דמות ג׳יבלי בקליק: קידוש היצירה או חטא טכנולוגי? | שרון לוקסנבורג

ברגע אחד זה קרה – תמונה משפחתית פשוטה הפכה לציור קסום בסגנון טוטורו. הילד נראה כמו גיבור אנימה, הסבתא כמו פיה יפנית, והחתול כמו דמות מ’הטירה הנעה’. זה לא קרה בסטודיו של גאון אנימציה – זה קרה בלחיצת כפתור, באמצעות בינה מלאכותית.

האנימציה היפנית תמיד ריחפה ברקע — לא בדיוק נגישה, לא חלק מהתרבות המערבית המיינסטרימית, אבל נוכחת. משהו שהיה שייך לעולם רחוק, קסום, אולי בלתי מושג. בעשורים האחרונים, במיוחד בעידן הדיגיטלי, הקסם הזה רק הלך והתעצם — והפך כמעט למיתולוגיה מודרנית.

כאן נכנס לתמונה סטודיו ג’יבלי, האולפן האיקוני שהוקם בשנת 1985 על ידי הייאו מיאזקי ואיסאו טאקהאטה, ושינה לחלוטין את הדרך בה אנחנו תופסים אנימציה. ג’יבלי לא יצרו סרטים לילדים בלבד — הם יצרו עולמות. המסע המופלא, הנסיכה מונונוקי, השכן שלי טוטורו, הטירה הנעה — כולם סרטים שבמרכזם עומדות שאלות עמוקות על טבע, קהילה, זהות ונפש האדם.

ובדיוק בגלל זה, אפשר להבין למה אנשים רוצים להיות "חלק" מהעולם הזה. הטרנד של להפוך את עצמך, את ילדיך או את חיית המחמד שלך לדמות בסגנון ג’יבלי, הפך לפופולרי להדהים. כלים כמו ChatGPT עם יכולות גרפיות או אפליקציות מבוססות AI סיפקו לכך מענה קל ונגיש — אנשים הפכו תמונות משפחתיות, רגעים מהחתונה, ימי הולדת או חופשות, לדימויים מרגשים ומעוררי דמיון.

האם מדובר במשחק חמוד, או בעקירה של יצירה מקורית משורשיה?

צריך לזכור: מיאזקי עצמו התבטא לא פעם נגד הבינה המלאכותית. כבר ב-2016 כינה אותה "אובמיניישן" – יצור שיש להוקיע. באותו ראיון שנכנס להיסטוריה, הוא צפה בהדגמה של AI שיוצרת תנועה של דמות מעוותת ואמר, כמעט בכאב: "אני מרגיש שמי שפיתח את זה מעולם לא פגש אדם שסובל באמת. הם פשוט לא יודעים מהו כאב אנושי".

מבחינתו, אמנות נוצרת מתוך כאב אנושי, מתוך קונפליקט פנימי, לא מתוך אלגוריתם קר. לא קשה להבין את הגישה הזו, במיוחד כשמבינים את התרבות היפנית — גאווה ביצירה, פרפקציוניזם, תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, ותחושת שליחות סביב אמנות.

במקרים אחרים, כשהשוו את סטודיו ג’יבלי לדיסני, הוא הגיב גם שם באי נוחות: "אני לא רוצה שיקראו לנו 'דיסני של יפן'. אנחנו שונים. דיסני זו תעשייה. אנחנו פשוט כמה אנשים שמנסים לעשות סרטים טובים".

ואכן, ההבדל ניכר: סרטי דיסני נוטים לסגור סיפור עם מסר חיובי וברור. סרטי ג׳יבלי, לעומת זאת, פתוחים לפרשנות, נוגעים באי-ודאות, לעיתים גם באובדן ובשתיקה. אולי דווקא בגלל זה, יש בהם משהו שנוגע יותר עמוק – גם בקרב מבוגרים.

לא מדובר רק ברגש: לסטודיו ג’יבלי יש נתונים ברורים שמגבים את השפעתו. המסע המופלא הכניס מעל 400 מיליון דולר ברחבי העולם, והיה הסרט הלא-אמריקאי הראשון שזכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר. הסרטים של ג’יבלי זכו לתרגום במאות שפות, שודרו בנטפליקס, והפכו לחלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי של מיליוני אנשים. ביפן, דמותו של טוטורו נחשבת סמל לאומי, ובשנת 2023 נפתח פארק ענק המוקדש לסטודיו בנאגויה — Ghibli Park — שבו מבקרים יכולים להיכנס לעולמות האהובים מהסרטים.

אבל ככל שהטרנד הלך והתעצם, עלתה שאלה משפטית לא פשוטה — מה קורה כשאלגוריתמים מייצרים דימויים בסגנון כל כך מזוהה? האם זו השראה, או הפרה של קניין רוחני?

לאחרונה, נודע כי ChatGPT (וגם כלים נוספים המשתמשים ביכולות גרפיות של בינה מלאכותית) חסמו את האפשרות ליצור דמויות בסגנון ג’יבלי, בשל תלונות על זכויות יוצרים והפרת סימנים מסחריים. כלומר, כבר אי אפשר "לבקש" להפוך את עצמך לדמות מסרט של מיאזקי — לפחות לא ישירות. המאה ה-21 מאלצת אותנו לשאול: מתי מחווה הופכת להעתקה? והאם סגנון חזותי נחשב לנכס מוגן, או רק להשראה תרבותית?

מצד אחד, חשוב לשמור על זכויות יוצרים. סטודיו ג’יבלי הוא גוף אמנותי שצריך להגן על הסגנון שלו, במיוחד כשיש כאלה שמנסים להפיק ממנו רווחים. מצד שני, רוב המשתמשים לא מנסים "למכור" את הדימויים האלה. מדובר במחווה, לא בגניבה. רובם רק רוצים להרגיש, ולו לשנייה, כאילו הם חלק מהקסם.

ולגבי הבינה המלאכותית — כדאי אולי להתייחס אליה לא כאויבת של יצירה, אלא ככלי נוסף. היא לא מחליפה את הטעם, הרגש, והאינטואיציה האנושית. היא זקוקה להם. ומי שיודע ליצור – יוכל להשתמש בה כדי להעמיק, לדייק ולשכלל.

אולי בסופו של דבר, הטרנד הזה הוא לא איום — אלא מחווה. מחווה לעולם שהשפיע עלינו כל כך, עד שאנחנו רוצים לדמיין את עצמנו בתוכו. ואולי, במקום לפחד מהעתיד – כדאי שנשאל את עצמנו: איזה עולם קסום אנחנו היינו יוצרים, אם רק הייתה לנו ההזדמנות?