את שניהם אני מכיר היטב: את יהורם גאון מאז היותי חייל שהיה הולך למפגשי המעריצים שקיים בתל אביב; ואת יוסי אלפי מאז היותי נער שהיה הולך לפסטיבלי מספרי הסיפורים שלו. בדרך אל בית הקפה התל־אביבי שבו קבענו להיפגש אני תוהה: מה אומר לשניים האלה? כשאני מגיע לשם, הם כבר יושבים זה לצד זה, על שולחנם מונחים קפה וקרואסון. הם מקבלים את פניי בלחיצת יד איתנה.
ב־8 באוקטובר, השבת הקרובה (19:30 בתיאטרון גבעתיים), יערכו השניים ערב משותף במסגרת פסטיבל מספרי סיפורים, שבו אלפי יספר, ישאל ויקשיב, וגאון יחזור לילדותו הירושלמית וישיר את מיטב להיטיו, בליווי צלילי הפסנתר של המוזיקאי, המעבד והמנצח אורי קריב. “אנחנו הולכים יחד מסיפורי הילדות ועד היום”, אומר גאון. “אני מרגיש שסיפורי הוא במובן מסוים סיפורה של מדינת ישראל, כי פחות או יותר נוסדתי עם המדינה.
בתוך הסיפורים האלה אני מספר על הקריירה שלי, על הרכבי זמר למיניהם, על הבית והשכונה, על קריירת המשחק, על הסרטים ועל הלדינו. בין לבין, בכל פעם שאני מזכיר משהו והוא מתחבר לשיר, השיר יבוצע. זו תוכנית שונה מהאופי הרגיל של פסטיבל מספרי הסיפורים”.
“כשיהורם נושא את צירוף המילים ‘להקת הנח”ל’ במהלך סיפור חייו, זה מרגש אותי כי אני הייתי בלהקת גייסות השריון כשיהורם היה בהתרנגולים וכולנו הערצנו את יהורם ושרנו שירים של התרנגולים”, מוסיף אלפי. “כולנו רצינו לשיר כמותו, ואפילו ב’לילה ראשון בלי אמא’, הלהיט של גייסות השריון, שרתי בקול שחיקה את יהורם”.
בשנת 69’, לאחר 606 הצגות של “קזבלן”, דרכיהם הצטלבו שוב כשהמפיק גיורא גודיק חבר למפיק אנגלי כדי להעלות את המחזמר בלונדון. “במשך שנה הייתי בלונדון, ובסוף ההפקה האנגלית לא צלחה מן הטעם ששני המפיקים לא הסתדרו מסיבות שאיני יודע מהן”, משחזר גאון. “ההיכרות של יוסי ושלי העמיקה בערך מאז התקופה הזו. הייתה לי דירה גדולה ומפוארת יחסית שם, ומדי שבוע הייתי מזמין את החבר’ה הישראלים לארוחת ליל שבת אצלי”.
“הדירה של גאון הייתה מרכז עלייה לרגל לכל הישראלים שם”, מספר אלפי. “אני גרתי במרתף, סטודנט צעיר למשחק, והוא כבר היה כוכב. אני זוכר שבאחד הערבים שרנו את ‘ירושלים של זהב’, ואחד החבר’ה שר ‘ירושלים של גנב’ במקום את המילים הנכונות. יהורם גער בו ואמר: ‘סלח לי, אתה מוכן להפסיק עם זה?’. הבחור ענה: ‘בחייאת, יהורם, זה בצחוק’. ויהורם אמר: ‘לא צוחקים על דברים כאלה’. מאותו רגע הבנתי שיהורם ציוני מאוד, והקשר בינינו התהדק”.
שתי סטירות וזהו
כל אחד מהם נושא על גבו מורשת תרבותית מפוארת: גאון, 82, הוא חתן פרס ישראל, מהזמרים הגדולים במדינה, שעבר בתחנות כמו להקת הנח”ל, התרנגולים, שלישיית גשר הירקון ותוכניות רדיו, ומתחזק קריירת סולו עם 23 אלבומי אולפן ועשרות קלאסיקות שהפכו לנכס צאן ברזל בזמר העברי. אלפי, 77, הוא איש תיאטרון, משורר, שחקן, יוצר, במאי, מפיק, מורה ואיש תקשורת, המייסד, היוזם והמנהל האמנותי של פסטיבל מספרי סיפורים, שהיה מהראשונים לתת ביטוי חברתי ותרבותי לבני העדות השונות, זוכה פרס מפעל חיים ע”ש יצחק נבון, פרסי אמ”י, אקו”ם ועוד.
אלפי נולד בבצרה שבעיראק, ובגיל 4 עלה עם סבתו לישראל. אביו, אמו וחלק מאחיו עלו שנה לאחר מכן. בשנותיה הראשונות המשפחה גרה במעברה. לעומתו, גאון נולד וגדל בירושלים, בן הזקונים של שרה לבית חכים וההיסטוריון, המשורר ועיתונאי הלדינו משה דוד גאון. “אנחנו בדיוק ההפך אחד מהשני בנושא הילדות”, מציין אלפי. “כשאבא של יהורם היה כועס עליו, הוא היה נותן לו, כעונש, לכתוב חיבור. אבא שלי היה עושה את זה הרבה יותר קצר: שתי סטירות וזהו”.
אלפי: “יהורם בא מהיסטוריה מסודרת וכתובה. אני בא מאובדן, וזה דבר נורא, כי הגענו לארץ הזו כפליטים. כילד הייתי בטוח שאבא שלי שקרן כי לא הייתה עדות לכל מה שהוא סיפר. לכן אני מתקנא כל כך ביהורם שיש לו היסטוריה. לי אין. אני המצאתי אותה, ובחלק מהזמן סיפרתי לילדים אחרים על אבא שלי ומעשיו, והם היו צוחקים עליי. לך תסביר להם שלא הייתי עם אבא משנת 49’ עד שנת 51’ כי הוא לא בא לארץ מפני שעוד היה בעניין של המחתרת הציונית שם. עליתי עם סבתא שלי, ללא אמא וללא אבא, וגרנו באוהל סיירים. בכל פעם שהייתי צריך לדעת משהו על ההיסטוריה האישית שלי, אף מורה לא ידע לספר לי כי הם פשוט לא ידעו. אין מה לעשות”.
גאון: “אחרי התרנגולים שיחקתי כארבע שנים בתיאטרון הקאמרי בהצגות כמו ‘כנרת, כנרת’, ‘טורא’, ‘ויצק’ ו’צ’יפס על כל דבר’, ופגשתי שם אנשים כמו גילה אלמגור, עודד קוטלר ועודד תאומי, שבאו מאמריקה. זה משך אותי, כנראה כחלק מן הבית שלי, שעודד פרפקציוניזם. ההורים שלי לא רצו בהתחלה שאהיה שחקן וזמר, אבל אם כבר זה יצא וזה מה שאני עושה – הם עודדו אותי לעשות את זה בצורה מקצועית, יותר ממה שלמדתי בלהקה הצבאית. למדתי משחק בניו יורק, אצל אוטה האגן המיתולוגית, אבל כעבור שנה קראו לי ל’קזבלן’, והשאר היסטוריה”.
אלפי: “באתי ממשפחה שראתה את עצמה ‘אינגליזית’ לכל עניין, יענו אריסטוקרטיה בריטית. היו בחינות לאקדמיה למוזיקה ולאמנויות הדרמה של לונדון, ומתוך 200 איש שנבחנו – קיבלו רק 12. אחד הבוחנים שלי בארץ היה אברהם אסאו ז”ל (השחקן והבמאי – ד”פ), שלא קיבל אותי לבית צבי וטען שיש לי דפקט בפה כי דיברתי בלי ר’. תרגלתי את העניין, וכעבור שלוש שנים הוא קיבל אותי לבית צבי בתנאי אחד: שאעשה בחינה בלונדון. היו לי 300 לירות שאספתי מההפקה ‘כנר על הגג’ של גודיק. בדחילו ורחימו נסעתי ללונדון ועברתי את המבחן הראשון, ואת השני והשלישי. הבחינה הרביעית הייתה מול מנהל בית הספר, ששאל אותי: ‘אתה מכיר את מנחם גולן?’. אמרתי לו: ‘כן, בטח, הוא במאי ישראלי’. הוא אמר לי: ‘אני רוצה לראות איך מנחם היה עושה את האודישן’. מה עשיתי? לקחתי כיסא, שברתי אותו וצרחתי עד השמיים. למה? כי מנחם היה שובר כלים ומקלל אם מישהו לא היה עושה משהו טוב על הסט. הוא היה קריזיונר. מנהל בית הספר נקרע מצחוק וקיבל אותי. למחרת הוא סידר לי מלגה ענקית וטיפח אותי”.
אלפי: “אני תמיד אמרתי שצריך אשכנזי אחד טוב שיעשה מהפכה גדולה למזרחים. אני לא רק שלא עסקתי במורשת שלי, אלא סירבתי לדבר ערבית. עד גיל 6 דיברתי רק ערבית ולא ידעתי עברית בכלל. מגיל 6 סירבתי לשמוע ולדבר ערבית. רק אחרי הרבה זמן, כשחזרתי מלונדון בראשית שנות ה־70 והתבגרתי, הבנתי שאני בכלל לא הישראלי שחשבתי שאני, ולאט־לאט התחלתי להקים את התיאטרון הקהילתי כדי שאנשים ילמדו לספר את הסיפור שלהם ושל המורשת שלהם דרך התיאטרון”.
אלפי: “לי הייתה מלחמה גדולה מאוד עם הקהילה שממנה אני בא. אני הייתי הילד הרע. כשבאתי ואמרתי למשפחה ולבני העדה שלי שאני צריך מלגה כדי לנסוע ללונדון ללמוד, אמרו לי: ‘בשביל מה לך? לך תלמד להיות עורך דין או רופא. מה זה להיות שחקן? אתה משוגע?’ להיות שחקן לעיראקים של אז היה שווה ערך ללהיות זונה. זה איש רחוב, זה לא לעניין. אני נלחמתי בזה מלחמת חורמה, ואמרתי שהעיראקים כל הזמן מדברים על כלכלה ובינוי, אבל אנחנו צריכים לדבר על תרבות כי זה הבסיס להכל. תוך כדי השנים, כשהתיאטרון הקהילתי התפתח באמת לדבר אדיר ממדים, פתאום העיראקים הבינו שאם האשכנזים ממליצים עליי, אז כנראה אני צודק. היום הנוער לא יודע עיראקית, אבל לעומת זאת, הבת שלי שרי הוציאה אלבום ‘אלקטרו חפלה’ עם שירים עיראקיים שאפילו אני לא מכיר. נכון שגורי ובן, בניי, לא יודעים עיראקית, אבל שרי יודעת - וזה נדיר”.
סלט ולא מרק
פסטיבל מספרי הסיפורים של אלפי נהפך בעשורים האחרונים לנכס צאן ברזל וביסס את מעמדו כאוצר תרבותי יקר ערך בחברה הישראלית, אשר גם משמר באדיקות את התרבויות שמהן היגרנו כולנו ארצה – היידיש והלדינו, לצד מסורות הייקים, העיראקים, התימנים ועוד. הפסטיבל מספר את סיפוריה המרתקים של מדינת ישראל ותושביה דרך עיניהם של מאות מספרים: אנשי תקשורת, אמנים, אנשי צבא, פוליטיקאים, אנשי תעשיית הבידור, משוררים, סופרים ורבים נוספים מכל קצוות החברה הישראלית וגוניה. השנה יתקיים הפסטיבל זו השנה ה־29, בתאריכים 6 עד 17 באוקטובר, בתיאטרון גבעתיים. עם המשתתפים בפסטיבל נמנים מפכ”ל המשטרה רנ”צ קובי שבתאי, הנשיא לשעבר ראובן (רובי) ריבלין, כלת פרס ישראל נורית הירש, יהושע סובול, גיל שוחט ומיקי קם, שמעון פרנס, ח”כ רם בן ברק, מירי אלוני, אורן נהרי, דורון נשר, מיקי רוזנטל, שרהל'ה שרון, יהודה אטלס, רון בן ישי, אביגדור קהלני, ניצה שאול, עינת שרוף ועוד. כמו כן, יתקיים ערב הצדעה מיוחד למירי אלוני.
לאורך הראיון גאון ואלפי נזכרים לא פעם בסיפורים משותפים משנות היכרותם הרבות, למשל משנת 1995, עת גאון החזיק את תיק התרבות בעיריית ירושלים. “יום אחד יהורם אסף אותי באוטו הפתוח שלו ולקח אותי לסיור בסמטאות של ירושלים, ובכל רגע פחדתי שמישהו יזרוק עלינו משהו בדרכנו לכותל”, נזכר אלפי. “אמרתי לו: ‘יהורם, מה אתה רוצה?’ הוא אמר שהוא רוצה שאביים משהו לרגל חגיגות 3,000 השנים לירושלים ורצה להיכנס למנהרות הכותל. אמרתי לו: ‘יהורם, אי אפשר להיכנס, יש מחסום’. אבל הוא אמר: ‘יש לנו מגבר’. עוד בימי הלהקות הצבאיות מגבר היה כרטיס כניסה למקומות אסורים. זה עבד, העבירו אותנו במחסום, והוא לקח אותי למערה מתחת לכותל. חשבתי שאני הולך למות כי אני קלסטרופוב. ומה יהורם עשה? צחק”.
אלפי: “אני דווקא אופטימי מאוד בנוגע לתרבות הישראלית כי יש בה הרבה פתיחות. כל הזמן הטפתי שאסור לנו להיות עם אחד, אלא אנחנו הרבה קהילות שיוצרות עם. כל קהילה צריכה לשמור על המנגנון שלה. אנחנו כמו סלט, ולא כמו מרק. הסלט הוא תערובת, והמרק הוא תרכובת. אני רק מקווה, מבחינה חברתית, שנעשה מה שעשו בסלוניקי בימיה הטובים: שנתחתן כולנו יחד, זה עם זה, וניצור את היהודי החדש מתערובת של גנים פנטסטיים”.
אלפי: “אחד הדברים היפים שקרו לי בחיים הוא שהיו לי חיים טובים. מהם חיים טובים? כשאתה אומר את דעתך כל הזמן ולא מפסיק, כי ברגע שאתה לא אומר את דעתך, אתה בנאדם מת או בנאדם שנשכח. וזה חבל. זה עלה לי הרבה מאוד. יכולתי לסתום את הפה ולעשות דברים הרבה יותר גדולים וממוסדים, אבל זזתי הצידה, ואני שלם עם זה. אני מודאג כי שכחנו כבר מהי הבעיה המרכזית. הבעיה היא שהגענו, כמעט כולנו, כפליטים, ואין לנו סירה אחת לצאת לחוף הבא. זו הסירה שלנו, והיא מחוררת מהרבה מאוד צרות. הגיע הזמן שנבין את זה. הסירה הולכת ומתמלאת מים. מה שאנחנו צריכים זה הרבה מאוד שואבי מים שישאבו את המים, אחרת נטבע כולנו בסירה מחוררת - וחבל”.
אלפי: “עברה כמו מכה בראש. לא האמנתי שיכולים לקרות דברים כאלה, אבל אני גאה, כי צמחתי יחד עם אשתי ויש לי עוד הרבה מאוד אהבה אליה”.
התרעות פיקוד העורף