על פי כתב האישום, למרות התרעות ברורות על שיטפונות הצפויים באזור ביום הטיול, ולמרות החלטת צוות הגיוס של המכינה לדחות את הטיול, המנהל כאהן התעקש על קיומו. הוא ביקש שהחניכים יביאו איתם ציוד לגשם, ושלח הודעות מרגיעות בקבוצה, וביניהן: "מקסימום יראו שיטפון בצאלים שזה אחלה".
האסון הנוראי הזה נגרם, כאמור, כתוצאה מהרשלנות של כאהן. אבל הוא לא היה מתאפשר ללא רכיב בסיסי מאוד באישיותו: הכריזמה. זאת שאפשרה לו לסחוף אחריו אנשים, ולבטל בקלות יחסית התנגדויות. גם אם הכתובת הבהבה פה על הקיר. אחרי התפוצצות הפרשה, התגלתה בתוך המכינה של כאהן, בני ציון, דינמיקה של מנהיג דומיננטי מאוד, יודע כל, שהחניכים ממש סרים למרותו מתוך הערצה. בתחקיר של כאן 11, למשל, התברר שכאהן הגדיר כל מי שחשש מפני היציאה לטיול כ"היסטרי". וגישתו ניצחה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים.
אלא שהדינמיקה הזאת לא אפיינה רק את מכינת בני ציון. היא הפכה לסוג של בון טון בלא מעט מכינות קדם צבאיות אחרות, שהתבססו על מנהיג דומיננטי וכריזמטי. כזה שהלהיב את בני הנוער דרך שיטות לא קונבנציונליות ומערכות כללים פנימיות, שלא תמיד היו כפופות לחוקי המדינה. והמדינה, מצידה, שיתפה פעולה. כך, למשל, עד לאסון משרד החינוך - שלו כפופות המכינות - סבר שלא צריך לאכוף עליהן נוהלי בטיחות כלשהם. בטיולים, ובכלל במסגרת הפעילות.
גם היום, ואת זה אני יודע מהבן הצעיר שלי שעבר מיונים למספר מכינות ושנות שירות, יש עדיין מספר מוסדות כאלה הזוכים לביקוש ניכר דווקא מפני שהם מונהגים בידי דמות "לא קונבנציונלית". ובעיקר, כריזמטית מאוד.
כריזמה לא חייבת להביא רק לדברים שליליים, כמובן. בשדה הקרב אתה מייחל למפקד כריזמטי, שיידע לסחוף את כולם. לפעמים גם בשדה הפוליטי, בייחוד בעיתות משבר. ע"ע צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה. כריזמה מסוגלת לקצר הליכים, ולגרום למספר גדול של אנשים להתגבר במהירות על פחדים ועל עכבות. זו גדולתה, וזו גם הסכנה האדירה שטמונה בה.
היה ניתן לחשוב שבעידן הנוכחי, שמבוסס לכאורה על ידע והשכלה, כוחה של הכריזמה ידעך. שנדע לשפוט מנהיגים, למשל, על בסיס עובדות ומעשים, ולא על פי המראה החיצוני, הקול, היכולת הרטורית וגו'. אבל ההיסטוריה מלמדת אחרת. מהיטלר ועד טראמפ (להבדיל), הכריזמה עדיין משחקת תפקיד מרכזי. אפילו מכריע. ולא רק בפוליטיקה. תחשבו על אין־ספור סיפורי הכתות, שבמסגרתן אדם סופר־כריזמטי הצליח לסחוף אחריו מאמינים - חלקם הגדול משכבות משכילות ומבוססות - וגרם להם לעשות את הדברים הכי מטורללים שניתן לחשוב עליהם.
התשובה, ככל הנראה, לא רלוונטית. כי את הדימוי שלו כבר יהיה קשה מאוד לשנות. לא פלא שגוש השמאל־מרכז מחפש כבר שנים בנרות מנהיג שניחן בטונות של כריזמה. זה מובן לגמרי, אבל אסון צפית צריך להזכיר - לכולנו - שכריזמה היא לא תחליף למידות אמיתיות.
על הסכין
2. באותו הקשר. מתנגדי הממשלה הזאת דורשים - בצדק מוחלט - לערוך הפרדה בין "הממלכה" ובין "המלך". ההפרדה הזאת חייבת לעבוד גם הפוך. כלומר, בכיבוד הממלכתיות גם מצד האופוזיציה. החרמת טקס משואות מתוך התנגדות לממשלה מסוימת, גרועה ככל שתהיה, היא תקדים מסוכן. שיקעקע את מעט הממלכתיות שעוד שרדה ביום העצמאות.
3. ההצלחה של "חתונה ממבט ראשון" (קשת) נבעה מחוזה לא כתוב עם הצופים. הם הסכימו לבלוע את הבלוף של התאמה כמעט "מדעית" בין הזוגות, בתמורה לפוטנציאל אמיתי של חיבורים. לפחות בין חלק מהמשתתפים. מעניין יהיה לראות אם העונה הנוכחית, שהתאפיינה בשידוכים הזויים והסתיימה באפס זוגות שעדיין יחד, תפגע מהותית במותג המצליח הזה.
התרעות פיקוד העורף