יום אחד, כאשר הלכו דבורה ואליעזר בן יהודה באחת מסמטאותיה הצרות של ירושלים, משך מישהו בשרוולו של אליעזר ושאל ביידיש: "סלח לי, אדוני, באיזו שפה אתם מדברים?"
"עברית", השיב אליעזר.
"עברית? אבל בני האדם אינם מדברים עברית. עברית היא שפה מתה".
"טעות בידך, אדוני". החזיר אליעזר בלהט. "אני חי, אשתי חיה ואנו מדברים עברית. לפיכך גם העברית היא חיה".
("אהבה כפולה" / רוברט סט. ג'והן / תרגום: רבקה גלעדי ושרה גלעדי)
לפני 98 שנים מת האיש שהחיה את השפה עברית. זה שבזכותו אתם יכולים לקרוא, ואני מסוגל לכתוב בשפה העתיקה הזו שנחשבה למתה.
("אליעזר בן־יהודה" / מילים: ירון לונדון)
לכן לו - לאיש שחולל את הפלא הזה, שהחיה את העברית ושנפטר בנר השני של חנוכה בשנת 1922 - ולאוהבי העברית כולם מוקדשות מילים אלו.
בגיל 22 התגלה בן־יהודה כחולה שחפת. הוא נאלץ להפסיק את לימודיו בסמינר (אופס, בעברית: בית המדרש למורים) של "כל ישראל חברים" בפריז. כשמצבו החמיר, הוא נשלח להחלמה באלג'יר. אחרי שנה, כשחזר לפריז והתכוון לעלות ארצה, כתב מכתב לשלמה יונאס, שאיתו התיידד. יונאס היה אביה של דבורה, שעזרה לו בלימודי הרוסית, ושגם איתה הוא כנראה די התיידד.
זה מה שכתוב בספר "כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה", שכתב נכדו של אליעזר בן־יהודה, שגם השם שלו הוא אליעזר בן־יהודה:
האבא מגלה לבתו שהחתן המיועד מבקש לבטל את האירוסים וקורא מתוך המכתב:
"אני מבקש לשים קץ להבטחתי לבתך. אינני יכול עוד להציע לה דבר. שכנע את בתך שעליה לשכוח אותי ולמצוא מישהו אחר".
דבורה לא מוותרת. היא עוזבת את משפחתה האמידה בלובוקי שבבלרוס, ונוסעת אל הארוס שנמצא עכשיו בווינה. בקהיר, בדרכם ארצה, מתחתנים השניים.
חודשיים אחר כך, באוקטובר 1881 ירדו השניים בחוף יפו.
עד שנת עלייתו של אליעזר בן־יהודה ב־1881, חי כאן מה שנקרא "היישוב הישן". כ־20 אלף יהודים. רובם מי שאנחנו מכנים כיום חרדים. הם התקיימו על חשבון כספי החלוקה. אלה הם הכספים שהיו אוספים שליחי הקהילות שיצאו למרכזים היהודיים ברחבי העולם ושנוררו מיהודי הגולה כסף עבור אחיהם היהודים שחיים בארץ הקודש.
"שנור" היא מילה ביידיש למה שנקרא בעברית "קיבוץ נדבות". אבל אף על פי שאנחנו עוסקים בשפה העברית, עם כל הכבוד "קיבוץ נדבות" בעברית לא נשמע עסיסי כמו "שנור" ביידיש. עברית, עברית, אבל מה לעשות - ביידיש זה נשמע טוב יותר. אפילו ביאליק, שהיה לו חלק לא קטן בתחייתה של העברית, העדיף את השנור היידי בפואמה הידועה שלו "בעיר ההרגה":
כשהחלו גלי העלייה הראשונה להגיע ארצה ב־1881, הם ממש לא ראו בעין יפה את התופעה הזו. אליעזר בן־יהודה היה זה שיצא נגדה בגלוי. הוא כתב מאמר בשם "תשובה קצרה" בעיתון "הצבי", שם הצהיר שבכוונתו "להרוס את חיי החלוקה הנתעבה, את החיים על נדבות, ואת הצרעת המנוולת את קהל ישראל".
רק זה בלבד היה חסר כדי שכל קהילת האשכנזים החרדים תצא נגדו במלחמה ותכריז על חרמות עליו ועל משפחתו. אבל גם רבני קהילת הספרדים הטילו עליו חרם. זה היה משום שהוא יצא נגדם על כך שהשתמשו בשירותי הרפואה של המיסיון.
שאלה דבורה את אחת משכנותיה:
"איפה אפשר לקנות לחם?"
"לקנות לחם?! כאן לא קונים לחם, כאן אופים לחם".
"ואיך אופים לחם? אולי תלמדי אותי?"
ואם לא די בכך, אז אלה וגם אלה לא ראו בעין יפה את הניסיון המוזר של האיש התמוה הזה להוציא את העברית, לשון הקודש, מספרי הקודש ומהתפילות אל הרחובות. החרם והנידוי שספגו אליעזר בן־יהודה ומשפחתו הגיעו עד להסגרתו לידי השלטונות העות'מאניים ולמאסר. רק בהתערבות ראשי הציבור הלאומי הלא חרדי הוגש ערעור והמאסר בוטל.
לא תאמינו, אבל גם אנשים כמו אחד העם וביאליק לא ממש התייחסו באהדה אל האיש. מנדלה מוכר ספרים כינה אותו בין השאר "בית חרושת למילים". ברנר ועגנון כעסו על החידושים, שנשמעו להם לא רציניים ולא ראויים.
לא רציניים? לא ראויים? בבקשה, תשפטו בעצמכם. איך היינו יכולים לדבר עברית בלי המילים האלה, שאותן בדה ממוחו הקודח האיש שכונה "בית חרושת למילים".
בובה, גלידה, הצהרה, זהות, חביתה, חיידק, חממה, מגהץ, מדרכה, מדרשה, ממחטה, מעטפה, משטרה, משרד, עירייה, עיתון, פצצה, רשמי, תפנית, תצפית
"אליעזר! אליעזר! הילד... אליעזר, מהר!" פרצה דבורה מבוהלת וחיוורת פנים אל החדר... אליעזר הנבוך והמבולבל התכופף והציץ בחור המנעול. המראה שנגלה לעיניו היה מחריד: בנו בן השלוש יושב על הרצפה ליד נחש שחור ומבריק...
"חיה חיה", מלמל הילד, שלא ידע מה שם יקרא לחברו החדש.
"אמור נחש, זהו נחש", אמר האב וקרב אל בנו.
"חנש, חנש!" צהל הילד.
("הבכור לבית אב"י" / דבורה עומר)
שני בנים ושלוש בנות הביאו לעולם דבורה ואליעזר בן־יהודה. שתי בנות נפטרו בילדותן בהפרש של חודשים זו מזו מדיפטריה, שבעברית נקראת קרמת.
כשבן ציון בן־יהודה היה לגבר, הוא עצמו שינה את שמו לאיתמר. איתמר בן אליעזר בן־יהודה. או בקיצור, איתמר בן אב"י.
בשנת 1891, כשאיתמר היה בן 9, נפטרה אמו דבורה ממחלת השחפת. אחותה הצעירה ביילה הציעה לעזור בגידול היתומים הקטנים. היא הגיעה ארצה, עברתה את שמה לחמדה, וכעבור שנה נישאה לאיש שהתאלמן מאחותה. השמועות מספרות שבן־יהודה תכנן את הנישואים לחמדה כבר כאשר דבורה חלתה, וכשהכלה המיועדת הייתה רק בת 12. אבל מהמילים הבאות מסתבר שדווקא חמדה, עוד כשהייתה הנערה ביילה, היא זו שפנטזה על הגיס שלה.
בהיותי עוד ילדה קטנה, שם באותם המקומות שעברת, אהבתי בך לא רק את יופייך, את גופך, אלא גם את נפשך הטהורה, את שכלך הכביר, את דעתך הצלולה, את ידיעותיך, דעתך ומחשבותיך ואת גבורתך. הכול אהבתי בך ואהבתי כמו משוגעת.
שישה ילדים ילדה חמדה בן־יהודה, שניים מהם נפטרו בילדותם.
בחור דתי, שהיה מעריץ נלהב של בן־יהודה ומפעלו, התנדב לטהר את גופתו ולהביאה לקבורה. לצדו קבורים בנו איתמר ואשתו השנייה חמדה, שאחרי מותו הקדישה את חייה להמשך מפעלו.
התרעות פיקוד העורף