שנת היובל להקמתה, עתידה כיכר אתרים, אחת מנקודות הציון המזוהות ביותר עם תל אביב, להיהרס – ובמקומה אמורים לצמוח מגדלים. כך, בהתאם לתוכנית של הוועדה המקומית בתל אביב, שמטרתה לפתוח ציר ישיר משדרות בן־גוריון אל הים. עם זאת, שמונה בקשות ערר הוגשו בעניין, כך שההריסה עומדת עדיין בסימן שאלה. כיכר אתרים נחשבת לאחד הכישלונות האדריכליים הגדולים בתל אביב, ביטוי לבנייה המסיבית בסמוך לחוף, שתרמה לניתוק העיר מהים. מה שהחל כפרויקט שאפתני ואטרקציה עירונית ותיירותית, הפך למקום מוזנח שבו בולטת נוכחותם של דיירי רחוב, עבריינים ועובדות תעשיית המין.
כדי להבין מה השתבש, ומה עשה את כיכר אתרים הפיל הלבן שהיא היום, יש לחזור להתחלה. בעבר שכנה במקום שכונת מחלול – שכונת צריפים שבה שוכנו עולים חדשים ושסבלה מרוחות הים ומהצפות. בשנות ה־50 החל פינוי השכונה. בשנות ה־60 החליטה העירייה לפתח את החופים הצפוניים, והאדריכל האיטלקי לואיג'י פיצ'ינטו גיבש תוכנית לאזור שכללה כיכר, מרינה ושדרת מלונות. החברה העירונית "אתרים" הוקמה במיוחד לפרויקט, והאדריכלים ורנר ויטקובר ויעקב רכטר תכננו את המרכז התיירותי.
כיכר אתרים החלה להיבנות ב־1971 על ידי "אתרים" וחברת "כלל", ונחנכה ביוני 1975. "באתי לברך ולהתברך באחד המפעלים החשובים ביותר במדינת ישראל בתחומי הבנייה האורבנית, התיירות, המסחר והנופש", אמר אז שר האוצר יהושע רבינוביץ', שבעת כהונתו כראש עיריית תל אביב־יפו תוכננה ונבנתה הכיכר, בריאיון ל"מעריב".
ואכן, הכל נראה מבטיח: בתחילת דרכה הייתה הכיכר מוקד שוקק חיים, עם סניף של כלבו שלום ("דרגסטור שלום"), חנויות ומסעדות מצליחות, חנויות דיוטי פרי לתיירים ובית קולנוע בשם "שחף", מיסודם של יורם גלובוס ומנחם גולן. בסך הכל פעלו במקום כ־200 בתי עסק.
הכי אטרקטיבית
"כנער שגדל על נוף הים, הביקור בכיכר אתרים היה שיא הבילוי התל־אביבי", נזכר האדריכל אמנון רכטר, בנו של יעקב רכטר, אחד מהאדריכלים המתכננים, ומי שמשרדו שכן בכיכר עד לפני שנה. "היו שם בתי קפה, מקום בשם 'ספארי' עם פסל גורילה ענק ודרגסטור מפואר. הכל היה ה־דבר, כולל ה־Fine Dining של התקופה. הכיכר הייתה קונספט חדשני ומדהים, הכי אטרקטיבית בתל אביב. היא הייתה המקום המרכזי שהתל־אביבים אהבו, מקום שמחבר בין ציבורים שונים, מרחב אינטגרטיבי, פשוט ולא פורמלי, עם אנשים במכנסיים קצרים וסנדלים, נערות יפות בבגדי ים ובתי קפה מלאים. שיא הזוהר של תל אביב".
בשנת 1976 שונה שמה של הכיכר לכיכר נמיר, על שמו של ראש עיריית תל אביב לשעבר מרדכי נמיר, והעיתונים הכריזו עליה כעל המקום האטרקטיבי ביותר בעיר. "מניות דיזנגוף בירידה – כיכר אתרים בעלייה", כתב אברהם רותם ב"מעריב". "הקהל עבר מבילויי דיזנגוף לכיכר האטרקטיבית לצד הים. חנות ה'דרגסטור' הייתה האטרקציה המרכזית, לצד מסעדות, גלריות וחנויות פתוחות עד הלילה. הצלמים גילו את המקום, והוא הפך למקום לכולם – מבוגרים, קשישים וילדים – עם אווירה חדשה שפונה לים".
אלא שכבר שנתיים מאוחר יותר החלו הבעיות, כשהתפרסמו בתקשורת דיווחים על מחדלים בפיקוח המשטרתי והעירוני באזור, ועל מקרי שוד ואונס בכיכר. עסקים מפוקפקים שהחלו לפעול במתחם ללא רישיון וחנויות רבות שלא הצליחו להתפרנס ונסגרו פגמו קשות בתדמית הנוצצת של הכיכר.
"אני סבור שההידרדרות החלה ברגע שמרכז הקניות בכיכר החל להשתתק, מה גם שגורמים פליליים התחילו לפתוח שם מועדוני הימורים ומועדוני חשפנות", מסביר נסים (ניקי) דוידוב, אדריכל וחוקר אדריכלות ושימור מבנים בתל אביב. "הדרגסטור היה מפוצץ בתחילת הדרך, אבל מהר מאוד, כשהעסקים שם לא הרימו את עצמם וחנויות נסגרו, האזור קיבל מיתוג רע מאוד. תוסיף לזה את העובדה ששיכנו את חיילי האו"ם שהיו בתל אביב במלונות סמוך לכיכר, אז הם נהגו לבלות שם ולהשתכר, וכל הדברים האלה השפיעו על ההידרדרות של המקום. לדעתי, סיבה עיקרית הייתה שהדרגסטור לא טופל נכון ולא קודם היטב".
"בעיניי, יש שלושה גורמים מרכזיים לכישלון הכיכר", מנתח רכטר. "האחד, שינוי תרבותי וחברתי. בשנות ה־70, בעקבות מהפך פוליטי וכלכלי, ישראל עברה מתפיסה סוציאליסטית לקפיטליסטית. הציבור החל לאמץ סגנון חיים חדש ומוחצן בהשפעת סדרות טלוויזיה אמריקאיות ששידרו חיי מותרות, קיטש ונהנתנות. הזמן הפנוי קיבל משמעות חדשה של בילוי וצריכה. הגורם השני הוא תנופת בנייה של מלונות בסגנון אמריקאי ראוותני, בעיצוב גדול ובשירות 'אובר ד'ה טופ'. והגורם השלישי, כשל תכנוני וניהולי. הכיכר תוכננה כ'עירוב שימושים' חדשני, אך ללא מדיניות ניהול אחידה. השטחים נמכרו לבעלים רבים, ללא פיקוח אחיד, מה שהוביל להזנחה, בהיעדר תודעה של אחריות אזרחית כלפי המרחב הציבורי".
בשנת 1981 נסגר הדרגסטור, ובמקומו הקימו סמי הירש וטלי עומר את מועדון "הקולוסאום", שנפתח באפריל 1982 ועוצב בידי האדריכל ישראל גודוביץ'. המקום נולד בהשראת סטודיו 54 בניו יורק והיה לאחד הדיסקוטקים המרהיבים והבולטים בישראל, חלוצי בהבאת שואו אמיתי לחיי הלילה המקומיים, כולל ערבי גייז ראשונים. המועדון בשיאו משך כ־1,500 מבלים בלילה, אירח ידוענים ואישים פוליטיים, והכתיב את הטרנדים המוזיקליים בארץ עם תקליטנים מובילים ווידאו־קליפים חדשניים.
"הקולוסאום" החיה את הכיכר, אבל דעך בתחילת שנות ה־90. עסקאות סמים ומקרי אלימות שהיו במקום הובילו לסגירתו ב־1999. "'הקולוסאום' היה הרמת ראש אחרונה ומפוארת לפני השקיעה של הטיטאניק", מתאר רכטר. "ברגע שהגיעו אנשים מפוקפקים, שביקשו פרוטקשן מבעלי עסקים באזור, החל העניין לדעוך. אבא שלי ראה פוטנציאל במקום כמרחב אינטגרטיבי, אהוב על הציבור, אך הכיכר הפכה לסמל לכיעור והזנחה. הבעיה היא שהציבור, אולי מחוסר דמיון או עצלנות מחשבתית, לא הצליח לראות אפשרות לשינוי".
ב־1988, בעקבות סכסוך בין העירייה לבעלי הנכסים, פורקה החברה שניהלה את הכיכר – ומאז אין בה תחזוקה סדירה. ראש העיר לשעבר, שלמה (צ'יץ') להט, אף אמר בזמן מלחמת המפרץ שהוא היה מעדיף שטיל סקאד יחריב את המקום.
ניצחון המגדלים
בשנת 2010 יזמה עיריית תל אביב תוכנית שיקום לכיכר אתרים, שכללה שיפור הנגישות, הריסת אמפיתיאטרון שמסתיר את הים והקמת מעליות – אך התוכנית לא יצאה אל הפועל. ב־2012 נפתח במקום שבו פעל "הקולוסאום" מועדון החשפנות "פוסיקט", שנסגר כעבור כמה שנים בעקבות לחץ ציבורי כבד. בהמשך הוסב המועדון למרחב חברתי שבו מתקיימות פעילויות תרבות ואמנות.
ב־2013 החלו יזמים פרטיים לקדם פרויקט של הריסת הכיכר ובניית מגדלים במקומה. התוכנית, שאליה גויס האדריכל נורמן פוסטר, כללה הקמה של שלושה מגדלים בני 25־40 קומות, ומגדל נוסף, במקום מלון קרלטון. הפרויקט עורר מחאה ציבורית ועתירות משפטיות, ובשלב ראשון נפסל על ידי הוועדה לשמירה על הסביבה החופית.
בנובמבר 2024 אושרה סופית התוכנית העכשווית: שני מגדלים בני 25 קומות יקומו מול הים, כשמחצית מהשטחים יהיו מיועדים למגורים ומחצית למלונאות. "אם היית שואל אותי לפני שלוש שנים, אולי הייתי בעד ההריסה", אומר דוידוב. "הסטיגמה של הכיכר הייתה כל כך עמוקה, שקשה היה לראות איך משנים אותה. אבל היום, כשהעיר כולה פצועה, חפורה, מתוחה – נראה לי שזה ממש לא הזמן. יש דברים הרבה יותר דחופים לעשות. ובקורונה, פתאום המקום הזה קיבל עדנה: מרחב פתוח, שאפשר היה פשוט להיות בו".
"כאדריכל מוביל, שעוסק בעיקר במבני ציבור, אני מרגיש שכיכר אתרים היא סוגיה שבוערת בי", מצהיר אמנון רכטר, "ולא בגלל שזה פרויקט של אבי. גם אם מישהו זר היה מתכנן אותה, הייתי נלחם עליה באותו להט. מדובר בפרויקט שיש בו ערך אדיר, שאפשר וצריך לשקם אותו – לשלב בין רעיונות חדשים ובין הרוח הייחודית של המקום. חשוב לשמור על הקולוסאום, על המדרגות לים, וליצור חזון שיחיה את המרחב הציבורי בצורה חכמה ואוהבת".
בינתיים, עד שהכיכר תיהרס ותיעלם, אפשר ליהנות ממנה בדרכים שונות. לשלב את הביקור בה בטיול בשדרות בן־גוריון, בישיבה בקיוסק בין עצי הפיקוס, או אפילו להצטרף לסיור הדיגיטלי "בחוצה" שמספר את סיפורי האזור. כדאי לעשות זאת, כי בקרוב כנראה כיכר אתרים תהפוך לעוד פיסת היסטוריה תל־אביבית שהייתה ואיננה עוד.
התרעות פיקוד העורף