חודשים ספורים אחרי אותו ריאיון אצל רשף, פרצה מגפת הקורונה, ועטיה מצאה את עצמה בבית. משהו אצלה התחיל להיות לא שקט. כדי להתמודד היא פנתה לעישון מריחואנה. "אני מתחילה לעשן וויד. המון, בכמויות", היא מספרת. "אני לא מבינה למה. מה יש לי? מה אני רוצה להדחיק? מה אני רוצה להשקיט?".
לפני הקורונה, במסגרת לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן התקבלה להיות עוזרת מחקר בטיפול בעזרת MDMA לאנשים עם פוסט־טראומה, "ואני בכלל לא קולטת שאני פוסט־טראומטית, שאני צריכה לשים את עצמי שם כמועמדת".
אל המחשבות העמוקות הצטרפו גם פלאשים. "התעוררתי לילה אחד, שמתי את הרגליים על הרצפה ופתאום פלאשים", היא מספרת. "אני לא יודעת מאיפה זה הגיע. ופתאום עוד פלאשים ועוד פלאשים. דברים ששכחתי. פתאום הבנתי שמה שקרה בגיל 15 לא היה הדבר הראשון. היו כל כך הרבה דברים שקרו, קצת לפני, קצת אחרי".
עטיה חושפת כעת אירוע טראומטי שחוותה כדוגמנית צעירה שהחלה את דרכה בחו"ל: "הוא היה המנטור שלי, כמו אבא בשבילי, הוא היה כל עולמי. האמנתי בו והוא אנס אותי".
"זה קרה בדירה שלו", היא מספרת. "אני ודוגמנית מסלובקיה שהייתה חברה שלי, היינו רעבות ולא היה לנו כסף. הוא אמר 'בואו לדירה שלי, אכין לכן פסטה לארוחת ערב'. הוא הזמין את חבר שלו והם באמת הכינו לנו ארוחת ערב, אבל אחר כך קרה הדבר הנורא בעולם, והוא אנס אותי בזמן שהחבר שלו אנס את חברה שלי. אין לי מושג איפה היא היום, הייתי שמחה לפגוש אותה. כמה ימים אחרי המקרה הלכנו לעשות קעקוע ביחד, כדי לזכור את מה שעברנו, לזכור את שתינו יחד".
היא ממשיכה לספר על מקרה נוסף שאירע לה בארץ, כשהייתה בת 21, "והוא אחד הקולנוענים הידועים, ועבדתי איתו על סרט, והוא מגיע אליי ומתחיל להשתפשף, ואני בורחת ממנו ומתה מפחד".
באותם ימים של קורונה, כשהפלאשבקים לא הרפו, היו איתה בבית שני ילדיה מנישואיה הראשונים, עומר (25) ועינם (21). "לחוות את זה מול הילדים זה הדבר הכי נורא שקרה לי אז", היא אומרת. "הם ראו את האמא החזקה, הסנטר של הבית, מתרסקת פתאום".
חברה לקחה אותה לפסיכיאטר שמתמחה בטיפול בדיכאון בעזרת קטמין. את הטיפול עשתה בבית החולים הדסה, קיבלה את הקטמין בזריקה לווריד. פעמיים עברה את הטיפול, והתוצאות שלו היו רחוקות מלהיות טובות. "זה מה שהיה חסר לי בשביל להשתגע, להתחרפן באופן מוחלט", היא אומרת.
עטיה מספרת כי התחננה לעזרה, ביקשה להיכנס למחלקת "מגן", שנמצאת במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב ומיועדת לנשים שסובלות ממצוקה נפשית בעקבות פגיעה מינית. ויש שם תור ארוך, כי בעקבות הקורונה מתברר שהטראומה התפרצה אצל נשים רבות. "ואני זקוקה לעזרה", היא מספרת. "ולא היה אכפת לי כבר ללכת למקומות אחרים אבל כל המחלקות מלאות, אז שלחו אותי למכון גמילה".
שלושה שבועות היא הייתה שם, "וברחתי", היא מספרת. "זה הפחיד אותי. נתנו לי טיפול לא נכון ואז שלחו אותי למכון גמילה למרות שהוויד הוא לא הסיבה למה שחוויתי".
ואז היא הגיעה לאיכילוב. "במצב אובדני", לדבריה.
בשנים האחרונות עטיה חזרה למסך הקטן. היא השתתפה בעונות השנייה והשלישית של הסדרה "מנאייכ", ובקרוב תעלה הסדרה "מיוחדת" בכאן 11, שם שיחקה בתפקיד ארכיאולוגית ימית.
"אלו החיים שלי", היא מסכמת, "זו מי שאני. אני לא יודעת איך הייתי כיום אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי, ואני גאה בעצמי על זה שאני עומדת על הרגליים. זה ממש לא מובן מאליו".
התרעות פיקוד העורף