בתחילת שנות ה-2000 היינו עדים לתור זהב טלוויזיוני – "הסופרנוס", "הבית הלבן", "אבודים" ועוד סדרות הפכו כמעט כל יום בשבוע לחובת צפייה.
לקח קצת זמן, אבל נראה כאילו בחסות המגיפה וכמויות כסף בלתי הגיוניות ששופכות החברות השונות – אנחנו עומדים באמצעו של תור זהב נוסף – "ניתוק", "טד לאסו", "הדב", "אנדור", "הכתר" ואחרות גורמות לנו להרגיש כאילו כל סוף שבוע הוא התחלה של בינג' חדש, כזה שאנחנו לא רוצים לפספס, פן נשאר הרחק מאחור. ובזמנים בהם נראה כאילו הוליווד קצת חורקת על גבי המסך הגדול – טוב לדעת שיש לנו אפשרויות רבות וטובות.
אבל אם אנחנו אכן בפתחו/אמצעו של תור זהב חדש – אין כמעט ספק שהוא מבלבל הרבה יותר מבעבר, וגרם לאובדן של התחושה שהיתה לכולנו לפני 10 או 20 שנה – "שיחת הקולר". אפילו בעונות הראשונות של "משחקי הכס" – לא הייתם יכולים להגיע לעבודה או אירוע חברתי כלשהו בלי שמישהו יצעק בקולי קולות "עדיין לא ראיתי את הפרק של השבוע, בלי ספוילרים!!!!".
בימינו נראה כאילו השיחה חולפת מהר מדי, הטרנדים קצרים יותר מסרטון טיק טוק ממוצע, ולצופים הרגילים פשוט קשה לדעת איפה לעזאזל משודרים כל הדברים הטובים האלו? נטפליקס? אמאזון פריים? אפל טי וי פלוס? הולו? יוטיוב? ערוצי זהב? ערוץ המזה"ת?
נו טוב, אתם צודקים. הפופ לא הלך לשום מקום, ותמיד היה מסגנונות המוזיקה הפופולרים ביותר (והאהוב עליי, אם שאלתם) אבל לא זכורה לי שנה בה כמעט כל הלהיטים הבולטים ביותר היו שייכים לסגנון הזה. ראו מה קרה בעולם בתעשיית הפופ: הארי סטיילס מוציא אלבום היסטרי ומדורג כשיר השנה בכל מצעד אפשרי (גם אצלנו); טיילור סוויפט מבריקה עם אלבום משלה שכבר ביום צאתו לעולם שבר את שיא המכירות של אלבומים בארה"ב ב-2022 ואפילו אדל, אהובתי, סוף סוף חזרה לחיינו כשהכריזה השנה על טור בארה"ב עם אלבומה היפהפה, "30", שש שנים לאחר שהפסיקה להופיע.
למרבה ההפתעה, לא נשארנו מאחור בארצנו הקטנה. השנה, תעשיית המוזיקה הישראלית שברה כל שיא בייצור להיטי הפופ שכיכבו בכל חתונה, מסיבה או פאנג'ויה. מ"פנתרה" עד "סיוופלה", "מי זאת" ו"דובשנייה", "לא להיות לבד" ו –"WTF": בואו רק נאמר שאם חששנו שפרידתם הטרגית של סטטיק ובן אל תפגע בפס ייצור הפופ בישראל, אל חשש. מזל שנונו, עדן X2, נועה, מרגי, אנה ואגם כאן. כמה כיף שהם מספיק צעירים כדי להבטיח לנו את כל הפאן הזה גם בחמשת העשורים הקרובים.
אני לא מתביישת להודות, אני מתה על ריאליטי. באי או באולפן, בארץ או בעולם – כל מה שתביאו, אני קונה. כלומר, זה מה שחשבתי עד השנה. אז נכון, אין ספק שלהשאיר אותנו, הצופים הישראלים שלא מרוצים אף פעם מכלום, מול מסך הטלוויזיה בשנה שבה יצאו דרמות וקומדיות מעולות בנטפליקס, כאן ויס – זה לא פשוט, ועדיין, מותר לנו לצפות ליותר.
למעט עונת "האח הגדול" אחת ויחידה שסיפקה לנו את הטראש שמגיע לנו, יתר העונות של הפורמטים המוכרים לא הצליחו באמת לסחוף והרייטינג דיבר: "מאסטר שף" עמדה על 12-13% ו"נינג'ה ישראל" על ~18% (הרייטינג הנמוך ביותר שלה, ע"פ ice). מנגד, גם הפורמטים המקוריים, so called, לא באמת כבשו אותנו:"המסעדה הבאה", אם אתם זוכרים מה היא בכלל, גירדה את ה-9%. ו"הקבוצה", הריאליטי שהצליח לקרוס שני פרקים אחרי שהתחיל חג סביב ה-7%.
אגב, למען הגילוי הנאות – בכל התוכניות הנ"ל צפיתי, אך האם נהניתי? ובכן, לא ממש. ומעבר לעובדה הזו שכנראה פחות מטרידה את הערוצים המסחריים, אין ספק שנדרשת פה מחשבה מחדש ודרך מקורית, אבל באמת (לא, להגדיל את כמות השופטים ב"משחקי השף" זה לא מקורי, זה מתיש) לרתק את הצופים אל המסך. האלטנרטיבות קלות מדי, טובות מדי, וזמינות מדי. אז איך גיא זוארץ אומר? ערוצים 12-13, צאו לדרך. ובינתיים, בואו נקווה שלפחות "הישרדות" תעשה את העבודה.
התרעות פיקוד העורף