באחרים דפדפתי; את ה"ניו יורקר" לקחתי הביתה לקרוא. אחת הקלישאות הרווחות היא ערימה של גיליונות "ניו יורקר" פתוחים ומקופלים נערמת על שולחן לילה. המנוי מזהה מייד את הכתבות שירצה לקרוא, אבל חיינו מתנהלים בקצב הטיקטוק ולעיתים רחוקות יש לנו פנאי לצלוח 10,000 מילה של גרסת ה"ניו יורקר" לסכסוך הישראלי-פלסטיני. חומר קריאה חיוני ללא ספק, אבל העיניים נעצמות כשאנחנו מגיעים אליו.
ה"גארדיאן", למשל, שאלו את רמניק מה סוד ההצלחה שלו. "הקוראים שלנו רוצים מה שאנחנו עושים", השיב רמניק, עורך שאינו מבוצר בצניעות, "הם רוצים אותנו במיטבנו. זה נכון עכשיו יותר מאי פעם, מכיוון שאנחנו חיים בעולם של דיווחים שקריים, דיסאינפורמציה, ידיעות שאינן נבדקות עובדתית ובעיקר היעדר הגינות. אנחנו טובעים בזה".
הוא בן 66, נראה צעיר לגילו בעיני רבים ועם בלורית סבוכה מדי שלא זרקה בה שיבה. הוא יושב במושב העורך הראשי כבר 27 שנים ונראה שכוונתו להפליג אל הנצח, אף שלאחרונה עלתה השאלה מתי יפרוש ומי יחליף אותו.
מצד שני, טינה בראון; ב-1998 היא הייתה בשנתה השישית כעורכת ונראתה נלהבת ושופעת תוכניות. חמישה חודשים לאחר מכן היא פרשה לערוך מגזין בשם "Talk", שהוקם במיוחד עבורה ונעלם כהרף עין משום שחטא בהיבריס ובניסיון להכיל על אמריקה הרגלי קריאה בריטיים שנדחו כאיבר מושתל. עורכים ברשת קונדה נאסט (חברת האם של ה"ניו יורקר") חייבים להגיש למועצת המנהלים כל שנה רשימה קצרה של מועמדים שמתאימים בעיניהם להחליף אותם.
בתחילת עידן טראמפ ה-2, וכאשר היקף ההשתוללות והסטיות הנפשיות שלו נחשפות במלואן, דורשים קוראיו היותר אנינים ופחות מעורבים של המגזין לצמצם את היקף הכיסוי הפוליטי. הם שם בגלל הסיפורת, הקריקטורות, השירים, החפירות התרבותיות והביקורת. רמניק לא מתרשם: "אנחנו מגזין ליברלי במלוא מובן המילה, אבל לא אחיד אידיאולוגית. אנחנו במיטבנו כאשר אנחנו מתווכחים בינינו".
מחלקת הבידוק והאימות העובדתי של ה"ניו יורקר" מעסיקה 28 שכירים החוקרים כל עובדה עד זרא. הם רצו הוכחות שהרש לא יכול היה לספק. העורך הראשון, רוס, קבע את המוסכמות: כתבים לא יכתבו על כתבים אחרים; לא ינקבו בשמות העורכים ולעולם לא יכתבו על ה"ניו יורקר" או ירכלו עליו. הכללים נשברו במהלך השנים, בעיקר משום שהמגזין מייצר תועפות פולקלור עצמי והוא מקור לסקרנות ולרכילות בחוגים מסוימים.
למרות אפו המורם, לא התנזר ה"ניו יורקר" מפרסום כתבות שגרמו למטרותיו לדמם. האופי ההפכפך הזה לא נעלם מעיני החבר'ה הצעירים בשכונה, חבורה שטום וולף היה במרכזה, וכך הידרדרו הדברים לאחת ההתנכלויות הגדולות בתולדות העיתונות.
"יום אחד, קליי, וולט, ג'ימי ואני הצטופפנו בקיטון הצר שהיה חדר המערכת של 'ניו יורק', כאשר קליי אמר, 'אנחנו יוצאים לאור פעם בשבוע, נכון? גם ה'ניו יורקר' יוצא פעם בשבוע. אנחנו מתחילים את השבוע כמו שהם מתחילים, עם נייר לבן ומכלי דיו שחור. איזו סיבה יש שלא נהיה טובים כמו ה"ניו יורקר"? או יותר טובים? הם כל כך משעממים'.
"אם נשים את שיגעון הגדלות של קליי בצד, ה'ניו יורקר' היה אחד משניים או משלושת השבועונים הנחשבים באמריקה, לפחות במונחים של מוניטין וכבוד. וראו דבר: בשלהי 1964 עבר הבאז בעיר מה'ניו יורקר' אלינו, עד כדי כך שב'ניו יורקר' החלו לשלוח לכיווננו מחמאות עוקצניות וללעוג לנו; בהתחלה באייטמים קצרים במדור 'שיחת העיר' שלהם ובהמשך בפרודיות בגודל מלא, שכוונו בעיקר לעבר ג'ימי ואלי.
"בשנת 1965 ציינו ב'ניו יורקר' 40 שנה להקמתו. המגזין כה נחשב בעיני עורכיו וכתביו, שמסכת השבחים העצמיים ונאומי ההוקרה הנרקיסיסטיים, על איך עשינו כך ואיך עשינו את זה, הציפו את העמודים, כמו הליום שמנפח בלון. עד כדי כך שהסתבר לנו בדיעבד שקליי צדק: ה'ניו יורקר' נעשה משעמם, משעמם, משעמם - ונפוח מחשיבות עצמית - תחת שרביט עריכתו של וויליאם שון, שירש את מקים השבועון הרולד רוס. לא היה זמן טוב יותר לנקב את הבלון.
"לקליי לא היה ספק שהחיים מכתיבים לו דיוקן פרודי של שון ב'ניו יורק'. המונח עצמו, כתבת 'פרופיל', היה המצאה של ה'ניו יורקר'. במקרה שלנו היה קולב אקטואלי נוסף מעבר ליום הולדת ה-40 של השבועון הנחשב ביקום: מעולם לא התפרסמה כתבה על שון באף מקום. למרות העובדה שהוא היה אחד האנשים החשובים בעיתונות האמריקאית, אף אחד לא ידע כיצד הוא נראה חוץ מחוג מצומצם של הכתבים שלו.
"גם סגנון ה'ניו יורקר' לא היה לטעמנו. אנדרסטייטמנטס משוטטים בנחת, מגוחכים כאשר בחרו במודוס הומוריסטי, פדגוגיים וספרותיים מדי כאשר ליהגו ברצינות, תמיד עם מגברים ובווליום רועש מדי, מחופרים בניואנסים קולניים ותתי-ניואנסים, עד שעמודי המגזין בגוון האפרפר הפכו לניצחונות בארוקיים של יחסיות מאופקת וממודרת".
סופו של דבר שטום וולף, מהכותבים היותר מושחזים ומוכשרים בעיתונות האמריקאית, כתב סאטירה מתוחקרת להפליא על עורך ה"ניו יורקר" והאנשים שהגנו עליו בגופם. זאת הייתה דקונסטרוקציה של השבועון שניקב את נפיחות חשיבותו העצמית. היה נהדר ואחד הטקסטים המכוננים אי פעם. הכותרת הייתה: "מומיות זעירות! הסיפור האמיתי של שליט רחוב 34 וארץ המתים המהלכים!". מומלץ. מופיע בספר כתבות של וולף בשם "Hooking Up".
התרעות פיקוד העורף