הפעם, חברים, נדבר על נושא שקרוב ללב כולנו על פי כל סקר: אחדות. בימי ילדותי הרחוקים היה מדובר בשם של מאפייה, שאת הבול שלה קילפנו מכיכר הלחם לפני שעשינו את הדבר שבשבילו הסכמנו ללכת למכולת: לתת ביס בנשיקה.
למה לא עסקנו אז באחדות העם? אולי מפני שהיא הייתה כמעט דבר מובן מאליו. באוהל הטירונים ישנו זה לצד זה בנו של הקבלן שהיה פעם באצ"ל ליד בנו של הקיבוצניק שטרם התאושש מפירוק הפלמ"ח; הבחור שבגר בווילה בקיסריה לצד ההוא שגדל במעברה שהייתה לשכונת עוני; ובאוהל הבנות, ובכן, אני מניח שהמצב היה דומה, רק שהמסר בשלט שהציב הרס"ר שלפיו "מגורי הבנות - מחוץ לתחום. בפקודה" היה כה חד וברור, עד שלא העזתי להתקרב (אפילו אם בשינוי קל השם הזה היה הולם עבור בן ה־18 שהייתי: מגורה בנות).
עם השנים הלכה האחדות והפכה לסיסמה ריקה מתוכן בפיהם של פוליטיקאים שרלטנים, ולפעמים אף למפלטם האחרון. לא נכנס לוויכוח פוליטי, אבל אבהיר שאני דווקא מעדיף שיאמרו לי דברים ברורים, באשר לאחדות הברורה לי מאליה: בר־הפלוגתא שלי אינו אויבי אלא יריבי. על כן איני צריך לנצחו, אלא לשכנע אותו (או להשתכנע בעצמי).
אנא יאמר לי אחי האובד מההתנחלות איך הוא מתכוון לקדם סיפוח בלי להוביל למדינה דו־לאומית או לאפרטהייד, ויאמר לי אחי הטועה משמאל איך יבטיח ש"פתרון שתי המדינות" לא יצמיח לנו עוד עזה במרחק חמש דקות מכפר סבא.
אפשר שאחת הסיבות שבגינה אנו מתרפקים על אחדותנו היא הקצנת השיח. אני ממש לא הולך לגרור אתכם לדיון משמים על "אלימות מילולית" (אין דבר כזה!) ברשתות החברתיות, אלא רק להסב את תשומת הלב אל השפה שמנסה לשבור את שיאי הרגש.
ההקשר, אגב, לא חייב להיות שלילי: פעם מאכל טוב היה פשוט "טעים", ואילו היום, מתמודד בריאליטי בישול שהצליח להכין שקשוקה טעימה, זוכה לסופרלטיבים כמו "מדאים" (בא' רבתי, ממש כמו "מאמם"), "וואו" ("תשמע, זה פשוט וואו") וכך הלאה, עד לדרגה העליונה, שהיא כידוע "צרחות!".
אפילו כל הסופרלטיבים הללו מתגמדים אל מול דבריו של השופט הרביעי, שפשוט ממרר בבכי: השקשוקה מזכירה לו את הפעם האחרונה שבה ראה את סבו המנוח. הסב אומנם לא ידע לבשל, אבל כינויו היה "שוקה" - ופתאום כל השקשוקה הזאת דמעות וצרחות.
גם הצחוק שלנו הסלים: פעם לפתה את בטנה מדינה שלמה (אפרופו אחדות) בשבת בבוקר לשמע מערכונים שידענו בעל פה. השנים חלפו, וה"מצחיק" הפך ל"קורע" (שלום לאידיוט שמלמל לעצמו: "קורע הצפונית או הדרומית?", אל תשכח לספר למסובים בליל הסדר הקרוב למה יש ביצה בצלחת הפסח) - ומשם הייתה קצרה הדרך ל"פיפי", זאת אף שרק מעטים מאיתנו אכן משתינים על עצמם מרוב צחוק.
בצד השני של המשוואה נמצא העצוב. בשנות ה־70 תרגמו מפורטוגזית לעברית שיר יפה שקבע "העצב אין לו סוף" - ואילו עתה שום דבר הוא כבר לא עצוב או מרגש באמת, עד שלא יגיע לדרגת "מצמרר".
מצמרר כמו האייטם על התיקן שחדר לחדרה של כוכבת הרשת שאת שמה שמעתם לראשונה זה עתה, ב"ספיישל" של "רוקדים עם כוכבים", שכולו לחלוחית מזויפת בקצה העין: הריקוד הראשון מצמרר, השני הוא וואו והשלישי? צרחות. לא פחות.
כך גם עורכי אונליין שדוחקים בנו לצפות בתיעוד ה"מזעזע" (יען חטפה שקית במבה מילד בספארי), שהרי מי רוצה לראות סתם סרטון מצחיק או מרגש? זה כל כך סבנטיז!
לא הייתי נדרש לכל אלה אלמלא הייתה לכך השלכה על פרנסתם של אחדים מאיתנו. מסעדן מתל אביב סיפר לי שבכל פעם שבה ערוצי התקשורת מכריזים על גל חום "קיצוני", נותר בית הקפה (הממוזג) שלו ריק. כך גם בחורף, כשמכריזים על "סופה" ואף נותנים לה שם.
אני לא הולך להכחיש כאן את ההתחממות הגלובלית, שגורמת אפילו למזג האוויר הים־תיכוני המתון שהכרנו לספק כמה תופעות מדאיגות, אבל זה - כלומר מזג האוויר - לא השתנה עד כדי כך מאז ימי ילדותנו, בהם רק לעשירים היה "אייר קונדישן". אז בקיץ נעלנו סנדלים, לבשנו מכנסיים קצרים וחולצת טריקו, וכשהיינו מזיעים בכדורגל, ישבנו לרגע בצל ושתינו מים מהברז שבגינה.
בחורף לבשנו סוודר, בעיקר כדי לרצות את אמא, וביום סגרירי במיוחד גם מעיל. פה ושם נדרשה אפילו מטרייה כדי לצלוח כמה ימי גשם רצופים, בימים שבהם קראו לזה פשוט "חורף", בלי לדבר על "חזית קרה" שתתפתח לסופה בשם "חנה" (כאילו ההוריקן "קתרינה" מתדפק על שערי הארץ).
ובמקום שבו עוד שבוע קיצי הופך ל"דרגת חום קיצונית" ויומיים של גשם ל"סופה", מה הפלא ששינוי בדעת הקהל הופך ל"צונאמי מדיני", בעל דעה הפוכה ל"בוגד" ושוטר תנועה שרשם לנו דוח, ל"קלגס". הביטוי האחרון, תודו, הוא עצוב במיוחד. סליחה: מצמרר.
התרעות פיקוד העורף