לפני שקראתי את ה"ניו יורקר" נתקלתי בפרודיות עליו. בלי שהחזקתי אותו ביד, היה ברור לי שמדובר במגזין אנין, גבה מצח, אינטלקטואלי להכעיס ומתנשא על קוראים באשר אינם תושבי מנהטן, אלה שטום וולף כינה שליטי היקום.
ה"ניו יורקר" הציב רף גבוה; או שחלפת מעליו בניתור אתלטי, או שהוא נתקע לך במצח. ב"ניו יורקר" לא התנגדו שאנשים שאינם מהשפיץ של הפירמידה יקראו אותו; הם פשוט לא האמינו שזאת אפשרות. ואז נתקלתי בסצינה ההיא ב"אנני הול" של וודי אלן, עשרות שנים לפני שרונאן פארו, בנו החורג, קרע אותו במגזין שאלן עצמו כתב בו לעיתים. אלווי סינגר מנסה לקיים יחסים עם אשתו בחדר השינה במהלך מסיבה בביתם. בעלה החרמן מוציא אותה מדעתה. "יש בחדר השני אנשים מה'ניו יורקר'!", היא מתרעמת, "מה הם יחשבו?".
כתבתי פעם מדור חודשי שנקרא "מגזינים". תמורת שישה עמודי צבע עם טקסטים קצרים ותמונות כמו שהוא אהב, הסכים חיים בר-און, מו"ל "מוניטין", לספק לי מניו יורק את כל המגזינים ברשימה שנתתי לו. פעם בחודש הניחה שרה מזכירת המערכת על שולחני ערימה גבוהה וריחנית של מגזינים. ריחנית משום שבאותם ימים היו במגזינים עמודי פרסומת של בושם בקפל נייר דביק. כשפתחת אותו התמלא החדר בשאנל או בראלף לורן.
סיפוק הרגלי הקריאה שלי, בעלות לא קטנה, היה מסוג הצ'ופרים שהרעיפו עלינו פעם בברטר שהיה מקובל על שני הצדדים שנמוגו מאז. למי ששכח, היו ימים נהדרים בעיתונות הישראלית. בהשוואה למראה הסקסי של "ואניטי פייר" עם צילומיה של אנני לייבוביץ', לטקסטים המצ'ואיסטיים ב"אסקווייר" ו"GQ" ולרוק'נרול ב"רולינג סטון" ו"ספין", היה ה"ניו יורקר" ערימה עגומה של נייר בצבע בז', צילומים מעטים, קריקטורות וסדינים של טקסטים.
באחרים דפדפתי; את ה"ניו יורקר" לקחתי הביתה לקרוא. אחת הקלישאות הרווחות היא ערימה של גיליונות "ניו יורקר" פתוחים ומקופלים נערמת על שולחן לילה. המנוי מזהה מייד את הכתבות שירצה לקרוא, אבל חיינו מתנהלים בקצב הטיקטוק ולעיתים רחוקות יש לנו פנאי לצלוח 10,000 מילה של גרסת ה"ניו יורקר" לסכסוך הישראלי-פלסטיני. חומר קריאה חיוני ללא ספק, אבל העיניים נעצמות כשאנחנו מגיעים אליו.
טינה בראון חוללה סערה בקרב קוראיו הנאמנים של ה"ניו יורקר" כאשר הסירה את האבק מחזותו הגרפית המסוידת של המגזין, וגייסה כותבים חדשים עם מינויה לעורכת בתחילת 1992. היא הייתה בריטית עם חיבה לשערוריות, ובחדרי המערכת הקטנים גבה מפלס הדאגה לאוצר שהופקד בידיה. לא רק זאת, היא באה מקדנציה כעורכת "ואניטי פייר" עתיר הצבע ותאב החטטנות, והחשש ממהפך בעיתון שהגדיר את האנינות הסנובית, היה אמיתי.
המהלך המהפכני עלה לה בכמה כתבים שלא יכלו לשאת את הבריזה השובבה במסדרונות. במכתב ההתפטרות שלו האשים אותה הכתב ג'ורג' טרו בהחלטתה "לנשק את ישבן הסלבס". בראון, עם לשון חריפה ובוגרת היאבקויות בוץ, השיבה: "אני מוכת יגון מעריקתך, אבל מכיוון שאינך כותב בעצם כלום, עלי לדייק ולומר שהיגון שלי תאורטי".
למרות הרגליו השמרניים ומראהו הלא עדכני, ה"ניו יורקר" לא רק שורד בעשורים האחרונים, אלא נהנה מתפוצה עולמית של 1.3 מיליון קוראים. יש לו אתר אינטרנט יומי שוקק חיים, שמתעדכן בנושאים המעניינים אותו; פודקאסט שנקרא The New Yorker Radio Hour; ועל פי הנתונים שהוא מציג, ההרפתקה המו"לית כולה מראה רווח. עיקר ההצלחה מיוחסת לעורך הנוכחי, דיוויד רמניק.
חגיגות ה-100 של המגזין היו עילה למבט נעלב באיכות ללא פשרות מכיוון עיתונים אחרים, הנלחמים בקרב בלימה על עצמאותם המערכתית הנשחקת מול מו"לים שקיבלו פיק ברכיים נוכח חמת הזעם של דונלד טראמפ. אלה ניצלו את היארצייט כדי לנסות לפענח את סוד הישרדותו של המגזין הקורא תיגר על המציאות החדשה.
ה"גארדיאן", למשל, שאלו את רמניק מה סוד ההצלחה שלו. "הקוראים שלנו רוצים מה שאנחנו עושים", השיב רמניק, עורך שאינו מבוצר בצניעות, "הם רוצים אותנו במיטבנו. זה נכון עכשיו יותר מאי פעם, מכיוון שאנחנו חיים בעולם של דיווחים שקריים, דיסאינפורמציה, ידיעות שאינן נבדקות עובדתית ובעיקר היעדר הגינות. אנחנו טובעים בזה".
הוא בן 66, נראה צעיר לגילו בעיני רבים ועם בלורית סבוכה מדי שלא זרקה בה שיבה. הוא יושב במושב העורך הראשי כבר 27 שנים ונראה שכוונתו להפליג אל הנצח, אף שלאחרונה עלתה השאלה מתי יפרוש ומי יחליף אותו.
היסטורית, עורכי ה"ניו יורקר" אינם ממהרים להתפנות והם ידועים בתוחלת העריכה הארוכה שלהם. ל"ניו יורקר" היו חמישה עורכים בלבד ב-100 שנה. הראשון, הרולד רוס, שרד 26 שנים; וויליאם שון, סגנו שהחליף אותו, כיהן 35 שנים. זה זמן חיים של פיל בעיתונות שבה משליכים עורכים מהחלונות כמו שקי חול שאינם מניחים לכדור פורח להתרומם.
מצד שני, טינה בראון; ב-1998 היא הייתה בשנתה השישית כעורכת ונראתה נלהבת ושופעת תוכניות. חמישה חודשים לאחר מכן היא פרשה לערוך מגזין בשם "Talk", שהוקם במיוחד עבורה ונעלם כהרף עין משום שחטא בהיבריס ובניסיון להכיל על אמריקה הרגלי קריאה בריטיים שנדחו כאיבר מושתל. עורכים ברשת קונדה נאסט (חברת האם של ה"ניו יורקר") חייבים להגיש למועצת המנהלים כל שנה רשימה קצרה של מועמדים שמתאימים בעיניהם להחליף אותם.
רמניק אינו מתנהג כמי שפוזל לדלת היציאה. הוא נהנה מתמיכה גורפת של הכותבים החשובים, והאווירה במערכת היא של טקסיות המכבדת עיתונות איכותית. אדם גופניק, הכתב הוותיק לענייני תרבות שעבד תחת ארבעה עורכים שונים מאז שהצטרף למגזין ב-1986, הוא מליץ יושר מובהק: "אם המילה ביידיש 'מענטש' הייתה במילון, צילום של דיוויד היה מופיע לידה. אם תיערך הצבעה בקרב הכתבים, דיוויד ינצח בהפרשים אופייניים לקוריאה הצפונית".
היו גם מעידות איוש. עם התפטרותה של בראון הציע בעל הבית אס. איי. ניוהאוז את העריכה למייקל קינסלי, שערך את "Slate", וחזר בו במהלך סוף שבוע. רמניק כתב ב"ניו יורקר", משום שבראון הביאה אותו מ"הוושינגטון פוסט".
המגזין דימם כסף מעזיבתה של בראון. רמניק מכנה אותה אחת מ"שני עורכים גדולים שכתב עבורם". השני הוא המיתוס הגדול מכולם, בן בראדלי. רמניק השיב בחיוב אחרי התלבטות קצרה, לא ויתר על כתיבה וניווט את העיתון לרווחיות דרך המהפכה הדיגיטלית, אירועי 11 בספטמבר, משבר כלכלי ומגפת הקורונה.
בתחילת עידן טראמפ ה-2, וכאשר היקף ההשתוללות והסטיות הנפשיות שלו נחשפות במלואן, דורשים קוראיו היותר אנינים ופחות מעורבים של המגזין לצמצם את היקף הכיסוי הפוליטי. הם שם בגלל הסיפורת, הקריקטורות, השירים, החפירות התרבותיות והביקורת. רמניק לא מתרשם: "אנחנו מגזין ליברלי במלוא מובן המילה, אבל לא אחיד אידיאולוגית. אנחנו במיטבנו כאשר אנחנו מתווכחים בינינו".
אחד השמות המוזכרים כיורש אפשרי לרמניק הוא פטריק ראדן קיף, מחבר "Say Nothing" ו"Empire of Pain", שניים מספרי העיון הנחשבים של זמננו שהחלו ככתבות ב"ניו יורקר". אבל רמניק לא ממהר. פרינט הוא זן נכחד בימים אלה, והקרב על הנייר בעיצומו. מעט עלבון מתגנב לאזכור הנוסטלגי שהוא מעלה: "דיוויד הלברשטם כתב ספר על התקשורת האמריקאית ('The Powers That Be') ב-1979 והתמקד בארבעה מוסדות: חדשות CBS, מגזין 'טיים', ה'וושינגטון פוסט' ו'לוס אנג'לס טיימס'".
הנה מה שקרה להם: העורך הראשי של "60 דקות" (CBS) התפטר במחאה על המדיניות מוגת הלב של פרמאונט, בעלת הבית. "אל-איי טיימס" נלחם על חייו. "טיים" נמוג, וה"פוסט" הוא צעצוע על המדף של ג'ף בזוס באמזון.
רמניק גאה במיוחד בכתבה של סימור הרש הוותיק על עינוי שבויים בכלא אבו גרייב ובתחקיר של רונאן פארו על #MeToo. את התחקיר שלו על חיסולו של אוסמה בן לאדן נאלץ הרש לפרסם בלונדון; לדבריו, רמניק רצה יותר ראיות לגרסת הרש, שסתרה את עמדת ממשל אובמה. בשיחה שקיימתי איתו לפני כמה שנים בנושא בן לאדן, כולל התהייה מדוע לא הופיע התחקיר ב"ניו יורקר", היה הרש מנומס אבל הכעס בעבע מעורו.
מחלקת הבידוק והאימות העובדתי של ה"ניו יורקר" מעסיקה 28 שכירים החוקרים כל עובדה עד זרא. הם רצו הוכחות שהרש לא יכול היה לספק. העורך הראשון, רוס, קבע את המוסכמות: כתבים לא יכתבו על כתבים אחרים; לא ינקבו בשמות העורכים ולעולם לא יכתבו על ה"ניו יורקר" או ירכלו עליו. הכללים נשברו במהלך השנים, בעיקר משום שהמגזין מייצר תועפות פולקלור עצמי והוא מקור לסקרנות ולרכילות בחוגים מסוימים.
לצד ההבלים של התנהלותם האקסצנטרית של עורכים וכתבים במגזין, הוא פרסם כמה מיצירות המופת של המאה האחרונה: "הירושימה" מאת ג'ון הרסי; "אביב דומם" מאת רייצ'ל קרסון; הטקסט של חנה ארנדט על משפט אייכמן והבנאליות של הרשע; ו"בדם קר" מאת טרומן קאפוטה, שהגדיר ז'אנר ספרותי חדש של פשע אמיתי.
כתבות רבות ב"ניו יורקר" נשארו איתי באורח שבו לא נשארות איתנו כתבות בעיתון. הפייבוריטית שלי הייתה המפגש השנון, המחודד ונטול כל חשש וביישנות, בין הכתבת המיתולוגית ליליאן רוס וארנסט המינגוויי בעת ביקור שלו בניו יורק, שאותו צמצמה רוס לחיפוש של פאפא אחרי מעיל חורף הגון. המינגוויי הגיע עם מרי, אשתו הרביעית, השתכן בסוויטה, החל לסבוא שמפניה והתקשר ל"קראוט", שם החיבה שלו לחברתו מרלן דיטריך. משם זה מידרדר במדרונות יוהרתו הקולנית של פאפא, רוס עושה איתו את סיבוב חנויות הבגדים בלי להחמיץ הזדמנויות לשרבט באדיקות את האמירות שהפכו את המינגוויי לכה יקר, מיוחד ובלתי נסבל.
למרות אפו המורם, לא התנזר ה"ניו יורקר" מפרסום כתבות שגרמו למטרותיו לדמם. האופי ההפכפך הזה לא נעלם מעיני החבר'ה הצעירים בשכונה, חבורה שטום וולף היה במרכזה, וכך הידרדרו הדברים לאחת ההתנכלויות הגדולות בתולדות העיתונות.
כפי שתיאר אותה וולף: "התלוו אליי חזרה לשנות ה-60, לעידן שבו ניטשו עדיין מלחמות עיתונות בניו יורק; ל-1963, כאשר ה'הראלד טריביון', עיתון שנאבק על קיומו, שינה לחלוטין את מוסף יום ראשון שלו ושינה את שמו מ'החיים היום' ל'ניו יורק'. בתוך זמן קצר היה ל'ניו יורק' עורך חדש, גבר צעיר בשם קליי פלקר, שהגיע ל'טריב' מהמגזין 'אסקווייר'.
"פלקר היה משב רוח רענן והכניס שני שינויים: ג'ימי ברסלין, הכתב שעיקר משימתו היה לכתוב מדור ב"טריב" חמישה ימים בשבוע; מדור שעיקר כוחו בדיווח עיתונאי מהשטח (כנראה המדור הטוב ביותר בתולדות העיתונות בניו יורק), ואני. כך יצאנו לדרך ב'ניו יורק' המחודש, חדורי רוח קרב. דבר ראשון, קליי פצח במסע גיוס כותבים שיצטרפו לג'ימי ואליי במסע האמיץ על רוזיננטה. כותבים כמו פיטר מאאס, ריצ'רד קונדון, רוברט בנטון ודיוויד ניומן, לצד וולטר קר, המבקר הוותיק של ה'טריב'.
"יום אחד, קליי, וולט, ג'ימי ואני הצטופפנו בקיטון הצר שהיה חדר המערכת של 'ניו יורק', כאשר קליי אמר, 'אנחנו יוצאים לאור פעם בשבוע, נכון? גם ה'ניו יורקר' יוצא פעם בשבוע. אנחנו מתחילים את השבוע כמו שהם מתחילים, עם נייר לבן ומכלי דיו שחור. איזו סיבה יש שלא נהיה טובים כמו ה"ניו יורקר"? או יותר טובים? הם כל כך משעממים'.
"אם נשים את שיגעון הגדלות של קליי בצד, ה'ניו יורקר' היה אחד משניים או משלושת השבועונים הנחשבים באמריקה, לפחות במונחים של מוניטין וכבוד. וראו דבר: בשלהי 1964 עבר הבאז בעיר מה'ניו יורקר' אלינו, עד כדי כך שב'ניו יורקר' החלו לשלוח לכיווננו מחמאות עוקצניות וללעוג לנו; בהתחלה באייטמים קצרים במדור 'שיחת העיר' שלהם ובהמשך בפרודיות בגודל מלא, שכוונו בעיקר לעבר ג'ימי ואלי.
"בשנת 1965 ציינו ב'ניו יורקר' 40 שנה להקמתו. המגזין כה נחשב בעיני עורכיו וכתביו, שמסכת השבחים העצמיים ונאומי ההוקרה הנרקיסיסטיים, על איך עשינו כך ואיך עשינו את זה, הציפו את העמודים, כמו הליום שמנפח בלון. עד כדי כך שהסתבר לנו בדיעבד שקליי צדק: ה'ניו יורקר' נעשה משעמם, משעמם, משעמם - ונפוח מחשיבות עצמית - תחת שרביט עריכתו של וויליאם שון, שירש את מקים השבועון הרולד רוס. לא היה זמן טוב יותר לנקב את הבלון.
"אחד מהיהלומים בכתר של ה'ניו יורקר' בימי רוס היה פרודיה על המגזין 'טיים' ב-1936, עם כתבת דיוקן של עורך 'טיים' הנרי לוס מאת וולקוט גיבס. רוס שלח ללוס עותק מוקדם של דיוקנו מאת גיבס. לוס התרגז כל כך שהוא הופיע בדירתו של רוס, ולפי מיטב האגדה האורבנית, איים להשליך אותו אל מותו מהחלון.
"לקליי לא היה ספק שהחיים מכתיבים לו דיוקן פרודי של שון ב'ניו יורק'. המונח עצמו, כתבת 'פרופיל', היה המצאה של ה'ניו יורקר'. במקרה שלנו היה קולב אקטואלי נוסף מעבר ליום הולדת ה-40 של השבועון הנחשב ביקום: מעולם לא התפרסמה כתבה על שון באף מקום. למרות העובדה שהוא היה אחד האנשים החשובים בעיתונות האמריקאית, אף אחד לא ידע כיצד הוא נראה חוץ מחוג מצומצם של הכתבים שלו.
"גם סגנון ה'ניו יורקר' לא היה לטעמנו. אנדרסטייטמנטס משוטטים בנחת, מגוחכים כאשר בחרו במודוס הומוריסטי, פדגוגיים וספרותיים מדי כאשר ליהגו ברצינות, תמיד עם מגברים ובווליום רועש מדי, מחופרים בניואנסים קולניים ותתי-ניואנסים, עד שעמודי המגזין בגוון האפרפר הפכו לניצחונות בארוקיים של יחסיות מאופקת וממודרת".
סופו של דבר שטום וולף, מהכותבים היותר מושחזים ומוכשרים בעיתונות האמריקאית, כתב סאטירה מתוחקרת להפליא על עורך ה"ניו יורקר" והאנשים שהגנו עליו בגופם. זאת הייתה דקונסטרוקציה של השבועון שניקב את נפיחות חשיבותו העצמית. היה נהדר ואחד הטקסטים המכוננים אי פעם. הכותרת הייתה: "מומיות זעירות! הסיפור האמיתי של שליט רחוב 34 וארץ המתים המהלכים!". מומלץ. מופיע בספר כתבות של וולף בשם "Hooking Up".