רפיק חלבי: "בתקשורת אתה משנה את העולם רק למראית עין"

"כשהגעתי לגיל 67 והרגשתי שהשגתי כל מה שיכולתי להשיג במקצוע, בא הרגע שבו שאלתי את עצמי מה הלאה", כך משחזר רפיק חלבי, עיתונאי מוערך, חתן פרס סוקולוב, את הרגע לפני שלוש שנים שבו החליט לחצות את הקווים מהתקשורת לפוליטיקה והצהיר על מועמדותו לראשות המועצה המקומית של דאלית אל־כרמל, כפר נעוריו. "כבר חשבתי להתרכז באקדמיה ובדקתי את המסלולים לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, אבל מצאתי שזה משעמם אותי, כפי שהשתעממתי בחברה בתחום התקשורת שהקמתי. אז באו ואמרו לי: 'תביא את כל הידע שצברת ושפוך בכפר'".

"אני ראש המועצה היחיד שלא פרסם ולו מודעה אחת לקראת הבחירות", בכך הוא מתגאה. "לא שמתי תמונות שלי לא בעיתונים ולא על הכבישים. לצעירים יצאתי בססמה: 'איי לאב דאלית אל־כרמל' וזכיתי ל־70% מהקולות שלהם. לבסוף, תוך כדי כך עברתי את ראש המועצה המכהן ב־1,500 קולות כשרים בעודי יוצא נגד מסורת השיוך החמולתי, ההולכת ונעלמת".

"אני בן של סוחר קטן", כך חלבי מציג את עצמו. "אבא שלי סחר עם כפר יהושע, שם הכרתי את שני היהודים הראשונים - יצחק בן־נר וגבי גזית. היינו בית די קשה־יום. הצטופפנו בחדר אחד הורי וארבעה מילדיהם. לאבא שלי היה חזון, שאחרי היסודי אצא לתיכון מעורב בחיפה", הוא משחזר. "מחנה הנוער היהודי־דרוזי־ערבי, שאליו הגעתי בגיל 17, היה המחנה הראשון שיצאתי אליו בחיי - ושם התחברתי עם תלמידים מתל אביב".

בצבא שירת כקצין בגדוד סיור. כשהשתחרר למד באוניברסיטה העברית לתואר ראשון בלשון עברית ובבלשנות שמית, "שם למדתי אצל גדולי הבלשנים", ובהמשך לתואר שני באוניברסיטת חיפה. בגיל 21, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, שימש עוזרו של ראש העיר החדש דאז טדי קולק, "כשהביא אותי אליו ממוסך העירייה שבו עבדתי" ו"הייתי יד ימינו של מירון בנבנישתי, שהיה ממונה על מזרח ירושלים".

"אלה היו זמנים אחרים", מציין חלבי. "אני יצרתי את הקשר המצוין עם השייח'ים של מסגד אל־אקצא והבאתי חשמל לשכונות צור באהר וארמון הנציב הערבית. עם טדי קולק שיחקתי שש־בש בשער שכם. היום מישהו היה מעז לעשות את זה? ככה זה נהיה לאחר שעל העניינים השתלטו הקיצונים היהודים והקיצונים המוסלמים.

"זה אותו טדי שלמדתי ממנו דבר שאני עושה כיום בהיותי ראש מועצה: לצאת לסיורי בוקר ביישוב ולרשום בפנקס מה יש לתקן. כאב לי שזרקו אותו ב־92' מראשות העיר כפי שזרקו מנהיגים אחרים. בעם היהודי יש יצר הרס, וכשקם מנהיג, לרוב מחפשים איך לרסק אותו".

ב־74' הצטרף לטלוויזיה החלוצית של אז. "לא היה לי קל להיקלט ברוממה", הוא אינו מסתיר. "מצאתי את עצמי בבוהמה בליינית ושמאלנית עם מסרים מאוד אנרכיסטיים של כמה מהאנשים שם. כמי שהחל לשדר בערוץ היחיד שהיה אז, הרגשתי על גג העולם". עד מהרה החל משמש כתב לענייני שטחים, וסיקר לא מעט הפגנות סוערות.

חלבי מילא שלל תפקידים בכירים בערוץ הראשון, לרבות הפקת משדרי השלום שלו, שהערוץ העביר ממדריד, מעמאן, מקהיר, מעין עברונה ועוד.

עם עזיבתו את הערוץ הראשון עבר חלבי להתרוצץ עם התוכנית "חלבי בשטח" בערוץ 2, ובערוץ 10 הגיש את התוכנית "שנוי במחלוקת". בתקופה זו עסק גם בתוכניות אקטואליה בערבית. פן פחות מוכר שלו הוא היותו מרצה לתקשורת. "לימדתי בכמה מקומות שמבחינתי היו חלום", הוא מעיר ומצביע על מכללת ספיר, על מכללת יזרעאל ועל אוניברסיטת חיפה. "בנסיעות לספיר הרגשתי שליחות ומסר, תוך מתן ביטוי לפריפריה".

כראש מועצת דאלית אל־כרמל, חלבי מציג נתונים מרשימים. לדבריו, כשקיבל את ראשות המועצה לידיו היא הייתה שקועה בחוב מצטבר של קרוב ל־170 מיליון שקל - אולם הוא הצטמצם לכדי פחות מרבע. הוא מספר כי מנע הקמת תאגיד מים. "לא ייתכן שניאלץ לשלם בעבור מים יותר מאשר ברעננה וברמת השרון רק מפני שאנחנו באזור הררי עם צפיפות אוכלוסין נמוכה", הוא אומר. "צנרת המים מוחלפת בד־בבד עם סלילת הכבישים מחדש".

זאת ועוד: "80% מבעלי התארים האקדמיים בכפר הן נשים, כחלק מהעצמת האישה אצלנו. כמעט בכל המכרזים למשרות במועצה זכו נשים, החל ממהנדסת המועצה וסגניתה ועד מנהלת הספורט ורכזת הנוער, אבל את נושא הגיל הרך מנהל גבר שהחליף אישה. עם זאת, שיעור הגירושים הוא מעל 20% - וזה שיעור גבוה מדי".

לעומת בית ג'ן, שבה יש כמעט 100% הצלחה בבחינות הבגרות, קיבלת לידיך את דאלית אל־כרמל עם 37% הצלחה.

"כיום אנחנו מתקרבים ל־60%. בחינות הבגרות אינן חזות הכל. כמה מורים אפשר לייצר במדינה הזאת? מה זה נותן? אני רוצה בכפר בגרות איכותית עם חמש יחידות מתמטיקה, חמש יחידות אנגלית, חמש יחידות פיזיקה וחמש יחידות כימיה. זה מה שאני מחפש, ובלי לגרוע ממה שמצליחים בבית ג'ן. אני רוצה חברה מתקדמת ופתוחה יותר".

אני מעיר לחלבי שנראה כי לדאלית אל־כרמל כל התנאים כדי לשגשג: אוכלוסייה מצוינת, שהיא חלון הראווה של העדה הדרוזית; מיקום מעולה ליד חיפה עם מקומות התעסוקה הרבים שבה; נוף הכרמל שהיה יכול לתרום לפיתוח תיירות.

"הדרוזים הם יהודים בחובות וערבים בזכויות", סבור חלבי. "בדאלית אל־כרמל שיעור הגיוס לצה"ל עומד על 84% לעומת 72% בחברה היהודית. בשנה האחרונה עלינו ב־11 שלבים ברמת הגיוס וקיבלנו פרס מראש אכ"א. בשכבה האחרונה בתיכון התברר ש־100% מהבנות הלכו לשירות הלאומי. לכן אני לא רוצה שיפלו אותנו לטובה - אבל שגם לא יקפחו אותנו. אני כן רוצה שלא נקבל פחות מיקנעם או נשר. זה הצדק החברתי שאנחנו דורשים".

חלבי יצא לא כבר עם חבריו ראשי הרשויות הדרוזיות כדי להפגין מול הכנסת. "רק כך משיגים דברים", הוא מאמין. "כשהייתי בערוץ הראשון והיו לנו דרישות, אמר לנו הסמנכ"ל: 'לא תקבלו אם לא תעשו שביתה או הפגנה'. ככה הרגילו אותנו: להשיג דברים דרך איומים. כמי שסיקר בעבר הפגנות, לא היה לי נעים למצוא את עצמי בצד השני של המתרס, בפרט שהפגנות של דרוזים לא מעניינות את התקשורת הישראלית. זה לא סקסי, סליחה על הביטוי. אם נכי צה"ל פורצים את השער - זה מעניין, ולא תקציב הביוב ביישוב זה או אחר".

כיום חלבי עוקב מבחוץ אחר סגירת הערוץ הראשון הקרבה לטובת הקמת התאגיד הציבורי החדש. "הערוץ הראשון נראה לי כיום מיושן ולא רלוונטי", הוא אומר. "החדשות לא יכולות לעמוד בזכות עצמן, ולא חשוב מי שמגיש אותן - אם יעקב אילון ואם גאולה אבן, ויש לי הרבה מאוד כבוד והערכה אליה (חלבי מינה אותה לפני כ־20 שנה למגישת מבט במקום חיים יבין - יב"א)".

רעייתו, אבתיסאם, עקרת בית. הם הורים לארבעה; הצעיר שבהם, אוסמה, עוסק בקולנוע ובטלוויזיה. כשחלבי נכנס למרוץ הפוליטי, הוא העביר אליו את חברת התקשורת הפרטית שניהל.

אגב, בראיון שערכתי עם חלבי לפני 20 שנה, שאלתיו שאלה, שכרגע היא בלתי מתקבלת על הדעת - מה יעשה אם יוצע לו להיות שגרירנו בדמשק אם יהיה שלום. וכך השיב: "קודם כל לא יציעו לי זאת, לצערי הרב. ואם יציעו, אני לא בטוח שאתאים לתפקיד כזה. מצד שני, אהיה אידיוט אם אסרב למה שעשוי להיות תפקיד חיי".