ראש עיריית ת״א העביר החלטה אמיצה - מעתה, 50 אחוזים מהבמאים בתיאטרוני תל אביב - יהיו במאיות. נשים. הוא רוצה לשים סוף למצב האבסורדי של שליטה גברית מטורפת בתחום. קוראים לזה אפליה מתקנת. מי שמכיר אותי יודע שאני אשמח אם נשים ינהלו לא רק את הבמות - את העולם בכלל! יהיו פחות מלחמות, פחות עוני ופחות גברים מטומטמים בטלוויזיה.
אני רק מציע לקחת את זה צעד אחד קדימה ולהיות אמיץ באמת, לא רק פופוליסט - מה עם אפליה מתקנת ולהחליט למשל על 20 אחוזים במאים ערבים? שקול למספרם באוכלוסייה? למה לא? ומה עם יוצאי אתיופיה? הם בערך 2 אחוזים מאתנו - לא מגיע גם להם? מה עם הבדואים שכל כך שומרים עלינו בגבולות? האם הם נטולי כישרון בימוי? מדובר בשלושה אחוזים! לא מגיע להם איזו במה? אז אפליה מתקנת היא חשובה נורא, נשים הן נהדרות תמיד. אני רק ממליץ אולי להתחיל בממשלה ובעירייה. כרגע יש 0 מנכ״ליות במשרדי הממשלה (אולי יש אחת, אני חושב שהיא עזבה) שלא לדבר על כמות השרות (מירי רגב לא ממש נחשבת). אמר לי חבר במאי שמתגורר בניו יורק את המשפט הבא - "אם אתה לא אישה שחורה, לסבית טרנסג׳נדרית על כיסא גלגלים - אין סיכוי לקבל עבודה באוף ברודווי..." אני מניח שזה לא מדויק אבל אולי כן מבהיר את המגמה.
זהו, זה נגמר. פסח, מימונה, חול המועד, חוזרים לחיים. כמעט כולם. 24 חטופים חיים נמצאים בגיהינום וכולנו - בצורה זו או אחרת - דוחפים את זה לישבן. כלומר אנחנו כואבים, עצובים, אנחנו הולכים בשבת לכיכר, אנחנו רואים את הכתבות המרגשות על האמהות המיוסרות רבע שעה לפני חתונות, ואז אנחנו הולכים לחגיגת המופלטות, למסעדות, לדילים בחו״ל ועוד דקה לחוף הים. כי יצר האדם הוא בינוני מנעוריו, המוסר שלו גרוע מזה. תשאלו את מעריציו של אייל גולן שקנו כרטיסים לבלומפילד.
אבל בכל זאת החיטה צומחת שוב ופסח נגמר ואני יודע שזה מדור תרבות אבל אני בכל זאת רוצה לדבר לכמה דקות על דיג. בואו נקרא לזה תרבות הדיג כדי שנהיה רלוונטיים. מעולם לא הבנתי את זה, לא את שעות הציפייה לקרפיון ולא את השמחה לראות דג מפרפר ואז מת. לא אהיה צבוע - אני אוכל דגים אבל משתדל לא לצפות בהוצאתם להורג. אני כותב את כל זה כי הילד שלי בן ה-12 באובססיית דיג. אני מניח שזה קורה כמעט בכל משפחה - יש רגע שבו הילד מחליט להיות דייג. הוא רוצה לדוג. ואז יש את הרגע בו האבא קונה חכה ומיד כשהיא נשברת (שעתיים אחרי) הוא קונה חכה יקרה יותר ומתחיל להסתובב עם הילד בחופי הארץ, שלא להגיד חופי הירקון, שלא להגיד שעות ארוכות ליד שניים סינים גדולים עם חכה, כשאיש מהנוכחים לא מעלה דג ברשתו. ומה עושים אז? אז מתברר שיש פארק דיג בקיבוץ מעיין צבי. זה לא פארק, זו אימפריה.
המוני בית ישראל מגיעים עם חכות וצידניות מעל אגם קטן וסגור אליו מוטלים דגים כדי שיהיה נוח לדוג אותם. גם שם לקח שלוש שעות עד לדג הראשון שהילד תפס, אבל מי סופר? המקום מפוצץ במשפחות שמשלמות מחיר סביר עבור יום ארוך וחכה קצרה ורק השאלה - מה עושים עם כל השיעמום הזה בין דג לאין דג? למה מיליונים בעולם עושים את השטות הזו ולא על מנת לאכול? לאלוהים הפתרונות ובעיקר אי אפשר להתווכח עם הצלחה - המקום מפוצץ והם לא הפסיקו לעבוד שם בכל תקופת המלחמה, בקורונה, גם האיראנים לא מפחידים אותם. כי יש כנראה באמת המון דגים בים. ואם לא, הם כבר יגיעו לפארק הדיג.
הערות לסדר
הערה לסדר 1- נאום נתניהו
יצא לביבי פאוזה מעניינת בנאום - ״אתם יודעים מה יקרה אם נפסיק את המלחמה? פשוט נמשיך לחיות...״ וכאן הוא לקח פאוזה די ארוכה ואז הוסיף - לחיות תחת טרור. אני מסכים איתו לגמרי. עד הפאוזה.
הערה לסדר 2 - תהיה זמין!
צלצלתי למדיקל סנטר להזמין בדיקת אקו לב במאמץ. כן, אני שמן, אני מתקשה לנשום בעליות, גריבת גרביים היא הרגע הקשה שלי ביום ולקום מהכיסא זו משימה שעדיף לדחות! אז צריך לבדוק את הלב, מה לעשות. קבעו לי תור ליום ראשון ואז היא אמרה - אנחנו נתקשר אליך ביום שישי להזכיר לך. תהיה זמין. מה? מה ז׳תומרת תהיה זמין? כל השישי להיות זמין? מהבוקר? עד איזו שעה בלילה?? ולמה שלא תשלחו הודעת טקסט ואז אני לא חייב להיות ממש זמין?? היא לא כל כך הבינה למה אני מוטרד ורק ביקשה שאהיה זמין ביום שישי לאורך כל היום. אני קצת במתח מאז, קצת דפיקות לב ולחץ בצד שמאל... אולי כדאי שאבדוק את המצב...
הערה לסדר 3 - המחנה שלי
המחנה שלי מאוד כועס עליי השבוע. ראש המחנה יריב אופנהיימר אפילו כתב לי באופן מגעיל (כמו שהוא יודע) בפייס. לא מוצא חן בעיניו שאני מגיש תביעה נגד הגברת לוי ולא מוצא חן בעיניו שאני קורא לה הגברת לוי. זה מיזוגני הוא טוען. יכול להיות שבגלל זה אין שלום? כי יריב אופנהיימר, ראש שלום עכשיו או יוזמת ז׳נבה, עסוק נורא במה אני אומר או לא אומר בטלוויזיה? הוא חייב להשיג חיים משלו האיש. גם הגברת לוי אגב.
הערה אחרונה לסדר - הדיאטה
התחלתי דיאטה, אין ברירה. הכתובת כבר לא על הקיר, היא בכל מקום. הייתי בעכו, ישבתי על ספה בלובי של המלון והספה נשברה. הוא אמר לי שהיא הייתה שבורה כבר קודם אבל אני לא מאמין. בבדיקת דם שאלה אותי הדוקרת התורנית אם אני מעוניין בסדנת הרזיה ומישהו גם הציע לי לשקול זריקות אוזמפיק. אז זהו. זה התחיל היום, יום ראשון השחור, נגמרו החיים הנעימים וחבל כי הייתה תקופה טובה ומסחררת. עכשיו נקודת האור שלי היא ביצה קשה בצהרים ועוף מכובס בערב. וכל זה בשביל לחיות עוד עשר שנים ולעבור את הקיץ הישראלי בשלום, כי נשים מזמן לא מסתכלות עלי ואם זה קורה, אם מסתכלות, בתימהון, כאומרות - איך הדבר הזה עוד מצליח לרוץ בפארק? אז זהו, זה ייקח עכשיו ארבעה חודשים בערך, יהיה לא כיף אבל בסוף אתם יודעים מה יקרה? אני ארזה, אחזור להיות בלונדיני חטוב וגבוה - ואחרי שנה אהיה שוב דב מגושם וחייכני. אגב, אתם יודעים למה הרזים הם אנשים עצבניים? כי אנחנו השמנים מסתירים להם את הנוף. יאללה, פחמימות זה איכסה, סוכר זה רעל. אז עד החלבון המוחלט!