בני גנץ נאלץ לפרסם הבהרה דחופה וגינוי למעשים, אחרי שהעז לומר על הפרשה “אני לא יודע מה קרה שם", כדי שחלילה לא ירגיז את המחנה שלו.
מהרגע שהפרשה הזאת הפכה לפוליטית, הדילמה שלי נפתרה. החרמות כנגד גולן לגיטימיים, כדי להזכיר ולחדד את העניין עצמו: הפגיעה בנשים והניסיונות להתנער ממנה. בלי קשר להשתייכות פוליטית או עדתית.
על הסכין
בהקשר דומה: ההשתתפות של אביב גפן במופע “נקסט" של עומר אדם, לצד אומנים ים־תיכוניים כמו אושר כהן, אודיה ומשה פרץ, היא אירוע חשוב במסגרת קעקוע אותו שבר עדתי־פוליטי. היו הרבה חששות והרמות גבה מהליהוק הזה, אבל בפועל הוא עובר לא רע בהופעות. וסחתיין על עומר אדם, שהתעקש ללכת איתו למרות הביקורות.
העיבודים הטלוויזיוניים למותחנים של הרלן קובן הפכו לסוג של ארוחת מקדונלד'ס. אתה מגיע אליה רעב, נתקל אך ורק ברכיבים מוכרים וקלים לעיכול, ומסיים את הארוחה כשאתה שבע. אבל שוכח ממנה שנייה אחרי כן. "Missing you" החדש בנטפליקס הוא בדיוק מנה מהסוג הזה. יעיל, עשוי היטב ונוסחתי עד אימה. אפשר לטעום, לא חייבים.
גם “סיפור על סירה" (סלקום TV) מציג עלילה שכבר ראינו כמוה. שני אנשים מהיישוב (לכאורה) מגלים סירה נטושה מלאה בקוקאין, ומאז חייהם מסתבכים. אבל הסדרה האנגלית הזאת עשויה באופן מענג, שמשלב באופן טרנטינו־אי מאוד בין מתח, הומור ואכזריות מדממת, ונהנה מתצוגת משחק מעולה, בעיקר של שני הגיבורים.