"טעם של מלח" (הוצאת שתיים), ספרה החדש של איריס קאופמן, הוא טעם הדמעות. אלו שלי זלגו עם תחילת קריאתה של הנובלה הראשונה בספר, מיד אחרי שליבי התכווץ. איריס קאופמן, קלינאית תקשורת, נשואה ואמא לשניים, ילידת חיפה שמתגוררת היום בבנימינה כתבה ספר ביכורים שזוכה לגל אהדה בלתי נגמר. "טעם של מלח", מעלה על נס את מה שנראה שכבר הזנחנו, והוא זה שיציל אותנו: מערכות יחסים וקרבה בין אנשים. הוא כורך בתוכו שתי נובלות עדינות, שבהן נרקמים סיפורי הדמויות, שנעות בין חיים למוות, בין אהבה לפרידה, בין הורים לילדים, בין בני אדם.
קאופמן חלתה בסרטן שלוש פעמים והיא חולה בטרשת נפוצה. בחיים כמו בספר, היא מעניקה לקשר האנושי את היכולת לסייע לתהליך הריפוי. "סופר כותב גם קצת את עצמו", מסבירה קאופמן בראיון. "תפיסת עולמי היא שאנשים הם אלה שמסוגלים להציל אותנו מגורל מר במובן הרגשי. תפישה זו באה לידי ביטוי בבחירה שלי לכתוב על יחסים בין בני-אדם באימהות, בזוגיות ובחברות. האפשרות לחיות לצד מחלה, חיים עם משמעות ולא הישרדות, היא הודות לבן זוג שלי מגיל 14, לילדים שלי, לחברות המעטות שלי. אחרי הכל, יואלה לא יכולה לרפא את אבישג מסרטן, ליאת לא יכולה לבטל את הילדות של ניב, לקחת ממנו את הבית שלו ולעשות ממנו אדם אחר. היא כן יכולה ללמד אותו לקטוע את החוט שעובר בין העבר לעתיד. בהווה הוא נמצא שם, הוא מה שהוא, אבל את לא חייבת לקחת את זה איתך".
"טעם של מלח", שם הספר שמאגד את שתי הנובלות, מוענק לו בידי דמותה של יואלה, חברתה של אבישג ומי שהופכת לאם חלופית עבור עוז. "כשאבישג שוכבת בבית חולים, יואלה חושבת לעצמה שכשעוז בוכה, לאבישג יש טעם של מלח בפה. עד כדי כך היא הקדישה את החיים שלה לילד הזה ובמקביל נתנה לעצמה קצת להיעלם. האספקט של האימהות היה אצלי מאוד חזק לפני שהתחלתי לכתוב את זה בכלל. יש בספר אימהות מכל מיני סוגים. מיטיבות יותר, מיטיבות פחות. אין פה שיפוטיות או עניין של כן נכון או לא נכון, זה פשוט ככה, בספר ובחיים".
התרעות פיקוד העורף