המשמעות הייתה ברורה וקשה. לעיתונאי אסור לחשוף את מקור המידע שלו, בוודאי כשהאחרון אינו מסכים לכך. “הבנתי מה עשיתי, ורצתי למוטי. אמרתי לו: ‘אני מצטער, פלטתי את שמך'. הוא אמר: ‘תגיד ששמעת את זה כשדיברתי עם קצין אחר'. זה היה רגע לא פשוט".
הלילה ההוא, מהמשמעותיים בתולדות ישראל, נמשך ונמשך. “ב־7 בבוקר מיורצ'יק צלצל אליי ואמר: ‘תשמע, הם מביאים עכשיו את יגאל עמיר להארכת מעצר בבית המשפט'. לא היה שם כמעט אף אחד. הגעתי, נכנסתי לאולם, ראיתי אותו אזוק בין שני שוטרים. הייתי בסערת רגשות מוחלטת. ניגשתי אליו וצעקתי: ‘אתה רוצח! רצחת ראש ממשלה בישראל!'. הוא לא ענה, רק הוריד את הראש. השוטרים ביקשו ממני להירגע".
נהר שפורץ סכר
סיפורים רבים, כאלה ואחרים, מופיעים בספרו האוטוביוגרפי החדש של וילנאי, “הקרנף בידינו" (הוצאה עצמית), שיוצא לאור עם הגיעו של מחברו, החודש, לגבורות. “הרעיון לספר לא נולד ביום", מספר וילנאי. “שנים הייתי יושב עם חקלאים, בעבודה שלי ככתב חקלאי ב'קול ישראל' וכעורך כתב העת החקלאי ‘יבול שיא', ומספר להם סיפורים מהחיים הקודמים שלי – מכתבות, מהשטח, מהחוויות שעברתי".
"כל פעם הם היו אומרים לי: ‘שמעון, תכתוב ספר'. ואני הייתי צוחק: ‘נו, מי יקרא?'. אבל יום אחד, אורלי, הבת שלי, נכנסה לחדר, הסתכלה עליי ואמרה: ‘אבא, תכתוב ספר. יש לך זיכרונות שאנשים חייבים לשמוע, והם לא יכולים להישאר רק אצלך'".
וכך, עם בתו, העיתונאית אורלי וילנאי, הוא החל לכתוב את סיפור חייו. “היא פתחה את הלפטופ, ואני פשוט התחלתי לדבר. היא כתבה כל מילה, כל פרט. תוך כדי כך צצו לי עוד זיכרונות, כאלה שלא חשבתי שאי פעם אחזור אליהם. זה היה כמו נהר שפורץ סכר. הסיפורים יצאו לבד, בלי מאמץ".
סיפור חייו מתחיל במרכז תל אביב בשנות ה־40 של המאה שעברה. “מגיל מוקדם מאוד ידעתי שאעבוד בתקשורת", הוא מגלה. “אבא שלי, אבשלום, ניהל עם אחיו עסק משפחתי לחומרי בניין באזור שוק בצלאל. הוא רצה שאלמד בבית הספר למסחר ואכנס לעסק, אבל אמרתי לו שאני נמשך לחדשות".
כשנשאל על רגעיו הגדולים מתקופתו ככתב ספורט, עיניו נדלקות. “אחד האירועים הבלתי נשכחים קרה באליפות העולם באתלטיקה ברומא, 1987. האליפות נמשכה 12 ימים, ובמהלכה הזמין האפיפיור יוחנן פאולוס השני את כל המשלחות והעיתונאים למעון הקיץ שלו בעיירה קסטל גנדולפו".
מרבית העיתונאים ויתרו, אבל וילנאי החליט לנסוע. “האפיפיור עלה לבמה, בירך את כולם, ובשורה הראשונה ישבו חברי הוועדה המארגנת של האליפות. כשהוא ירד מהבמה ולחץ ידיים, הושטתי לו יד ממרחק חצי מטר. הוא שאל מאיפה אני, עניתי: ‘מישראל'. הוא חייך ואמר: ‘ישראל, מדינה נהדרת. הייתי רוצה לבקר שם'. זה היה אחד הימים הכי מרגשים בחיי. יום שלא רוחצים בו את היד".
וילנאי ידפוק את הפעולה
ב־1988, לאחר שלא נשלח לסקר מטעם הרדיו את אולימפיאדת סיאול, החליט וילנאי לעבור לתחום החדשות. בתחילת הדרך בחדשות הוא שימש ככתב מוניציפלי בתל אביב. “בחודש הראשון שלי בתפקיד הגיע לביקור בעיר מי שהיה אז מנכ״ל משרד הפנים, בחור צעיר בן 28 בשם אריה דרעי. הוא סייר בעיר עם אוטובוס ועיתונאים, ועצר בחמש נקודות. בנקודה האחרונה, ביפו, ניגשתי אליו, הצגתי את עצמי, והוא אמר מיד: ‘אני מכיר אותך'. הסתקרנתי, הרי הוא חרדי. אז דרעי סיפר שבשבתות הוא היה שומע 'שירים ושערים' דרך הרדיו של השכן. זה היה רגע מצחיק ומפתיע. כבר אז הבנתי את הטיפוס".
מהמוניציפלי עבר וילנאי לכסות נושאים כתחבורה ובטיחות בדרכים, עד שב־1990 הציע לו מנהל חטיבת החדשות, שלום קיטל, את תפקיד כתב המשטרה בגוש דן. “זה היה תחום מרתק", הוא אומר. אחד הרגעים בתפקיד זה שנחרתו בזיכרונו הוא רגע הפריצה לביתו של הרב עוזי משולם. “זה היה אחד המשברים הגדולים שידעה המשטרה בשנות ה־90", כתבנו מזכיר.
“בזמן הפעולה, אחד השוטרים צעק בקשר: ‘תוציאו את וילנאי מהשטח, הוא ידפוק לנו את הפעולה'. הם ידעו, כנראה, שאני מאזין בשידור חי. בשעה 5 וחצי בבוקר ניגשתי לאולפן ופתחתי שידור עם כל הקולות שהוקלטו, לפני שהציבור ידע דבר. זה היה רגע שבו כל העבודה העיתונאית שלי, הסיכון וההכנה המוקדמת התמזגו לסיקור יוצא דופן".
וילנאי סבור שהישגיו העיתונאיים הובילו בעקיפין לסיום תפקידו ככתב משטרה. “ב־96', אחרי הפיגוע בדיזנגוף סנטר, אמרו לי ברדיו ‘זה השידור האחרון שלך ככתב משטרה'. שאלתי למה, ולא קיבלתי תשובה. התברר לי כי אחד הפוליטיקאים הבכירים טען שאני פוגע בו בכתבותיי. נשלחתי להכין כתבות חקלאות, כשלא ידעתי מה זה בכלל, אבל תוך שנה העליתי את התחום לסדר היום הציבורי. קיבלתי תעודות הוקרה ופרסים וראיינתי חקלאים מעניינים שהפכו לחבריי. ב־31 באוגוסט 2012 פרשתי מהרדיו. בהמשך ערכתי את כתב העת החקלאי ולפני כמה שנים פשוט החלטתי שאין לי יותר רצון לכתוב שום דבר. סיימתי את הפרק הזה בחיי".
התרעות פיקוד העורף