השרה מירי רגב, הממונה על הטקס מטעם הממשלה, הסבירה כי חמרני, קפטנית נבחרת ישראל בכדורשער נשים, נבחרה להשיא משואה בשל העובדה שהיא "אלופה במובן העמוק ביותר של המילה. לאורך כל הדרך היא שבה וחזרה על כך שאין דבר העומד בפני הרצון ושהעיוורון הוא אתגר ולא מגבלה.
את המוטו הזה היא הפכה לדרך חיים יוצאת דופן. סיפורה של גל הוא סיפור של נחישות, אמונה, התמודדות עם אתגרים והפיכת חלומות למציאות. גל וחבריה הספורטאיות והספורטאים הפראלימפיים מהווים השראה ומקור חוסן לרבות ולרבים שנפגעו במהלך המלחמה ומוצאים בספורט נתיב לריפוי ולשיקום עצמי".
בין השאר היא זכתה עם נבחרת ישראל לנשים במקום הראשון באליפות העולם לעיוורים בקוריאה הדרומית ב־2015; במקום השלישי באליפות העולם בפורטוגל ב־2022; במקום השני באליפות אירופה במונטנגרו ב־2023; וכמובן - במדליית כסף במשחקים הפראלימפיים שהתקיימו בצרפת ב־2024.
"זה היה אחד הרגעים המרגשים שחוויתי", היא נזכרת. "האמת היא שההישג הזה לא הפתיע אותי. בשלוש השנים שלפני כן היינו כל הזמן על הפודיום בכל תחרות שהתחרינו בה, לכן הייתה ציפייה גדולה שנעשה את זה בפריז. אבל ברגע שזה קרה, כשעלינו לגמר והבנו שמובטחת לנו מדליה, זו הייתה התרגשות בלתי ניתנת לתיאור. רק כמה ימים לאחר מכן הצלחתי באמת לעכל את הסיטואציה".
המימוש הגיע בחטיבת הביניים, בזכות המורה לחינוך גופני רז שוהם. "הוא ניגש אליי ושאל אם אני מעוניינת להשתתף בספורט ייחודי ללקויי ראייה ועיוורים", משחזרת חמרני. "לא הכרתי את הענף, זה לא ענף מפותח, ובטח לא בקרב נשים. כשהגעתי לראשונה לאימון זה נראה לי בהתחלה כמשהו שלא אתחבר אליו. אבל אותו מורה, שהוא כיום המאמן הלאומי בענף, מיד אמר לי: 'תיכנסי, אפילו לרגע', ומאז זו היסטוריה. כל כך התלהבתי מהמשחק ואהבתי אותו. בפעם הראשונה הרגשתי שהמגבלה שלי היא לא מגבלה. זה ספורט ייחודי שנועד לעיוורים וללקויי ראייה".
בכדורשער, בתוך הכדור יש פעמונים שמאפשרים לאתר את הכדור על פי צליליהם. על משטח הפרקט מסומנים קווים בולטים, וכל פס מייצג עבור השחקנים עמדה במגרש. הנעת הכדור נעשית בגלגולו על המשטח, בדומה לבאולינג, וההגנה נעשית בהשתטחות על הרצפה. המשחק נערך כשכל השחקנים חובשים כיסויי עיניים, למניעת יתרון לשחקן לקוי ראייה על פני שחקן עיוור.
זה היה אתגר - הבחירה אם להישאר במסגרת הזו או לא להישאר. באותה תקופה לקחתי הפסקה של שנה וחצי והחלטתי להתמקד בעצמי. אבל מנהלת הנבחרת דאז לימור גולדברג קראה אותי לדגל. היינו אז לקראת ההזדמנות האחרונה להשיג כרטיס לאולימפיאדת ריו דה ז'ניירו, וכמובן לא יכולתי להגיד לא למערכת הזו. אלו אנשים שהם כמו משפחה שלי".
משבר נוסף אירע כשאולימפיאדת טוקיו נדחתה בשנה, מ־2020 ל־2021, בגלל מגיפת הקורונה. "ב־2020 היינו בשיא שלנו", חמרני מספרת, "ואני הייתי בשיא שלי מבחינה פיזית ומנטלית, מבחינת המוכנות שלי. ואז הבנתי שאני צריכה לשמור את השיא הזה לעוד שנה. הרגשתי שזה בלתי אפשרי, הרגשתי ממש חסרת אונים. כשכבר הגענו לטוקיו, לא הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי. בטוקיו לא השגנו שום הישג. חודשיים לאחר מכן לא יכולתי לראות את המגרש, הייתי כל כך מתוסכלת. ואז את צריכה להרים את עצמך מחדש, ואין הרבה זמן".
חמרני מציינת גם את החברים התומכים שלה, ומודה: "לא תמיד קל להיות חבר של ספורטאית שאין לה זמן". גם התאחדות הספורט לנכים, הוועד הפראלימפי, בית הלוחם תל אביב, בית חינוך עיוורים בירושלים ו"כל חברות הנבחרת והצוות המדהים שבלעדיהם שום דבר לא היה יכול לקרות", מקבלים ממנה קרדיט רב.
היא מספרת גם על דילמה שליוותה אותה. "השאלה אם להיות עם סממן או לא. כלומר, אם להיות עם כלב נחייה או ללכת עם מקל נחייה", חמרני מסבירה. "הלכתי חודשים ארוכים עם מקל בתיק ולא העזתי להוציא אותו מהחשש שאני שמה על עצמי את הטייטל 'לא רואה', ומה החברה תגיד או תחשוב. הרי העולם שלנו מלא בסטיגמות ובסטריאוטיפים. מאז שהייתי בת 25, כשכבה האור, אני עם כלב נחייה, עם דילן החתיך. הוא בן 9 וחצי".
העיוורון מתבטא גם בתחושות הקשורות לרגעים קטנים בחיים, "כשאני מצטערת שאני לא יכולה לראות איזה נוף יפה", היא מפרטת. "או כשהגעתי לחזרות לטקס הדלקת המשואות, והיה בי חשש איך אסתדר. עם ההתרגשות הגדולה היו גם חששות. בסופו של דבר, אני לא רוצה להיות תלויה באנשים כל הזמן, אני רוצה להתמודד לבד".
גם כשמדובר בזוגיות היא מציינת שקיים קושי ושעדיין קיימת רתיעה מקשר זוגי עם אנשים עם מוגבלות: "אנשים נרתעים מלהיכנס למערכת יחסים כזאת, אבל כשלומדים להכיר הם מבינים שזה עוד חלק ולאו דווקא מגבלה. זוגיות לאנשים עם מוגבלות מצליחה להירקם לרוב רק מתוך מערכת יחסים קודמת של ידידות, של אנשים שהכרת בחיים שלך ללא הקשר רומנטי. כרגע יש לי זוגיות".
חמרני, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך מיוחד ("אשמח לעסוק בעתיד בתחום הטיפול"), מקדישה כרגע את רוב זמנה לכדורשער. נוסף לכך היא חברת הנהלה בעמותת צמד, הפועלת לשיפור איכות החיים של אנשים עם עיוורון הנעזרים בכלבי נחייה. בשנים האחרונות היא החלה להרצות בנושא העצמת אנשים עם מוגבלות. בהרצאותיה, המיועדות לאנשים עם מוגבלות ולאנשים ללא מוגבלות, חמרני מתארת איך מתמודדים עם אתגרים, כיצד בונים חוסן מנטלי ומשיגים יעדים.
"המסר שלי הוא לא לפחד מהפחד", היא אומרת, "אני מסבירה שהכל אפשרי, שצריך לקחת סיכון ושרק משם באות ההצלחות. אני מדברת על הכוח, על לקום וגם ליפול, על להמשיך גם כשכואב ולא נעים. גם כשהחברה לא הייתה תמיד לצידי, וגם כשלא הייתי מקובלת ולא הייתי מלכת הכיתה, עדיין בחרתי בדברים שאני אוהבת, בתחביבים שלי, בדברים שאני מאמינה בהם ושמפתחים את הביטחון".
חמרני מספרת שהיא קיבלה תגובות רבות מאוד על הבחירה בה להשאת המשואה. "גם תגובות שלא יכולתי לדמיין, מאנשים מהעבר", היא מפרטת. "למשל, תגובות כמו 'הייתי הגננת שלך', 'אני הייתי הסייעת', וכדומה. זה מרגש מאוד. כל מי שמדליק איתי משואה בהחלט ראוי לכך. יש באנשים האלה תכונות שנותנות השראה".
התרעות פיקוד העורף