1965
ב־11 במאי 1965, בצהרי יום שלישי, מול בכירי המדינה שהצטופפו בעמק המצלבה, בלב ירושלים המחולקת, הכריז נשיא המדינה דאז, זלמן שז”ר, על פתיחתו הרשמית של מוזיאון ישראל. מהרגע שבו הוחלט על הקמת מוזיאון לאומי בירושלים, בשלהי 1959, החלו האדריכלים אל מנספלד ודורה גד בתכנון הפרויקט השאפתני. במקביל החלה המדינה בגיוס הממון להקמת המוזיאון, שטדי קולק, אז מנכ”ל משרד ראש הממשלה (ועם פתיחת המוזיאון, ראש עיריית ירושלים), המייסד והיוזם הראשי של המוזיאון, ראה בו מפעל חיים.
ב־10 במאי 1965, יום לפני הפתיחה, פורסמה בעיתון מעריב כתבה שכותרתה “פתיחת מוזיאון ישראל בטלוויזיה האמריקנית”, ובה נכתב: “פתיחת מוזיאון ישראל בירושלים מחר כבר זכתה במקום נרחב בעיתונות ובטלוויזיה בארצות הברית. ‘הניו יורק טיימס’ מקדיש הבוקר עמוד שלם לתיאורים לקראת הפתיחה, בליווי תמונות רבות, ובכלל זה צילום פסל ראש של בן־גוריון מול פסל עתיק של אחד ממלכי פרס”.
כאלפיים אורחים הגיעו לטקס הפתיחה, ביניהם אישים מצמרת השלטון, מנהלי מוזיאונים מרחבי העולם, תורמים ואוצרים. את פניהם קיבלה מוזיקה חיה שניגנו תזמורות צה”ל והגדנ”ע, והשחקן יהושע ברטונוב קרא פרק מהתנ”ך.
“התחלתי לעבוד במוזיאון כפועל בניין במהלך שנותיי כסטודנט, כך שנמניתי עם המייסדים, תרתי משמע, של המבנה”, מספר האוצר ד”ר מרטין וייל, ששימש מנכ”ל מוזיאון ישראל בשנים 1981־1996. “עזרתי לבנות גם את בית הכנסת העתיק שהובא מוונציה למוזיאון. בפתיחה עצמה נכחתי כפועל בניין. אני זוכר שזה היה יום חם ביותר, לא היה צל, ונתנו לאנשים כובעים מנייר עיתון. זה היה משעשע”.
1966
במלאת שנה להקמת המוזיאון הציג מעריב ב־27 במאי 1966 תמונה של “איש חלל” עשוי מגרוטאות ישנות, פרי יצירתו של ילד בן 11, במסגרת דיווח על אגף הנוער החדש שנפתח באותו שבוע במוזיאון.
“הרעיון להשתמש במוזיאון (ולא לראותו בלבד...) כמכשיר חינוכי לנוער הינו חדש יחסית בעולם ומוגשם, הלכה למעשה, רק במוזיאונים אחדים באירופה ובארצות הברית”, ציינה בכתבה העיתונאית נילי פרידלנדר. “אולם בדבר אחד מאוחדים הכל: מוזיאון לא נועד להיות ‘בית קברות’ לאמנות ולארכיאולוגיה, הוא נועד להרחיב אופקים ולפתח אצל בני הנעורים את כוח היצירה והחוש האסתטי. ‘זהו חינוך במובן הרחב ביותר של המילה, פשוט שהילדים יהיו בני אדם’, אומרת גב’ אילה גורדון, אוצרת אגף הנוער.
“אגף הנוער מצויד הן באולמי תערוכות והן בכיתות לימוד ועבודה עצמית. מעטים הם מוזיאוני הילדים בעולם המצוידים בתנאים כאלה, מכבש להדפסת ליטוגראפיות (הדפסי אבן), תנור שריפה לקרמיקה, סטודיו לפיסול וכיתות מרווחות ומלאות אור לציור וללימוד. ‘היום מנסים אנו למצוא את הגשר בין המבע החופשי של הילד ויוצרנותו של הבוגר. כל עוד אין מערכת החינוך שלנו חדורה במבע חופשי, מוטלת החובה בתחום זה על המוזיאון’, אומר מר וילם סנדברג, מנהלו האמנותי של מוזיאון ישראל, אחד החלוצים בהקמת מוזיאון ילדים”.
1968
ב־9 באפריל 1968 דיווח מעריב כי ביתני האמנות הישראלית נפתחו במוזיאון ישראל, כשבראש הכתבה התנוססה תמונתו של סר פיליפ הנדי, לשעבר מנהל הגלריה הלאומית בלונדון, שהגיע לארץ כדי לכהן כיו”ר הוועד הפועל של מוזיאון ישראל וכיועצו האמנותי של המוזיאון.
“במסיבת עיתונאים שנערכה אתמול במוזיאון נמסר כי בעתיד יוקמו מבנים וחצרות סביב גן הפסלים שישתלב בתוך השטח הבנוי של המוזיאון ולא יהווה יחידה נפרדת... סר פיליפ הנדי התפעל ממספר המבקרים הרב במוזיאון – חצי מיליון לשנה – שהוא שליש ממספר מבקרי הגלריה הלאומית בלונדון, הנחשבת לאחד המוזיאונים הגדולים ביותר במטרופולין הענק. הביתנים החדשים לאמנות ישראלית מהווים המשך רצוף לביתני ‘בצלאל’. בתצוגת הפתיחה שלהם מוצגות 30 יצירות של אמנים מקומיים”.
ב־18 בספטמבר 1969 דווח על אירוע מרגש: “יריעה ממגילת תהילים, שטרם הוצגה בישראל, תוצג הערב לראשונה במוזיאון ישראל בירושלים. בין המוצגים המיוחדים האחרים: תבליט של רעמסס השני, תבליט מאל־עמארגה, כלי דמוי אדם מאיראן ועוד. במגילת התהילים, שנמצאה במערה בקומראן, 38 פרקים – לא לפי הסדר המקובל, ו־8 פרקים שאינם בנוסח המסורתי”.
1975
ב־10 במרץ 1975 פרסם עיתונאי מעריב שאול הון את אחד ההישגים הגדולים של המוזיאון: רכישת חותמת המלך חזקיהו. “טביעת חותם ועליה שמו של המלך חזקיהו, בכתב עברי קדמון, נמצאה בהר חברון ונרכשה על ידי מוזיאון ישראל. זו פעם ראשונה בתולדות התגליות והממצאים בארץ ששמו של המלך חזקיהו מופיע בכתובת עברית. הכתובת במלואה היא כדלקמן: ‘ליהוזרח בן חלקיהו עבד חזקיהו’... טביעת החותם הזאת נשמרה דווקא במצב טוב, למרות שלושת שבריה, והיא שימשה כנראה לחתימת תעודות פאפירוס”.
1989
ב־24 באפריל 1989 דיווח שאול הון במעריב על הישג ארכיוני נוסף של המוזיאון: “תפילין זערוריים, שנתרמו על ידי משפחת נוריאל כהן־אהרונוב מירושלים למוזיאון ישראל, מגוללים את הטרגדיה של אנוסי משהד באיראן. התפילין הוכנו בסוף המאה שעברה בתנאי מחתרת, בסכנת נפש, והיו שייכים למתתיהו בן אהרון במשהד. בתחילת המאה החליט בן אהרון להצטרף לקבוצת מוסלמים בני עירו, שעלו לחאג’ למכה. שם הסתכן שוב ונמלט מאותה קבוצה ועלה לארץ ישראל. משך כל תקופת שהותו במכה לא נפרד מהתפילין המוסתרים במצנפתו והביא אותם עימו לארץ”.
1999
ב־27 בנובמבר 1999 זכה המוזיאון לסיקור תקשורתי נרחב כשהאמנית היפנית יוקו אונו, בת זוגו של ג’ון לנון, בחרה להציג לראשונה במוזיאון את תערוכתה “האם ראית את האופק לאחרונה?”. אונו הגיעה לביקור מתוקשר במוזיאון וזכתה לחיבוק חם מהקהל הישראלי. בין היצירות הבולטות שהוצגו בתערוכה זו: “חצי חדר”, “ציור תקרה”, “דיוקן נורה” ו”עץ משאלות”.
2011
סצינת הפתיחה של הסרט הישראלי “הערת שוליים”, של הבמאי והתסריטאי יוסף סידר, בכיכובם של ליאור אשכנזי ושלמה בראבא, צולמה במוזיאון ישראל. זכייתו של הסרט בפרס התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן ומועמדותו לפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר תרמו לא מעט להעלאת קרנו של המוזיאון בעולם.
2025
מוזיאון ישראל מציין 60 שנות קיום, ונחשב עדיין לאחד המוזיאונים החשובים בעולם, אך הוא מתמודד עם בעיות לא מעטות. בעשור האחרון התחלפו ארבעה מנכ”לים, האחרונים התפטרו לאחר שנה וחצי בתפקיד, והוא צריך להתאים עצמו לשינויי הזמנים.
“מה שמייחד את מוזיאון ישראל הוא שזה מוזיאון עם הרבה מאוד תכנים, ושהוא נוסד בזמן שלחמנו על העצמאות שלנו”, אומר ד”ר וייל, מנכ”ל המוזיאון בעבר. “יש בו חלקים ייחודיים, שאין בשום מקום בעולם, החל מהחלק הארכיאולוגי והמגילות הגנוזות, דרך היכל הספר ועד האוספים הנדירים שמציגים את הארכיאולוגיה של ארץ ישראל. בנוסף, יש בו אגף ליודאיקה ולאתנוגרפיה יהודית, שגם האוספים שבו ייחודיים למוזיאון, ותוסיף לזה את גן הפסלים עם האוסף הכי גדול בעולם”.
ספר על שיאים שחווית בתקופתך כמנכ”ל המוזיאון.
“אחד הרגעים הוא שטדי קולק הביא את אוסף הרישומים של מארק שאגאל שקיבלנו בתרומה מבתו. עוד עניין חשוב הוא תערוכות מקוריות שעשינו, למשל, תערוכה על יהדות מרוקו או על הורדוס בארכיאולוגיה. לאגף הנוער הבאנו אמנים שידריכו את הנוער, במקום איזה מדריך יבש, ויצרנו משהו תקדימי בעולם”.
לאורך השנים הגיעו לביקור במוזיאון ישראל גדולי עולם. בין השמות המפורסמים אפשר להזכיר את הזמרת ברברה סטרייסנד, הבמאי אלפרד היצ’קוק, השחקנים קירק דאגלס ויול ברינר, נשיאי ארצות הברית ג’ורג’ בוש (האב והבן) וברק אובמה, קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, ומזכיר המדינה המיתולוגי של ארצות הברית, הנרי קיסינג’ר.
“מוזיאון ישראל הוא אחד מ־20 המוזיאונים הגדולים בעולם, ומעבר לגודל, יש בו אופי אוניברסלי שמבדל אותו משאר המוזיאונים”, מציין ד”ר אדולפו רויטמן, ששימש מנהל היכל הספר ואוצר מגילות יהודה במוזיאון ישראל במשך 30 שנים, בין 1994 ל־2024. “על אף מה שאנשים חושבים, אין מדובר במוזיאון יהודי”, הוא מדגיש. “נכון שיש בו האוסף הגדול ביותר בעולם לאמנות יהודית, אבל יש בו גם אוסף בינלאומי לא מבוטל, הישג חשוב למוזיאון צעיר שפועל רק 60 שנה, כשבין היתר יש לנו יצירה של רמברנדט. העוצמה של המוזיאון היא בכך שדרכו ניתן לעבור על כל תולדות האנושות. כאוצר מגילות אירחתי בינואר 2020 את נשיא פורטוגל, מלך בלגיה, נשיא לוקסמבורג ואת מי שהיום מלך אנגליה, צ’ארלס השלישי. זה אירוע מרגש שלא אשכח לעולם”.
מהו, בעיניכם, מעמדו של המוזיאון כיום?
וייל: “העולם המוזיאלי בעולם משתנה מאוד, אנשים דורשים יותר מלבוא ולראות חפצים. היום אנשים רוצים לבלות במוזיאון, לקנות, לאכול, לשמוע מוזיקה, והמוזיאון משנה את אופיו. יש בזה צד יפה, ומצד שני, יש בזה מעין פופוליזם שלא תמיד ברור לי ואני לא מתחבר אליו. אבל זו המציאות”.
רויטמן: “במשך 60 שנה עבר המוזיאון כל מיני פאזות, כשבעיניי השיא שלו היה ב־2015, בחגיגות 50 השנים למוזיאון. מאז, המוזיאון עבר ועובר שנים לא פשוטות, גם מבחינת קורונה ומלחמה, וגם מבחינתי חילופי מנכ”לים לעיתים קרובות. אני חושב שעכשיו המוזיאון מנסה למצוא את דרכו בין כל המשברים האלה. הבסיס שלו הוא בסיס איתן, ואני מאמין שהמוזיאון יצליח להתגבר על המשבר הנוכחי”.