"סיבה נוספת היא תמיכה כלכלית חסרה. סביר שנכון להיום, עבור רבים בממסד התרבותי בישראל, ההתנתקות נראית כצעד מבורך. ייתכן שהצגת ההתנתקות כטראומה אישית או לאומית תחתור תחת עמדה זו".
פצעים על המסך
לאורך השנים נעשו יצירות שעסקו בהתנתקות, אך רבות בהן נשארו בשוליים - בתיאטראות פרינג', בסרטים בהפקה עצמאית של המרכז הממלכתי להנצחת גוש קטיף ובספרים שראו אור בהוצאות קטנות. במיינסטרים התרבותי הנושא כמעט שלא זכה לטיפול. ובכל זאת, היו יוצרים שבחרו להתמודד איתו. עיקר העיסוק נעשה בתחום הדוקומנטרי, מיעוטו בתחום העלילתי.
"האתגר הגדול היה איך לכתוב סיפור על דילמה פוליטית ואישית בתוך מערכת זהויות מסוכסכות. איך לתת עוצמה רגשית לסיפור של דמויות שאני לא מזדהה איתן פוליטית, אבל חושב שהסיפור הוא חלק אינטגרלי מהסתירות שבתוכן אנחנו חיים. מפרספקטיבה של זמן, סרט זה עדיין רלוונטי ושואל שאלות שלא ענינו עליהן. אלו גם הפצעים הפתוחים שלנו ושל אחרים, שסיפורם לא הסתיים".
עבור לנדס, איש תקשורת ותיק, זוהי סגירת מעגל. "בתקופת ההתנתקות לקחתי מצלמה ויצרתי סרט דוקומנטרי בשם ‘גשמי קיץ'", הוא סיפר. "ביליתי שבועות בגוש קטיף ותיעדתי. אז, חשבתי שההתנתקות היא הצעד הנכון, אבל היום אני משוכנע שזו הייתה טעות. מה שהדהים אותי היה הפער - כשחזרתי הביתה וסיפרתי על האנשים שגורשו מבתיהם, זה לא הזיז לאף אחד. לא מבחינה פוליטית, אפילו ברמה האנושית הבסיסית. חוסר היכולת לחוש אמפתיה פשוט צרב אותי".
מתוך התחושה הזו נולדה ההחלטה ליצור סדרת דרמה על האירוע. "חיפשתי מי יכתוב את הסיפור הזה, וזה לא היה פשוט, עד שהגעתי לחוה דיבון", אמר לנדס. "גם היא התקשתה להאמין שאני רציני, כי אף אחד לא עשה דבר כזה קודם. היינו בכמה ערוצי טלוויזיה וכולם סירבו, עד שהגענו לתאגיד השידור הציבורי שהחליט לתמוך בנו. זו סדרה אמוציונלית, שממחישה את הסיפור, ואני מקווה שתצליח לגעת גם בלבבות של מי שחושב שההתנתקות הייתה מהלך נכון - כדי שיבינו את המחיר האנושי ששולם".
שאלת האג'נדה
"הטריגר לכתיבת הספר היה שיחה אקראית שהאזנתי לה בבית קפה", סיפרה ורטה-זהבי. "שלוש צעירות, בוגרות אולפנה מגוש קטיף, דיברו על אירועים מהילדות שלהן שם - ירי על הבתים, פיגועים, חברות שנהרגו. הקשבתי, ניגשתי אליהן וביקשתי לשאול עוד. הן סיפרו שלא רק שהן לא קיבלו אז תמיכה נפשית, אלא שביקשו מהן לשתוק - לא לדבר על הרגשות כדי לא לפגוע במורל. זה היה רגע שפתח לי צוהר לעולם שהרגשתי שמושתק גם בספרות".
כשיצא הספר הרגישה ורטה-זהבי שצבעו אותו בחשדנות: "הייתה תחושה שאני נושאת אג'נדה שמאלנית, כי דעותיי השמאלניות ידועות. אבל הספר לא בעד ולא נגד. הוא מספר על ילד שנקלע למערבולת רגשית. אולי דווקא בגלל זה לא לימדו אותו בבתי ספר, כמו שלא נגעו בנושא בכלל".
כמה ימים לאחר מכן, אחרי שנים שלא היה ביניהם קשר, פנה שלום לבן ארי בהודעה בפייסבוק ושלח לו את ההקלטה. באותו לילה, ב-4 לפנות בוקר, חזר אליו בן ארי עם טקסט מלא. "כשזה יצא, לא הבנו את גודל ההשפעה", סיפר שלום. "היום זה אחד השירים הבודדים שנשמעים באהבה בקיבוצים ובהתנחלויות, בכיכרות מחאה ובאירועים חרדיים. זה שיר שמעורר חמלה, וזה סוד הכוח שלו".
התרעות פיקוד העורף