יאיר פנטילט התחיל את הקריירה בכלל ככדורגלן, אך כשהבין שלא צפוי לו עתיד זוהר בתחום, עבר לריצה ד מי שהשתתף באולימפיאדת רומא, שבר שיא ישראלי ונבחר לספורטאי השנה, מסתכל בגיל 77 על הקריירה שמאחוריו ואומר: "כשאני חושב שיש לי חלק בהגברת הפופולריות של האתלטיקה, זה נותן לי סיבה טובה להתגאות"
רץ העבר יאיר פנטילט, “פנטי" בפי כל, אומנם לא כיכב בזירה הבינלאומית, ושני שיאיו האישיים, משנת 67', 1:51.3 דקות בריצת ה־800 מטר ו־3:52.4 דקות בריצת ה־1,500 מטר, אינם מנצנצים כיום כמגדלור, אבל אי אפשר לתאר את הספורט הישראלי בלי דמותו הססגונית של מי שנבחר כספורטאי השנה לשנת 1960 בעקבות השתתפותו באולימפיאדת רומא.
כשפנטי נשאל כיום אם הוא וחבריו התכוננו כיאות לקראת האולימפיאדה בבירת איטליה, הוא משיב בנימה סלחנית: “יחסית, כן. לקחו אותנו למחנה אימון של כמה ימים בימק"א, בירושלים, שם קרוב המשפחה שלי בן ה־14, נחמן שייקביץ', בא לראות אותי. היום הוא מוכר כח"כ נחמן שי. בסך הכל עשיתי ברומא תוצאות טובות, ושם הייתי לישראלי הראשון שרץ 1,500 מטר בפחות מארבע דקות".
בגלל אותה טעות הגיע פנטי במקום ה־44 בלבד, אך הוא מתעקש שהמקום לא מעניין אותו: "מה שחשוב זה שרצתי 1:54.7 דקות ושברתי את השיא הישראלי. מה רע?".
“איזה שנוררים! היו לנו יריבים מליגה אחרת. במקצה שלי יצא לי לרוץ נגד פיטר סנל, הניו זילנדי שזכה במדליית הזהב. ראיתי משהו מוזר עליו. עם רגליים שמנות כשלו בכל מקום אחר היו שולחים אותו לזרוק דיסקוס ולא לרוץ. ואיך שהוא היה בנוי, הוא השאיר את כולנו מאחור. ב־1,500 ניצח הרברט אליוט האוסטרלי. רץ נוסף מניו זילנד ניצח בריצת 5,000 מטר. המאמנים שלהם חוללו מהפכה באתלטיקה, כשהריצו אותם בטבע, על הגבעות, לא על מסלול. לרומא חזרתי ב־82', כראש משלחת ישראל לאליפות הוותיקים במרוצי שדה. תשמע קטע. אנחנו, כל ראשי המשלחות, קיבלנו הזמנה לוותיקן. נאמר לנו שהאפיפיור יוחנן פאולוס ה־12 רוצה לברך אותנו. בדברים שלו אלינו, אגב באנגלית יפה, עלה בי חשד שאולי היה פעם אתלט. הוא אמר שבהתחלה רצים עם הרגליים, בהמשך עם כל הגוף ובסוף מגיעים למטרה עם עזרה משמיים. בסוף הטקס, כשכולנו התפזרנו, פתאום מצאתי את עצמי באחד על אחד מול האפיפיור, שאני, למרות המנהג שלי לזרוק הערות ביניים בכל מקום, לא הפרעתי לו בנאום שלו. לחצתי לו את היד ואמרתי שאני ממשלחת ישראל. זה מצא חן בעיניו. ‘וולקאם, איזראל!', הוא אמר בהתפעלות. זה היה מאוד מרגש".
נסיעותיו בעולם של פנטי הניבו לו שלל חינני של מזכרות. בכתבה שפרסמתי עליו לפני 43 שנה הצבעתי על תצוגת הגביעים בביתו לצד אוסף של בובות מרחבי העולם, פסלונים ופרפרים מברזיל, פסלון מקניה וצילום יקר מפז עם עילוי הריצות ארוכות, אמיל זטופק, מי שכונה הקטר הצ'כי, שאותו פגש באולימפיאדת רומא. היום, בדירתו הצנועה ברמת השקמה, בדרום רמת גן, הקירות חשופים לגמרי. כשאני שואל את פנטי היכן האוצרות מחו"ל, הוא מגיב בתנועת ביטול ואומר: “עזוב, הבן שלי זרק הכל לחדר צדדי".
משפחתו עלתה מאוקראינה לתל אביב לפני 90 שנה. כשהיה בן 10 התייתם מאביו ה"מכולתניק". הספורט הראשון שלו היה כדורגל, “כשבכלל לא חלמתי להיות אתלט". ככדורגלן צעיר במכבי תל אביב, ש"עוד זכה לשחק עם גלזר ומירמוביץ'", השתתף ב"מרוץ העצמאות", שם לכד את תשומת הלב בריצה שלו וניצוד על ידי מחלקת האתלטיקה הקלה.
“קנו אותי בהבטחה לשתף אותי בנבחרת לתחרות באצטדיון השיש באתונה", מעיד פנטי, שאחיו הבכור, חיים, היה שנים כתב ספורט ב"ידיעות אחרונות". “הדבר היה בימים שבהם נסיעה לחוץ לארץ הייתה מעבר לכל חלום. תוך שנה וחצי כבר ייצגתי את המדינה ברומא. זה היה המזל שלי בספורט. כמשקפופר, לא היה לי סיכוי להגיע רחוק בכדורגל, שם שיחקתי קיצוני ימני, כי הייתי רואה כפול ומסתבך עם הכדור. כשניסו להעביר אותי לעדשות מגע, זה נהיה גרוע יותר".
מסתבר שאלה אינם דברים בעלמא של ספורטאי בדימוס. “נכשלתי במאבקים שלי בממסד הספורטיבי", זאת ציטטה שאני דולה מראיון שערכתי עם פנטי ב־73'. “אני עייף מהספורט", אמר בגיל 34, בהיותו על סף פרישה מהמסלול ובהשמיעו רעיונות הזויים משהו כמו הקמת התאחדות אתלטיקה עצמאית.
“הקדמתי את זמני", הוא סבור היום. “לו היו לי התנאים שיש היום באתלטיקה, הייתי משיג תוצאות הרבה יותר מהירות. בניגוד ללא מעט ספורטאים היום, עבדתי 40 שנה בבית המלאכה ב'אמפא' עד שלפני 14 שנה פרשתי לפנסיה. גם עמדתי איזה זמן בראש ועד העובדים".
מתוך התמסרות לספורט, התייצב מתחת לחופה רק בהיותו בן 47. רעייתו, ליאורה, צעירה ממנו ב־15 שנה ונכה זה מכבר. בניהם, שי־יוסף ורועי־ראובן, חזרו בתשובה ומנהלים אורח חיים חרדי. כשפנטי נשאל אם הייתה אפשרות שייסחף אחריהם, הוא מגיב ב"חס וחלילה!" שאומר דרשני.
בסיכומו של דבר עולה שפנטי, מהדמויות הצבעוניות בספורט הישראלי, המשמש כיום בהתנדבות מזכיר איגוד הספורטאים האולימפיים בישראל, הוא טיפוס, חבל על הזמן. כעיקרון הוא נמנע מלהחזיק טלפון נייד, “שלא יבלבלו לי את המוח", מתנהל בלי מחשב וכל המשתמע מכך, אין לו רשיון נהיגה, כמובן גם לא מכונית, והכי מדהים – חייו עוברים להם בלי כרטיס אשראי משלו. “בשביל מה צריך כרטיס כזה אם יש צ'קים?", תוהה סרבן הקדמה לבית פנטילט. “אם אני זקוק לכסף, אני ישר הולך לבנק".
התרעות פיקוד העורף