"כלבים שמשתינים במטבחים/ סמרטוטים תלויים במרפסות/ בקבוקים נזרקים על הכביש/ בשדה התעופה, בבית שלך, נרמסות זכויות האדם/ אך מי אני שאתלונן/ תראה את הערבים, תראה את השחורים", הוא שר ב"בלשים", הרצועה התשיעית של "המסלול המואר", ומאיר כמגדלור את החושך האופף מכל הכיוונים.
אין דבר מצליח מההצלחה, וצריך להכות על הברזל בעודנו חם, ובחלוף שמונה חודשים - די מהר - הם משגרים את אלבום ההופעה המשותפת. הפתעות גדולות אין באלבום הזה, אבל יש בו שירים שבסך הכל עושים טוב על הנשמה. ואם מאפסנים לרגע את כל הציניות, הסתלבט, והרתיעה האוטומטית מכל המרשמלו הזה, רמי וקרן הם, בסופו של דבר, בשר מבשרנו.
איה כורם, יוצרת מחוננת, הופכת את "2023" - אלבום מופתי בכל קנה מידה – לא רק לניצחון ענק שלה; אלא בעיקר לאלבום שנותן אגרוף בבטן ומאלץ את השומע להקשיב, להגיב, לרענן את מערכות ההגנה וההתרעה ולחשוב מחדש על הכל. וזה עוד לא הכל, כי לאלבום "2023" מצורפת חוברת מסופרת (על ידי כורם ושי רינגל) ומאוירת (על ידי גד טש) להפליא, שהופכת את סיפור המסגרת המקסים ליצירה עצמאית בפני עצמה. בשתי מילים: מקום בפנתיאון.
בגיל 62, אחרי עלייה אטית, מהוססת והדרגתית, מעמדו של שבת בפסגה איתן ויציב. וגם אם האוסף הזה הוא לא יותר ממארז להיטים שנשחקו לעייפה, שבת לא צריך להיות מודאג. הקהל כבר מזמן מונח בכיסו.
"אני לא באמת מתגעגעת לאיראן הפיזית, אלא יותר לתרבות העשירה שלה. כשאני שרה בפרסית, אני רואה לנגד עיני את סבתא שלי עם הקול השמימי והמשוררים האיראנים המדהימים - חאפז, רומי וכייאם". כך אמרה הזמרת הישראלית־איראנית מורין נהדר, ש"גולה גנדום" (פרח החיטה בפרסית), שיר הנושא של אלבומה החדש, התברג במפתיע בפלייליסט של גלגלצ, והפך לסנסציה. עכשיו, לכבוד חגי תשרי, המנה העיקרית מגיעה: אלבום שלם ובו 11 רצועות של שירים פרסים עתיקי יומין, ההופכים את האיום האיראני לאיום האירוני.
אז אם חשבתם שטסה הולך לטוס על עצמו עם הכווייתים, הוא מוכיח שאין לו שום בעיה לחזור לגובה פני הים, להתברג מחדש ביחידת החוד של היוצרים המקומיים, וליצור אמירה חדה, כואבת ונחרטת עמוק.
עיון מהיר באתר הצמד מגלה שמדובר בצמד המוגדר דרים־פופ, ובו מנגנות חוה כהן (תופים, שירה, פסנתר) וטליה פרי (בס, שירה, פסנתר ונבל), המגדירות עצמן "נימפות אורבניות המייצרות מיניאטורות קסומות וצלילים מכשפים". עוד מגלה האתר שהשתיים "נפגשו במהלך בריחה ממפולת שלגים ב־1805, מותירות מאחוריהן משפחות זאבים סיביריים, וממריאות לתוך מסע מוזיקלי". או־קיי.
פחות משנתיים אחרי "ואם פרידה", חוזרת דיקלה עם "סיפור אופטימי": עוד צעד גדול של זמרת גדולה מהחיים, שהגיחה לפני 16 שנה משומקום, לכיוון לב המיינסטרים הממוסחר, בלי לוותר על כל המוטיבים הערבים האסליים שהיא מיטיבה להנפיק מהמנעד הבלתי נגמר של מיתרי קולה.
"לנסוע בכבישים פתוחים/ כשהרמקולים מתפוצצים/ אנתה עומרי/ היכן האיש שלי שכה אהבתי", היא זועקת במשפט אחד את כל ה"סיפור אופטימי": אלבום שנועד לשחרר את דיקלה, אחרי ניסיונות התפלה ממושכים, מהמרה השחורה, לרכך ולשווק אותה כזמרת לכל המשפחה, שיודעת לעשות גם שמח.
את בוסקילה אפשר או לאהוב או שלא לאהוב, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבחורה זמרת נשמה בכל רמ"ח איבריה. וגם אם היא לא כותבת ומלחינה את כל שיריה (למעט "השתגעתי"), היא יודעת לגייס כותבים טובים, שכתבו לה שירים קצביים, מפעימים, המותאמים בול למידותיה הווקליות; כולל בונוס בדמות "בין האצבעות" הקלאסי.
התרעות פיקוד העורף