היא סיפרה, כאם לכמה חיילים, על כך שהקפיצה את בנה לבסיס סמוך לעזה, שם שמעה בכריזה את השיר “מחשבות טובות" בפול ווליום, מה שרק ממחיש את אותן שמחה וגאווה. דנה אינטרנשיונל מיהרה לענות במשפט מחץ טיפוסי: “לא כולם מאושרים בחזית, ולא כולם מרגישים אריות. והלוואי והיינו עם של אריות כמו בתנ"ך. אין דבר כזה עם של אריות, מלחמה זה פחד".
מלחמה זה אכן פחד. ומקום שבו אנשים נהרגים, ונפצעים, ונפשם נשרטת באופן שלעיתים לא ניתן לריפוי. וכן, הם גם הורגים, ופוצעים, ולפעמים פוגעים בחפים מפשע. גם מבלי שהתכוונו לכך. בכל עת שבה ישראל נמצאת במצב מלחמה, ולמרבה הצער אנחנו מנוסים בכך היטב, חוזר על עצמו אותו דיון ישן. האם בזמן מלחמה, מתיחת ביקורת על הממשלה ועל המלחמה עצמה היא לגיטימית, או שמדובר במעשה הזורע דמורליזציה בקרב החיילים ולכן הוא אסור. לפחות עד שהמערכה תסתיים.
אני חושב שהתשובה חייבת להיות איפשהו באמצע. מצד אחד, ואני אומר את זה מניסיון, חיילים לא פועלים בתוך חלל ריק. חשוב להם מאוד מה אומרים עליהם בעורף, ואיך נתפסת המשימה שלהם בעיני הציבור. ברגע שדמויות בעלות השפעה מגדירות את המשימה הזאת כמיותרת, לאמירה הזאת יש ללא ספק השפעה שלילית על הלוחמים.
מהעבר השני, ביקורת היא עניין חיוני במדינה דמוקרטית. בייחוד כשמדובר בדיני נפשות. והמלחמה הזאת, שמתמשכת כבר יותר מכל מלחמה אחרת בהיסטוריה שלנו - יש תחושה כבר מזמן שהיא תקועה ולא מנומקת, מבחינת יעדיה האמיתיים. הניסיון לצייר את הנאמנות והאחריות המדהימות של החיילים והמילואימניקים כביטוי של שמחה וגאווה הוא כבר מופרך. שלא לומר מגוחך.
ועוד כמה נקודות - על הסכין
התרעות פיקוד העורף