“אבל אז צלצלו אלינו מההפקה של ‘זהו זה’ וביקשו מאיתנו לבוא לשיחה. הגענו וראינו בפעם הראשונה את כל צוות הכותבים של ‘זהו זה’ בחדר אחד. סיפרנו בסיעור מוחין כזה על המוזרות של הטראומה, ומהסיפורים האלה התחילו להיכתב מערכונים. כל אחד מאיתנו הביא קטע מהעיתון וממצוקה אישית שלו, שזה די דומה למה שאנחנו עושים כעת בתקופת הקורונה. למחרת הייתה כמות נכבדת של מערכונים, והתחלנו לצלם. כשהתוכנית הראשונה יצאה, היא עוררה תגובות היסטריות כי היינו בערוץ הראשון הפופולרי, והיה אז בנוסף רק את ערוץ 2 הניסיוני. שודרנו כל הזמן, וזו הייתה הצלחה מסחררת”.
“אחד ממאפייני המלחמה היה הפרעות שינה.התקפות הטילים היו בלילה, ומערך האזעקות היה כזה שלא שמעו אותו בכל המדינה. אנשים חששו ללכת לישון פן תתפוס אותם התקפת טילים והם לא ישמעו את האזעקה ולא יתפנו בזמן. באחת השיחות אהוד אמר לי: ‘מה אם יישאר ערוץ אחד שקט ברדיו שיתריע על אזעקה בזמן אמת?’. ברגע שהוא אמר את זה, ידעתי שיש פה רעיון מבריק".
עוד הוסיף: "באותו היום התארחתי באחת מתוכניות החדשות ודיברתי על הפרעות השינה. תוך כדי הראיון סיפרתי על הרעיון ל’גל שקט’. ברגע שהתוכנית הסתיימה קיבלתי טלפון מהנהלת גלי צה”ל. הם אימצו את ההצעה ומאותו לילה הנהיגו את זה. זה הפך להיות הלהיט של אותה המלחמה. אנשים הלכו לישון, השאירו את הערוץ בפול־ווליום, ואם הייתה אזעקה, זה העיר אותם”.
"אז אני מספרת להם את הסיפור הפרטי שלי ושל השיר. כשראשוני הטילים נחתו בארבע לפנות בוקר על תל אביב, הייתי במיטתי ושמעתי קולות של 'נחש צפע' חודרים לתוך החלום שלי. התעוררתי בבעתה מוחלטת, ואז הגיעו הבומים.
בתוך מספר דקות התחלתי להזיע בטירוף. מיד הוצאתי את מזרק האטרופין כדי להזריק, משוכנעת שסדאם חוסיין קיים את הבטחתו ושלח לנו טילים כימיים. אלמלא בן זוגי שפי (ישי – ד"פ) היה לוקח ממני את המזרק, ייתכן שלא הייתי כאן היום כדי לספר את הסיפור.
לא זוכר שהתעצבנתי או כעסתי. בלילה הראשון ישבנו בבור בקריה. הייתה קבוצת התייעצות עם שר הביטחון והרמטכ"ל באחד החדרים. נכנסתי לחדר והם היו עסוקים, חסרי סבלנות. אמרתי: 'יש פה מיליוני אנשים בחוץ שלא יודעים מה לעשות. הם שמעו צפירה, רעש. מה אומרים להם?'. דן שומרון ביקש: 'נחמן, טפל בזה. זה עליך'. התחלתי לדבר, והשידור היה כולו לרשותי. כתבים לא עלו אז והתערבו. הרעיון היה להוביל את הציבור דרך השעות הארוכות בהנחיות בלתי פוסקות, ולא לערב דיווחים כמו 'כתבנו בחדרה מדווח שהיה עשן ואמבולנס דוהר'".
גם אנחנו התלבטנו את מי להביא. אמרנו אולי את אחד האלופים, אפילו היה רעיון להביא את יוסי שריד ובני בגין. באחד מימי השישי פגשו אותי אלי לנדאו ואליעזר ז'ורבין ואמרו: 'בבוא הזמן אתה תעשה את התפקיד'. שאלתי 'למה?', אמרו 'כי אתה יודע'. דן שילון, שהנחה אז את 'ערב חדש' בטלוויזיה, ביקש ממני בזמן ראיון שערכנו יום או יומיים לפני המלחמה: 'תסתובב כעת למצלמה ותסביר לציבור מה קורה ולמה הוא לא צריך לדאוג'. אני זוכר את זה כרגע שאמרתי לעצמי: 'אני יודע לדבר. זה המקצוע שלי'. 30 שנה אחרי אני אומר שדיברתי לא מוגזם, לא מתלהב, ענייני, פשוט, אינפורמטיבי. יכול להיות שאלה הדברים שעשו את ההבדל".
התרעות פיקוד העורף