פרשת המאמן מיבנה: כשהענישה הופכת להשפלה – ולא במקרה

פרשת הבגידות בחדר הכושר ביבנה חשפה שוב את הדינמיקה הבעייתית שבה נשים אינן נענשות רק על מעשיהן – אלא גם מושפלות ציבורית, תוך שימוש בגופן ככלי לנקמה. לא ברור מדוע, אך כאשר מדובר בנשים ופשיעה, הגבולות מיטשטשים, והעונש החברתי לובש אופי מיני ומשפיל.

ניתן לשאול: אילו המקרה היה הפוך, ואם מאמנת אישה הייתה מקיימת יחסים עם מתאמנים גברים – האם הרשת הייתה מוצפת בסרטונים אינטימיים של אותם גברים? או שרק תמונותיה של המאמנת היו מופצות ללא הרף? נראה שהתשובה ברורה. כשהנשים במרכז הפרשה, ההשפלה הופכת לכלי הענישה המרכזי.

זו אינה תופעה חדשה. פרשות כמו "המזוודות הורודות", שבהן ארבע צעירות ניסו להבריח 15 ק"ג קוקאין לישראל ותמונותיהן בבגדי ים הפכו לכותרות ראשיות, או המקרה של פריסליה קשתי, כוכבת אינסטגרם שדרסה למוות קשיש שתמונותיה הופצו כחלק מה"חגיגה" סביב הרשעתה – מבהירות שהמדינה מתירה עונש נוסף לנשים: השפלה ציבורית.

גם במקרה של אזרחיות שנחטפו השמיים הם הגבול. נעה ארגמני, שחזרה מהשבי לאחר חודשים קשים, מצא הציבור לנכון להתעסק לא בגבורתה או בחירותה החדשה, אלא בסרטון שבו היא רוקדת בבגד ים. האם זה נובע מהיותנו חברה פוריטנית שמקדשת צניעות? האם מדובר בצימאון בלתי נשלט לטרף? או שמא זו פרקטיקה מושרשת של השתקת נשים דרך הפיכתן לאובייקט?

האם הגיוני להפוך את המרחב הדיגיטלי לזירת לינץ' ציבורית? על כך התשובה צריכה להיות ברורה, אך לצערנו – היא איננה. אף אחד לא טוען שבגידה היא מעשה מוסרי, אך הדרך שבה נשים נענשות – באמצעות הפצת וידיאו חושפני, פגיעה בשמן, ולעיתים חורבן מוחלט של חייהן – היא חציית גבול מסוכנת. בעולם הדיגיטלי, הנקמה הפכה לפשוטה, והרשתות החברתיות רק מגבירות את התופעה.

משפט השדה הזה חייב להיפסק. הפצת תכנים אינטימיים ללא רשות היא פשע לכל דבר, ומחלקת הסייבר חייבת לקחת את המושכות לידיים. במדינה שבה כל גבר נקמן עם סמארטפון יכול להרוס חיים בלחיצת כפתור, ראוי להחמיר בענישה כדי לייצר הרתעה אמיתית. לא ייתכן שנשים ימשיכו לשלם מחיר כפול – על מעשיהן, וגם על עצם היותן נשים.

במדינה שבה שחרור החטופים הופך למופע ריאליטי בסגנון משחק הדיונון, שבה הרשתות עוסקות בספקולציות האם חטופות נכנסו להריון במקום בהתעללות שעברו, ושבה "נקמה פסיכולוגית" מתבצעת על ידי הצמדת סיכות למחבלים, נראה שנותר מעט מאוד מקום להגיון, לכבוד או לערכים בסיסיים. השאלה היא לא רק כיצד אנו מתייחסים לנשים בפרשות כאלה – אלא איזה סוג של חברה אנחנו רוצים להיות.