מאי 73'. קזינו "פלייבוי" בלונדון. "אתה רואה את האיש גבה הקומה עם השיער השחור והבלורית המשוכה לאחור, שברגע זה מניח ז'יטונים על לוח הרולטה?", נשאל איש המוסד, דוד גבינסקי, על ידי בן שיחו. "זהו אשרף מרואן, הנשוי למונא, בתו של נשיא מצרים לשעבר, גמאל עבד אל־נאצר, מהמר כפייתי ומפסידן כרוני, שמביא מזל רע לכל מי שנמצא סביבו". כך מתוודעים קוראי "מהלך מנצח", הרומן ההיסטורי השלישי של אהוד דיסקין – איש צבא ואיש אקדמיה בעבר ואיש עסקים בהווה - שהופיע בימים אלה בהוצאת "ידיעות ספרים" ובו "מככב" במפתיע מרואן, המרגל השנוי במחלוקת של מלחמת יום הכיפורים, כגיבור משנה.
מאמין בגורל
"לא תכננתי לכתוב על מרואן", מתוודה דיסקין. "התחלתי לכתוב ספר, שייגע במלחמה ההיא במלאת לה 50 שנה, אך בשלב מסוים חדלתי מכך לאחר שדיכא אותי להתייחס לקטסטרופה שקרתה בה. כששיתפתי בעניין את מי ששיתפתי, הוא העלה את שמו של מרואן, מה שהפנה אותי לכיוון אחר".
אם במהמר כפייתי כמרואן עסקינן, השליטה שדיסקין מפגין כאן ברזי ההימורים היא מעבר לתחקיר אקראי. כשהוא נשאל אם גם הוא היה מכור להימורים, משיב דיסקין: "הגעתי לכך מחוסר ברירה, לאחר שלפעמים החיים מתעלים אותנו לכיוונים לא צפויים. לי זה קרה תוך כדי הליך גירושים מורכב שהיה לי בניו יורק עם אחת מנשותיי. כשהעסקים שלי עדיין לא צלחו, מצאתי מפלט באטלנטיק סיטי, שם למדתי איך להמר בלי להיפגע, כשבמיוחד נעשיתי מומחה לבלאק ג'ק ובממוצע הייתי מרוויח מכך כאלפיים דולר בחודש".
אם לחזור למלחמת יום הכיפורים, חודשים אחדים לפניה השתחרר דיסקין בדרגת רב סרן משירות קבע ונקלט בתפקיד ניהולי בחברת תוכנה והיה לקראת סיום לימודיו לתואר שני בכלכלה חקלאית. "כשפרצה המלחמה, לקחתי את האוטו וירדתי דרומה, אל הקרבות בסיני, כשבדרך נתקלתי בחוסר ציוד משווע ובמחסור במזון", משחזר דיסקין, ששירת כקצין מבצעים באוגדה של אריאל שרון וכסמג"ד בחטיבת השריון הראשונה שצלחה את התעלה.
"אני מאמין בגורל", מצהיר דיסקין, שניצל פעמים אחדות ממוות. אחת הדרמטיות שבהן הייתה כשתחת ארטילריה מצרית צפופה הוא רץ להזעיק רופא כדי להציל חייל פצוע, אך כשנאלץ לשוב לטנק שלו, כשנכנס לצריח וסגר את מכסה הפלדה שמעליו, התפוצצה פצצה בסמוך למקום שבו עמד שניות לפני כן. לא רק גורל, אלא גם המזל ששיחק לטובתו אי אלה פעמים. כך היה במלחמת ההתשה, כשבתנועתו עם פלוגתו לעבר תעלת סואץ נהג דיסקין לחנות בלילה בחניון פלוגתי ועם שחר לפתוח באש על המצרים. במשך כמה לילות קיננה בו הרגשה שעליו להעביר את חניון הלילה למקום אחר וכך עשה. באותו לילה אש מצרית כתשה לגמרי את המקום הקודם שבו היה החניון.
ולא רק בקרבות. באחת מחופשותיו מהצבא הוא נסע לירושלים בג'יפ שלו. כ־200 מטר לפני שוק מחנה יהודה אירע לו תקר באחד מהגלגלים והוא סר לתחנת דלק סמוכה כדי לתקן את התקר. בעודו שם, נשמע פיצוץ אדיר. הסתבר שמחבלים הניחו מכונית תופת בדיוק במקום שבו נהג לחנות בבואו לשוק. 15 אנשים מצאו שם את מותם ו־50 נפצעו. "הייתי עלול להיות ביניהם", הוא מעיר באימה. בלהט הקרבות באה לביטוי אישיותו של דיסקין. כך היה כשהוא הניס בסטירת לחי מצלצלת חייל שניסה לבזוז טייס מצרי שבוי.
"איך אפשר היה לרצות לעבוד עם מי שהיה מאיים במאסר על מי שייסע במהירות עד חמישה קמ"ש. אותה תדמית כמובן לא עזרה לו כשהוא התייצב מול ועדת אגרנט. גורודיש היה משוכנע שהיא הייתה מוטה נגדו כאשר רבי האלופים ידין ולסקוב, שלוחיו של שר הביטחון משה דיין, לטענתו סימנו מלכתחילה את הרמטכ"ל דדו ואותו כאשמים וכשעירים לעזאזל. דמותו של גורודיש הייתה טרגית. הוא הקדיש את אחרית ימיו למאבק במסקנות הוועדה וכדי לממן אותו ולהוכיח את חפותו, הוא הרחיק עד הרפובליקה המרכז־אפריקאית, שם עסק בכריית יהלומים".
שהדור הצעיר יידע
דיסקין, 79, נולד בשכונת כרם אברהם בירושלים. לדבריו, יש לו זיכרונות מדמדומי שלטון המנדט הבריטי ומאיך בגיל ארבע פרץ לבית השכנים והודיע בחדווה לבתם, בת גילו - ''איה, יש לנו מדינה!" מאז הוא היה מודע למציאות הביטחונית המסובכת כאן, "כשהחצר שלנו הייתה בטווח ירי מחיילי הלגיון הירדני וכשאנחנו, הילדים, שיחקנו במשחקי מלחמה".
לפי עדותו, הוא היה ילד עצמאי, שנהג לעשות דברים בדרכו וכך העז כבר בגיל עשר לרכוב על אופניו מירושלים לתל אביב. "מבחינתי זה כנראה לא היה משהו יוצא דופן", הוא מעיר. "בהיותי בן חמש, כשהתלוויתי לאמי בדרכה למשרד החינוך, נעלמתי לה לכמה שעות טובות והלכתי לאיבוד עד שאיכשהו מצאתי את דרכי הביתה". כמו כן, הוא מתאר את עצמו כמי שהיה "ילד רומנטי ורגשני". האם זה היה המבוא לארבעת נישואיו? "יש בזה משהו, אם כי לו הייתי נענה להתעניינות בי, אולי הייתי נישא יותר".
בני הזוג גבינסקי מממשים בקהיר ללא מורא את משימת הריגול שלהם כדי לעמוד על טיבו של מרואן בכיסוי של דוד כאיש עסקים בלארוסי, כשהם נקראים שם דימיטרי ורוזה קרלוביץ' - ואינם רואים בעיניים. אם מישהו עומד בדרכם, הם פשוט מחסלים אותו - בלב קהיר - ואינם נתפסים. איך? למחבר הספר "מהלך מנצח" הפתרונים. "אני חושבת שהגזמנו קצת בחיסולים", אומרת לאחר החיסול השלישי שלהם שושנה, המתגלה כקילרית נחושה.
הוא חי על קו לוס אנג'לס-תל אביב ולדבריו הוא נרעש ממה שקורה כאן. "מדהים לראות עד כמה הארץ שינתה את פניה בזמן האחרון", מצר דיסקין. "אסור לשכוח שאחדות העם חייבת להיות מעל הכל. הרי כולנו מודעים לכך שבית המקדש נחרב בגלל שנאת אחים. לדעתי, יש לתת עדיפות ליישוב המחלוקת בין פלגי העם על פני כל דבר אחר. חבל שבגלל כל מיני קטנוניות כאלה ואחרות לא מוצאים את הדרך להתפשר ולהימנע מלהיסחף במרוץ המטורף".
התרעות פיקוד העורף