אסייג שייך לדור הסטנדאפ של תחילת הניינטיז שכלל גם את נאור ציון, גרייניק ואלתרמן, אורנה בנאי, גיל קופטש ואחרים, והוא עדיין מצליח בגדול בשעה שההצלחה של רבים מהאחרים דעכה.
הבחירה באסייג מעלה את השאלות, האם השיקול לבחירה בו היה אמנותי, או פוליטי חברתי? עד כמה מושפעת הועדה הציבורית שבוחרת את משיאי המשואות מהשרה מירי רגב, הממונה על אירועי שנת ה-75 למדינת ישראל? מה גרם לאסייג לשרוד בתחום שבו הרבה כוכבים דועכים לאחר זמן? האם קומיקאי חייב לעשות תפקיד דרמטי כדי לזכות בהכרה ממסדית? והאם אפשר להסיק שיש כאן מסר שאומר שהעם (הקהל) קובע ולא האליטה (המבקרים)?
"עוד לפני הבשורה על הדלקת משואה, זכה בפעם השנייה בפרס האקדמיה על תפקידו ב'מנייאכ' (קשה לתאר שחברי האקדמיה היו בוחרים את אחת הסדרות שיצר). אסייג עלה על הבמה בפרסי האקדמיה, ודיבר על חיזוק כאן 11 כביית לעידוד יצירה מקורית: 'וכך זה צריך להישאר' אך כך התבטאו יוצרים ויוצרות רבים", ממשיכה ששון. "אך אז הוסיף מתוך התפילה: 'עושה שלום במרומיו, יעשה שלום עלינו, ועל כל עם ישראל'. תרומתו הייחודית, שבעיני מסמלת את הייחודיות שלו בחברה הישראלית שמנסה לקטלג בימים אלו יותר מתמיד. אני סבורה שגם ברצף הפוליטיקה שחודרת לטקסים, האמנותיים והממלכתיים, יש גם 'תקלות טובות'. אנחנו יודעים לזהות, מתי בוחרים במיעוט כלשהו, בין אם להט"ב או מזרחי כעלה תאנה או כרצון להשמיע קול ייחודי בתרבות. במקרה של אסייג, נראה שכולם יצאו נשכרים".
למרות הסטריאוטיפ או בגללו?
נראה כי לצד הברכות והשמחה, יש גם מי שטוען כי ישנה בעייתיות בבחירה להדליק משואה, דווקא במי שבנה קריירה מייצוג סטריאוטיפי וקריקטוקיסטי שלנו בני העדה שלו, והנציח דעות קדומות על יוצאי מרוקו.
"הוא ייצג אותו בצורה בוטה וסטיריאוטיפית בסדרות הטלוויזיה שיצר עם אחיו (שנות השמונים והתשעים) ששודרו יותר משמונה שנים", ממשיך אהרוני. "גם עדי אשכנזי טורקייה היא וגם אורנה בנאי היא מזרחית, אבל שתיהן הן מצד אחד נשים, ומצד שני לא מייצגות בצורה כל כך ברורה וסטריאוטיפית את דמות המזרחי. כלומר הבחירה שאת המשואה, שמייצגת את העשייה התרבותית-תקשורתית בישראל, ידליק מי שמייצג דמות של מזרחי היא בעייתית. זו בעיה כי כשחושבים על המזרחי טועים לחשוב רק על גבר מזרחי. וכשחושבים על דמות מזרחי חושבים על סטריאוטיפים שחוקים בסגנון 'סלאח שבתי' שלא השתנו מאז אמצע שנות השישים. וזו ממש בעיה".
"העניין האתני הוא חשוב וצריך לשים אותו במרכז, אבל צריך להתנער מהסטיריאוטיפים שאותו אסייג מייצג לרוב בדמותו התקשורתית", ממשיך אהרוני. "אסייג גם שיחק שוטר קשוח בלי הדגשת העניין האתני, אבל זו לא הפרסונה הציבורית שעולה מיד לתודעה כשחושבים עליו. האב המרוקאי, הפועל, בעל המבטא הכבד והמשפחה מרובת הילדים היא שזכורה ממנו. לכן, אם חושבים על הפוליטיקה שנכנסה גם לטקסי הדלקת המשואה, אז זו מצד אחד פוליטיקת זהויות שרק משמרת דעות קדומות, שאינה תורמת לפיתוח תודעה אתנית מזרחית רצויה, מתקדמת, משכילה ומניעה לשינוי כמו שעושים יפה ובחכמה משוררים כמו יוסי צברי, עדי קיסר ורועי חסן, שצריכים לקבל יותר הכרה".
"מצד אחר, זו פוליטיקה קטנה שלכאורה מבקשת להחניף למי שעל פי הסטריאוטיפים מייצגים את המצביעים הקבועים של מפלגת השלטון הנוכחית", מסכם אהרוני. "לכאורה אומרים 'הנה שמנו את המייצג אתכם להדליק משואה'. בטקס כזה אין מקום לזה. אבל אם נחזור לאסייג היוצר והשחקן ,ולא הדמות שאותה רצו המתכננים להציב, אז כן. הוא ראוי לכבוד, בדיוק כמו שאר חבריו לעשייה".
"אסייג הוא הרבה מעבר לסטנדאפיסט - הוא תסריטאי, מפיק ושחקן, שמביא בפשטות את מה שהעם רוצה לראות ולשמוע", מוסיפה כרסנטי. "אסייג לא התרגש ולא הרכין ראש מפני המבקרים שקטלו, אלא המשיך באמונתו ואומנותו להביא את סיפורו האישי ואימרתו על החברה הישראלית על כל גווניה, באותנטיות, בלי התייפייפות, ללא יומרות והצליח שוב ושוב לגעת בקהל, לרגש אותו ולספק לו אתנחתא וזמן איכות. ניכרת מגמת שינוי מצד המבקרים בשנים האחרונות, הם גילו בו איכויות - כאלה שהעם גילה כבר מזמן ובכל מקרה, ללא ספק, העם הוא זה שמכריע בסופו של דבר".
"הצלחתו נובעת מהאמת שלו ובאופן שהוא מתאר את הוויתו ומשפחתו בפרויקטים שעוסקים ביוצאי מרוקו, אחת העדות הגדולות בישראל, ושלום לא איפשר לנו להתעלם מזה", מסכמת כרסנטי. "אם בדור הקודם הוא הראה איך המרוקאים היו עסוקים בהישרדות, איך הדור קם והגשים את עצמו והצליח להיכנס גם לתחום הטלוויזיה, שבעבר היו בו בודדים מהעדה. ומתברר שגם מרוקאים וגם אחרים מתחברים לתכנים האלה, כי כשזה אותנטי וטוב - אין סיבה שזה לא יצליח".
גאווה או אינטרס פוליטי
עצם הייצוג המזרחי הסטריאוטיפי, לא עורר התנגדות בקרב הצופים, עליהם הוא כביכול מלגלג, ונראה כי הם בחרו דווקא לאמץ את דמותו הצבעונית והעממית של אסייג בתוכנית. נשאלת השאלה, האם הייצג, שלכאורה מחזק דעות קדומות, באמת עושה יותר נזק מתועלת.
"אפשר להגיד בעדינות שאסייג הוא לא כוס התה שלי, אבל הוא עשה כאן מחווה לדור שלם של יוצאי מרוקו ונתן להם גאווה", טוענת מזרחי. "הוא נירמל את דמות המרוקאי מהשכונה, הפיג את הסטיגמות בזכות הקצנה הגכחה של הסיטואציה בתכנית שנות ה-80. הוא לקח נושא עדתי מורכב של קבוצה שמרגישה מקופחת ואמר 'הנה אנחנו כאן, ואני אראה לכם את האמת כפי שהיא הייתה' בכדי לבטל את דמות 'המרוקאי' שהוצגה בעבר בקולנוע ובטלוויזיה. ומי שעבר ילדות כזאת, עם סלנג כזה, צוחק מזה. יכול להתחבר. האם כל אדם שהייתה לו ילדות כזאת יתחבר להומור שעשו מזה? לא. ואין זה אומר שאין ב'אליטה' של מבקרי תרבות וטלוויזיה יוצאי העדה המרוקאית".
"אז לשאלת האם מגיע לו כאיש תרבות? כן", מסכמת מזרחי. "האדם מצליח להשאר בתודעה משנות ה-90, וכן הפניה לאותנטיות ולעדה שממנה הגיע בהחלט מיצבה אותו כסמל של העדה בתחום התרבות. לצערי בחירת מדליקי המשואה בשנים האחרונות נעשתה מאוד פוליטית. ואיני יכולה להחליט נחרצות שכך הדבר. אך כשידוע שפלח רחב ממצביעי הליכוד הם מהעדה המרוקאית, לבחור סמל תרבות של העדה להדליק משואה נראה קצת מגמתי ובעייתי, על אף שבכל זמן אחר היה מגיע לכל איש תרבות שמחזיק כאן משנות ה-90. ועל כן, מגיע גם לאסייג. חבל שאנשים צריכים להרהר בליבם האם הבחירה נעשתה בזכות ובגאווה או להבדיל מאינטרס פוליטי. עצם ההרהור מדגים את הבעייתיות".
התרעות פיקוד העורף