ראש עיריית ת״א העביר החלטה אמיצה - מעתה, 50 אחוזים מהבמאים בתיאטרוני תל אביב - יהיו במאיות. נשים. הוא רוצה לשים סוף למצב האבסורדי של שליטה גברית מטורפת בתחום. קוראים לזה אפליה מתקנת. מי שמכיר אותי יודע שאני אשמח אם נשים ינהלו לא רק את הבמות - את העולם בכלל! יהיו פחות מלחמות, פחות עוני ופחות גברים מטומטמים בטלוויזיה.
זהו, זה נגמר. פסח, מימונה, חול המועד, חוזרים לחיים. כמעט כולם. 24 חטופים חיים נמצאים בגיהינום וכולנו - בצורה זו או אחרת - דוחפים את זה לישבן. כלומר אנחנו כואבים, עצובים, אנחנו הולכים בשבת לכיכר, אנחנו רואים את הכתבות המרגשות על האמהות המיוסרות רבע שעה לפני חתונות, ואז אנחנו הולכים לחגיגת המופלטות, למסעדות, לדילים בחו״ל ועוד דקה לחוף הים. כי יצר האדם הוא בינוני מנעוריו, המוסר שלו גרוע מזה. תשאלו את מעריציו של אייל גולן שקנו כרטיסים לבלומפילד.
אבל בכל זאת החיטה צומחת שוב ופסח נגמר ואני יודע שזה מדור תרבות אבל אני בכל זאת רוצה לדבר לכמה דקות על דיג. בואו נקרא לזה תרבות הדיג כדי שנהיה רלוונטיים. מעולם לא הבנתי את זה, לא את שעות הציפייה לקרפיון ולא את השמחה לראות דג מפרפר ואז מת. לא אהיה צבוע - אני אוכל דגים אבל משתדל לא לצפות בהוצאתם להורג. אני כותב את כל זה כי הילד שלי בן ה-12 באובססיית דיג. אני מניח שזה קורה כמעט בכל משפחה - יש רגע שבו הילד מחליט להיות דייג. הוא רוצה לדוג. ואז יש את הרגע בו האבא קונה חכה ומיד כשהיא נשברת (שעתיים אחרי) הוא קונה חכה יקרה יותר ומתחיל להסתובב עם הילד בחופי הארץ, שלא להגיד חופי הירקון, שלא להגיד שעות ארוכות ליד שניים סינים גדולים עם חכה, כשאיש מהנוכחים לא מעלה דג ברשתו. ומה עושים אז? אז מתברר שיש פארק דיג בקיבוץ מעיין צבי. זה לא פארק, זו אימפריה.
המוני בית ישראל מגיעים עם חכות וצידניות מעל אגם קטן וסגור אליו מוטלים דגים כדי שיהיה נוח לדוג אותם. גם שם לקח שלוש שעות עד לדג הראשון שהילד תפס, אבל מי סופר? המקום מפוצץ במשפחות שמשלמות מחיר סביר עבור יום ארוך וחכה קצרה ורק השאלה - מה עושים עם כל השיעמום הזה בין דג לאין דג? למה מיליונים בעולם עושים את השטות הזו ולא על מנת לאכול? לאלוהים הפתרונות ובעיקר אי אפשר להתווכח עם הצלחה - המקום מפוצץ והם לא הפסיקו לעבוד שם בכל תקופת המלחמה, בקורונה, גם האיראנים לא מפחידים אותם. כי יש כנראה באמת המון דגים בים. ואם לא, הם כבר יגיעו לפארק הדיג.