“החוויה האמנותית המוקדמת ביותר שהטביעה בי חותם היא פילים ודובים חצובים בקרח. פסלי הקרח הוצבו בחורף בכיכר בעיר הרוסית נובוסיבירסק. הייתי כמעט בן 4, ומלחמת העולם השנייה עדיין לא הסתיימה. בחורף ההוא, אחותי הבכורה בתיה הושיבה אותי מדי בוקר עטוף בשמיכה על מזחלת קטנה וגררה אותי לגן הילדים על פני השלג. הכיכר ההיא הייתה בדרך מהבית לגן ועברנו בה יומיום. אלה היו הפסלים הראשונים שראיתי, ובעיניי הם היו פסגת היצירה האנושית. כעבור 40 שנה כתבתי שיר, הנפתח בשורות 'פילים ודובים של קרח / קידמו אותי בוקר־בוקר / בנהמה שתוקית, בקרה טהורה'".
“זיכרון מהיום שבו מלאו לי 4. אחותי הגדולה אספה אותי מהגן וצעדנו יד ביד לעבר חנות צעצועים, לקנות לי מתנה ליום ההולדת. לפתע צצו שתי סיניות בתלבושת לאומית ססגונית. המראה החריג ריתק את אחותי. אני הרפיתי מידה וחציתי את הרחוב בריצה לעבר החנות. משאית גדולה לא הספיקה לעצור ודרסה אותי. הנהג בלם בחריקה איומה, אחותי לא ידעה את נפשה מרוב בעתה, אבל לי לא קרה שום דבר רציני. בחנות צעצועים רוסית בתקופת המלחמה לא היה מבחר גדול.
בחרתי לי בובה של מלח במדי חיל הים, אולי משום שבאותה עת קראו לנו בגן סיפור בחרוזים על ימאי רוסי, גיבור וסימפטי. משם הוליכה אותי אחותי למספרה. שוחחתי שם עם המלח שלי, אבל הוא לא נזהר ונשמט מידי, נפל ונשבר לשניים. איזה אסון. אבל הספר היה איש טוב ורב תושייה, הדביק את שני החלקים וגם כרך תחבושת אמיתית סביב מותניו של הפצוע. עכשיו כבר היה לי ימאי גיבור אמיתי, פצוע ומועמד לצל"ש. כעבור שנים, אחותי הגדולה זכרה בעיקר את התאונה שבה כמעט נהרג אחיה הקטן לנגד עיניה, ואילו אני זכרתי רק את מה שעניין אותי: חנות הצעצועים ומה שאירע במספרה".
“בחודש שבו מלאו לי 5 עזבתי את רוסיה לצמיתות עם אחותי הבכורה, שנישאה ליהודי פולני שברח לרוסיה ב־1939 ושירת בצבא האדום, והגיע עמו עד ברלין. הייתה זו רכבת מיוחדת שהחזירה אזרחים פולנים למולדתם, ואלה שהתחתנו ברוסיה היו רשאים לקחת עמם את משפחתם החדשה. אלה היו קרונות משא ששופצו והוכשרו לנסיעה וללינה של בני אדם. הרכבת האינסופית נסעה שלושה שבועות מנובוסיבירסק לשצ’צ’ין שבמערב פולניה. מסילות הברזל היו משובשות ובשימוש צבאי, על כן נעצרה הרכבת שלנו לימים שלמים בכל מיני חורים נידחים. מבחינתי זה היה מסע תענוגות והרפתקאות. הייתי אחד הילדים הבודדים ברכבת הענקית, ופונקתי בלי סוף".
“מרוסיה לפולניה יצאנו באופן חוקי, אבל כעבור חודשים אחדים העבירו אותנו מבריחי גבול לאזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה. המבריחים הללו היו רשלנים וכמעט נתפסנו. נסענו בלילה, כ־20 איש במשאית קטנה מוסווית כרכב להובלת עופות, עד שהמלווים הבחינו במשמר הגרמני. המשאית נאלצה להסתתר בתוך סבך ולהמתין עד שהמשמר יסתלק משם. איש לא הכין אספקה. גם המים נגמרו. במשאית היו גם שני תינוקות שהחלו לייבב והושתקו איכשהו. כעבור שעות שאל אותי גיסי בלחישה אם אינני רעב וצמא. לחשתי לו: ‘מה יש להיות רעב וצמא, הרי אין פה מה לאכול ולשתות’. המשפט זה נהפך לצל"ש שלי במשפחה במשך שנים".
“לגיסי הייתה דודה בקליבלנד. היא היגרה לארצות הברית עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. שני בניה שירתו כקצינים בצבא הכיבוש האמריקאי בגרמניה. הם חיפשו בני משפחה במחנות העקורים, וכשגילו את דודנם, שכרו לנו דירה בעיר ויסבאדן, שבה התמקמה מפקדת הצבא האמריקאי. באביב הבא, הצבא האמריקאי החליט לערוך סדר פסח לחיילים יהודים. בנו של הרב הצבאי שלהם לא הצליח לשנן את ארבע הקושיות בעברית, ואני, שכבר למדתי אז מעט עברית, קיבלתי את התפקיד. בגיל 7 התייצבתי על במה, ליד שולחן הכבוד המוגבה עם הקצינים הבכירים ונשותיהם, וטעמתי לראשונה הצפת אדרנלין, תוך מגע עם קהל אוהד וקשוב".
“בשנתיים הראשונות בארץ ישבה המשפחה באוהלים של בית עולים בבית ליד. במחנה לא היה בית ספר ראוי לשמו, ולימודים מסודרים נחשבו מאוד במשפחתי. נשלחתי לשנה למוסד 'אונים' בכפר סבא, ומשם לשנה כילד חוץ בקיבוץ רמת השופט. באותה שנה חגג קיבוץ שריד חצי יובל. פסגת החגיגות הייתה ההצגה ‘אחיי גיבורי התהילה’, לפי הרומן ההיסטורי של הווארד פאסט. באחד הערבים נסענו לשריד וצפינו בהצגה. בחופשת הפסח כתבתי מחזה על פי אגדה רוסית, והתחלתי בחזרות עם חבריי. היינו בני 10, אבל המחנכים בקיבוץ התייחסו למאמצינו ברצינות. המחזה שלי הועלה בהצלחה כמופע הסיום של כיתה ד’".
"המשורר הראשון שראיתי פנים אל פנים היה יעקב כָּהָן. מחזה שירי שלו, ‘בלוז’, שובץ בתוכנית הלימודים. הייתי תלמיד כיתה ט’ בתיכון עירוני א’ בתל אביב, והחוג הדרמטי הכין קריאה אמנותית. המשורר, שהוזמן למופע, הגיע מגוהץ ומעונב. התלמידים הנרגשים קראו מיצירתו במאמצים ניכרים והוא שייף את ציפורניו המטופחות בפצירה. אולי בהשפעת החיזיון הזה התחמקתי אחר כך במשך שנים מהיכרות אישית עם משוררים מבוגרים".
“בבית הספר היסודי בנתניה, וגם בכיתה ט’ בתל אביב, זלזלתי בלימודי אנגלית. הציון הנצחי שלי במקצוע זה נע בין מספיק למספיק בקושי. בעיני עצמי, כבר הייתי סופר ומשורר עברי. לא ראיתי טעם לבזבז את זמני על שפה שאינה שייכת לעניין. ערבית דווקא למדתי בחשק, כי התעסקות בה מגלה לך תגליות מפתיעות על העברית, אבל בהדרגה הבנתי שאני אידיוט. איך אני מתכוון להיות סופר או משורר בשליש האחרון של המאה ה־20 בלי להכיר את הספרות החשובה שנכתבה במהלך המאה? כפיתי על עצמי משטר קריאה חדש: לקרוא ספרים באנגלית שעות אחדות בכל יום
בישיבה ליד השולחן, עם מילון פתוח ומחברת, שבה רשמתי כל מילה או צירוף מלים שהיו חדשים לי בטקסט. הספר הראשון שקראתי כך היה תרגום אנגלי ל’האדום והשחור’ של סטנדאל. כעבור שנה כבר הייתי מסוגל לקרוא את ‘דיוקן האמן כאיש צעיר’ של ג’ויס, ספר שהשפעתו עלי הייתה עצומה".
“הערב החגיגי שאני לוקח בו חלק מרגש מאוד, ויוקדש לשני הספרים שהוצאתי השנה: ספר השירים ‘האדם הנידף’, שירים מ־2009־2017, וספר הילדים ‘שירים לילדות נבונות’, שכולו שירים שכתבתי לבנותיי כשהיו קטנות, ומאויר בציורים מוצלחים במיוחד של הציירת זויה צ’רקסקי־נאדי. כל זה מתרחש ב’מקום לשירה’, מוסד נפלא שכעת עבר למשכן קבע בירושלים אחרי 16 שנה של פעילות מבורכת. המקום מעניק בית ספרותי לקוראים ולכותבים, עם סדנאות ופסטיבלים, פותח לקהל הרחב את ערבי הספרות והשירה ומנגיש אותם לכל אחד וללא תשלום.
התרעות פיקוד העורף