ביאליק היה סנדקו ונתן לו את שמו. חיה ברוידא, אשתו של יוסף חיים ברנר, הייתה הגננת שלו. ד"ר שאול טשרניחובסקי היה הרופא של כיתתו, ובגלל כל אלה, יש דבר אחד שיורם קניוק לא רצה להיות: סופר. הוא באמת ניסה, אבל הכתיבה הייתה חזקה ממנו. "כתיבה היא החיים שלי. אם אני לא כותב כמה ימים אני מסתובב שפוף, כולם שואלים 'מה קרה לך', ואני מתחיל לקחת כדורים נגד דיכאון וליפול. מה שמעניין אותי זה לא לפרסם את הספרים, אלא עצם הכתיבה. אני לא היסטוריון ולא פילוסוף, אני סופר שמספר סיפורים", אמר לי פעם בשיחה.
זה היה אולי נכון ברמת ההצהרה, אבל קניוק, שהלך לעולמו לפני עשר שנים בדיוק, פרט להיותו מהקולות החשובים של הספרות העברית של דור המדינה, לצד עמוס עוז, א.ב יהושע, יהושע קנז, אהרן אפלפלד, עמליה כהנא־כרמון ואחרים, כן היה היסטוריון ופילוסוף. כזה שהבין שהיסטוריה אינה רק סיפור פרטי, כי אם גם סיפור מתחלף שמשתנה עם הזמן.
הוא טען ש"גם הרעיונות הטובים בהיסטוריה של העת החדשה – המהפכה הצרפתית, הסוציאליזם, והקומוניזם - יצרו שפיכות דמים איומה, מפני שברגע שאתה מאמין במשהו, אז הוא נכון. אם הוא נכון - אז כל דבר אחר הוא לא נכון, אם דבר אחר הוא לא נכון - אז זה דוגמה. אם זה דוגמה – אז צריך להילחם באלה שלא מאמינים".
קניוק נולד במאי 1930 בתל אביב המנדטורית, בן למשפחה שהייתה קשורה להנהגת היישוב בארץ. יום־יום קרא בתנ"ך, שבו ראה את היצירה האנושית הגדולה מכולן, שכל האישים המרכזיים שמרכיבים אותה הם גם טובים וגם רעים והתנ"ך לא שופט אותם.
כשהיה בן 17 עזב את לימודיו ב"תיכון חדש", התגייס לשורות הפלמ"ח ובמלחמת השחרור לחם עם חטיבת הראל בקרבות באזור ירושלים: בנבי סמואל, בגבעת הרדאר ובהר ציון, שם נפצע קשה. מהפציעה הפיזית הוא סבל כל חייו, אך גם הנפש נותרה מדממת. קניוק היה אולי הראשון שכתב על הלם קרב ופוסט־טראומה בעברית, הרבה לפני שידעו לתת לזה שם. חוויותיו היו ההשראה לספרו "חִימוֹ מלך ירושלים" (1965). אל המלחמה שנחרתה בו חזר שוב ושוב בספריו, בהם "תש"ח". "הייתה מלחמה ונפצעתי", כתב בו. "כשחזרתי, ישבתי מנותק מהכל ולא דיברתי ימים וציירתי על הקירות כי הרגתי אנשים לפני שנישקתי בחורה".
לאחר החלמתו עבד כימאי באונייה שהובילה ניצולי שואה מאירופה למדינת ישראל. שם נחשף לשארית הפליטה ולחיי היהודים בגולה, ואלו נשזרו בספריו. הוא למד אמנות בבצלאל בכוונה להיות צייר, המשיך לשנת לימודים בפריז, חזר אל הים כימאי ועגן למשך כעשור בניו יורק, שבה חבר לאנשי בוהמה, בהם מרלון ברנדו וג'יימס דין, בילי הולידיי, צ'ארלי פארקר ועוד. חיידק הכתיבה לא עזב אותו מעולם. ספר אחד הוציא בחו"ל. כל היתר נולדו כאן, בארץ. המציאות והדמיון, הזיכרון והתעתוע, המופרך והריאליסטי, מה שקרה ולא קרה, כל אלה שימשו בספריו בערבוביה – הן בסיפורים הקצרים והן ברומנים.
ב"חימו מלך ירושלים", שהפך לסרט, תיאר רומן בין אחות רחמנייה ופצוע קשה בקרב על ירושלים; ב"אדם בן כלב" (1968), שהפך לסרט בכיכובם של ג'ף גולדבלום, וילם דפו ועוד, נגע בחיי ניצולי השואה בישראל ובהתמודדותם עם הצלקות הנפשיות; ב"היהודי האחרון" (1981) הגיש רומן תקופתי מפואר המקיף תפוצות ודורות וניסה לסכם את הסיפור של העם היהודי במאה ה־20.
בספרו "סוסעץ", שראה אור לראשונה ב־1973, וכמו ספריו האחרים הודפס במהדורה חדשה כמה עשורים לאחר מכן, גיבורו עמינדב סוסעץ מחליט לצלם סרט על הולדתו ועל הוריו בתל אביב של שנות ה־30, בתקווה שהיצירה תעורר בו תובנות חדשות; ב"הגנב הנדיב" (1980) הגה סיפור של רובין הוד ישראלי במעברות של שנות ה־50 בתל אביב; ב"ערבי טוב" (1984), עליו חתם בשם יוסף שרארה, הגיבור בעל הזהות הכפולה, ולפיכך החצויה, הוא פרי אהבתם של אם יהודייה ואב ערבי.
זו לא הפעם היחידה שקניוק חתם בפסבדונים. כך עשה גם ב"קסם על ים כנרת" (1995), עם השם "רויטל בק", ונחשף רק אחרי 14 שנה. "אילו יכולתי, הייתי כותב את כל הספרים בעילום שם כי יותר נעים לשמוע מישהו מדבר על הספר שלך מבלי שידע שזה אתה. הרעיון לכתוב ספר שלא ידעו מי אני נורא משך אותי, אבל בארץ לא הייתי סופר קל לעיכול", אמר. "אילו לא הייתי מתראיין אף אחד לא היה קורא אותי. סופר כמו יהושע קנז לא צריך להתראיין, אבל אותי לא אהבו".
כמעט אידיאולוגיה
והיו גם הנובלות "עיטים ונבלות" (2006). "נבלות" עובדה לסדרה אכזרית ומצחיקה שעקבה אחר חבורת פלמ"חניקים לשעבר שמעבירים את ימיהם בפגישות בבית קפה קבוע, בהעלאת זיכרונות ובוויכוחים אינסופיים על אירועים שקרו או לא קרו. הקנאה שלהם בצעירים החולפים על פניהם, אינם משיתים לבם אליהם או מתייחסים אליהם בגסות - מובילה אותם למסע הרג של צעירים ברחובות תל אביב.
"קניוק מבקש לבדוק כיצד מתיישבים הערכים של עולם הפלמ"ח עם המציאות של ימינו דרך שימוש בשני צירי זמן: עבר והווה ובדיקה של שלושה ממדים: הממד התרבותי, הממד החברתי והממד הצבאי של בני דורו – דור תש"ח", מסבירה פרופ' ליאת שטייר־לבני ממכללת ספיר והאוניברסיטה הפתוחה. "בתיאור שתי התקופות מבקש קניוק לבדוק כיצד קבוצות מיעוט – היהודים כמיעוט לאומי בשנת 1948 והקשישים כמיעוט מוחלש בישראל של ההווה - מנסות להילחם על מקומן. הוא מבקש להראות מהו העולם הערכי המניע אותן וכיצד מגלה עולם זה דור פוסט־טראומטי שאינו מצליח להסתגל לשינויים שעברה החברה הישראלית, חי על קודים בעייתיים מן העבר ומעוות אותם עוד יותר בהווה.
"מצד אחד, הקשישים העומדים במרכז הסיפור מונעים על ידי קודים מן העבר המקבלים פירוש מעוות בישראל של ההווה. מצד שני, אותה חבורת קשישים, שאינה מצליחה להתערות בהווה הישראלי, למעשה מסמלת את אותו הווה – חברה החיה על אלימות, כוחניות וזלזול בחיי אדם".
"כאן צריך להגיד משהו שלא כולם יודעים. הפלמ"ח, לא כל הפלמ"ח, חלק, היו חורנים כמונו", כתב ב"נבלות". "תרבות זה היה לכבות נרות בנודות בחדר שקראו אותו חדר תרבות. היום אלה שרוצים מורשת ממציאים, בשביל אלה שלא מעניין אותם, מי זה הזקן. ממציאים פלמ"ח של מותקים, ששרים בטהובן, מגש כסף עם עיניים כחולות...".
ספריו זיכו אותו בפרסים רבים: פרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס ביאליק, יקיר העיר תל אביב, פרס קוגל על מפעל חיים מעיריית חולון, פרס קרן צרפת־ישראל ופרס ספיר לשנת 2010. כמו כן, היה בעל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת תל אביב. ספריו התפרסמו במדינות רבות בעולם, אבל הוא גם היה פובליציסט ופעיל חברתי לא פחות משהיה סופר וצייר. באמצע שנות ה־80 התפרסם כל שבוע סיפור שכתב במוסף "סופשבוע" של מעריב. אלה היו סיפורים משונים, שבהם כתב על תקופת מגוריו בארצות הברית.
למרות ההצלחה, הוא היה קוטר שמודע לקוטריותו. זו הייתה כמעט אידיאולוגיה אצלו. "אבי הוריש לי את התחושה שבכישלון מצוי הכוח שלי: בזה שאני לא כותב כמו גתה, ולא כותב מוזיקה כמו באך. אני תמיד רואה את מה שאני לא, ולא את מה שאני כן", סיפר לי פעם. "כדי לרומם את רוחי, לאחרונה סידרתי באחד החדרים בבית קיר, ועליו עומדת כוננית ספרים די גדולה. הכל ספרים שלי, שתורגמו ל־20 ומשהו שפות. אני מסתכל על הארון הזה ואומר לעצמי: טוב, הם לא הבינו כל כך".
בגיל 80 פרסם את "תש"ח", ששילב בין נקודת המבט שלו כנער צעיר שלחם במלחמת השחרור לבין המספר המבוגר. "פה ושם כבר דובר על מדינה עברית. המושג 'מדינה' לא צלצל מוכר, לא נשמע ממשי, מאימתי הייתה לעם שלנו מדינה, אחרי אלפיים שנה? ואיזו מין מדינה היא תהיה?", כתב בו. "איך תהיה המדינה הקטנה הזאת? ליכטנשטיין, קונגו? ומה, בן־גוריון יחבוש צילינדר ויעמוד על ארגז כמו הרצל במרפסת בבזל כדי להיראות גבוה? ומה, שוטר עברי יצפצף? ובמה יצפצף? בשופר?... יפי בלורית ותואר אומנם היינו, אבל חכמים, לא. חכמים אינם הולכים למות מתוך בחירה והם בני שבע עשרה או שמונה עשרה או אפילו עשרים. חכמים מעדיפים מדינות קיימות על פני מדינות נחלמות. חכמים אינם מנסים להקים מדינות חדשות בחמסינים בארץ מלאה ערבים בני המקום ומוקפת מדינות ערביות שרואות בהם זרים מזידים".
בין הבדיוני לביוגרפי
רשימת הספרים שכתב ארוכה. רק מהם אפשר היה ללמוד את תולדותיו של קניוק. טיוטה של האחרון שבהם, "סבון", שראה אור אחרי מותו, התגלתה בארגז קרטון על ידי פרופ' עדיה מנדלסון מעוז, חוקרת ספרות עברית ותרבות ישראלית, בביתו בחודש מרץ 2015. במרכז הספר ניצבים ארבעה גיבורים החיים בצלם של שני פצעים: השואה ומלחמת השחרור. את עברם הם מבקשים להדחיק בלימודים ובבילויים בבתי קולנוע ובבתי קפה, אך הוא רודף אותם ומחייב אותם לבחון מחדש את מערכות היחסים ביניהם ואת מה שביקשו להשאיר מאחור.
"בתחילת 2015 התחלתי לעבור על החומרים שקניוק השאיר אחריו", מספרת מנדלסון מעוז. "עברתי על מאות דפים, שהיו מושלכים בארגזים ובמגירות, מודפסים במכונת כתיבה, לעתים כוללים הערות על גבי הדפים הדקים. ניסיתי לשייך את הדפים האלה ליצירות שונות שקניוק פרסם בחייו, לאתר שמות של גיבורים, מרחבים ואירועים בולטים. בתוך ים החומרים מצאתי כמות נכבדה של עמודים שחַלקו אותן דמויות, חלקם באנגלית וחלקם בעברית, חלקם מודפסים, חלקם בכתב יד, גרסאות שונות של סיפור אחד.
"כולם כמו ניסו להצטרף ולחסות בצלו של דף השער של הספר שמצאתי – סבון: רומן בשני חלקים, ומתחת לכותרת הופיעו גם שנות הכתיבה: 'ניו יורק ספטמבר 1959 - נווה מגן מאי 1964'. לאחר מיון נוסף היו בידי כ־60 עמודים באנגלית שהיוו את פתיחת היצירה, כ־200 עמודים של גרסה אחת בעברית וכ־200 עמודים נוספים של גרסה שנייה בעברית. לא משהו גמור, שאפשר מיד לשלוח לבית הדפוס ולהצהיר על הגילוי המרעיש.
"לאחר שקראתי שוב ושוב את מאות העמודים שעמדו לרשותי השתכנעתי שיש כאן רומן של ממש, ויש בו עניין רב, אבל היה צריך לבצע עבודות עריכה משמעותיות. מאות העמודים שעמדו לרשותי אפשרו לי להבין היטב את הנרטיב, את הדמויות ואת ההתרחשויות, אבל היה הכרח לשלב בין הגרסאות, לכסות על החסרים, להעביר פסקאות מפרק לפרק כדי שלרשות הקורא יעמוד מידע מספק להבנת הדברים.
"היה גם צורך להחליט באיזו נקודה נחתמת היצירה. היו פרקים שהיו לי ארבע או חמש גרסאות שלהם, ולעומת זאת, היו חלקי פרקים חסרים לגמרי שהיה צריך לגשר עליהם בדרך כלשהי. עשיתי את כל המאמצים כדי שקוראי הספר ירגישו שהם קוראים ספר שלם ואחדותי, ולא טיוטה שנזנחה".
מנדלסון מעוז, פרופסור במחלקה לספרות, ללשון ולאמנויות באוניברסיטה הפתוחה, אומרת שקניוק הרבה לעסוק במתח שבין הבדיוני לביוגרפי. "בעשורים הראשונים לכתיבתו זכו יצירותיו לביקורות צוננות", היא מספרת. "עם זאת, בשני העשורים האחרונים ראה קניוק עדנה והפך ליוצר מוכר ומוערך דווקא על ידי כותבים וקוראים צעירים, אשר מצאו חיבור אל סגנונו המיוחד".
על פי מנדלסון מעוז, לא זו בלבד שקניוק היה מודע למיקום האאוטסיידרי שלו, אלא גם טיפח את הפרסונה הזו. "מילדות הוא טען כי הרגיש זרות, והלך בתלם באופן אוטומטי בעודו מרגיש כאילו הוא עומד תמיד מהצד", היא אומרת. "בבגרותו הקפיד להזין את הפרסונה הזו, הוא לא השתייך לקבוצת סופרים מסוימת, הוא נהג להתבטא באופן פרובוקטיבי, בחוצפה ובביקורתיות. קניוק עיצב את עצמו כמעין גיבור של מערבון, קאובוי המתמודד עם אויביו ובסוף מגיע אל הפאב לשתות את המשקה שלו בעמדת ניצחון. זוהי דמות זרה, שאיננה מצייתת לחוקים ולנורמות המקובלים, ועם זאת, היא בעלת כוח משיכה, עניין, פרובוקטיביות.
"לא רק דמויות מתחום הקולנוע האמריקאי התאימו לפרסונה שקניוק ביקש לעצב לעצמו. גם מטפורה מתחום היהדות הייתה לו: דמותו של אלישע בן אבוּיה, הנקרא 'האחר'. אלישע בן אבויה היה אחד מגדולי התנאים, ואחד מהארבעה שנכנסו לפרדס. הוא היה בר פלוגתא של רבי עקיבא, אולם לאחר מכן הפסיק לקיים מצוות. קניוק אימץ לעצמו את דמותו של בן אבויה, לא רק משום שהוא היה אחר ומשום שהוא, קניוק, עקר עצמו מהיהדות, אלא גם משום שעל אף שונותו - הוא היה דמות מרתקת. סיפורי התלמוד מרבים לעסוק בסיבות שהביאו את בן אבויה אל הכפירה, כמו רואים בדמותו מעין חידה. קניוק רצה להפוך את עצמו לדמות כזו, דמות מורדת אבל גם בעלת כוח משיכה. דמות המוציאה עצמה מהכלל רק על מנת להציע לו כתב חידה שאי אפשר לעמוד בו".
התקוטט ואהב
במשך שנים קניוק התקוטט עם רופאים. טען בפניהם שהם האריכו את הזקנה ולא את החיים. שנים שהתקוטט עם המדינה שהיה מוכן למות למענה. התקוטט עם היהדות ואהב אותה, אך החליט להיפרד מההגדרה הדתית ולבקש שבתעודת הזהות שלו ייכתב: "חסר דת", כתגובה לעובדה שלנכדו לא התאפשר להירשם כיהודי משום שנולד לסבתא לא יהודייה; הכוונה כמובן למירנדה אהובתו, אשתו כמה עשורים, שאותה הכיר באפר איסט סייד.
כשלושה חודשים לפני מותו פתח בלוג. הסוף היה קרוב מאי פעם. מי כמוהו הכיר את הסוף, אחרי שהיה במצב של מוות קליני. "אני יושב עכשיו וכותב בצער מסוים ובתחושה לא הכי טובה שזמני מגיע", כתב. "ארד דומה בקרוב. איך זה יהיה אינני יודע. אני תרמתי את גופתי למדע. ינתחו אותי רופאים צעירים. אחרי כן אני רוצה שישרפו את גופתי... כולנו שרשרת. אחד הולך ואחד בא. במקרא העברים לא התעסקו במה קורה אחרי המוות. גם בתקופת המשנה קברו לשנה, הוציאו את העצמות, הכניסו רבות מהן לסרקופג או זרקו. כשמתים לא נשאר דבר.
"המדינה שהשתתפתי בהקמתה נסתיימה מזמן. מי שהיא היום אינו מעניין אותי. היא מגוחכת. קהה. שפלה. אפלה. חולה. ולא תחזיק מעמד. פעם חשבנו שיהיה זה אחרת".