"מאיפה אתה בישראל?", שואלת אותי ד"ר אדית אווה (אידי) אגר בתחילת שיחת הזום בינינו, בין ישראל וארצות הברית. “מתל אביב", אני עונה. “אה, תל אביב", היא נזכרת. “בשנות ה־70 ביקרתי שם ואפילו הציעו לי ללמד באוניברסיטה, אבל הייתי נשואה עם ילדים שחיו בארצות הברית ולא התאים לי. יש לי זיכרון מנהג מונית ישראלי שאסף אותי בתל אביב ורצה לקחת אותי לשיחים, ומיד יצאתי מהמונית כי חששתי שלא בטוח לנסוע איתו, זה החזיר לי פלאשבקים לא טובים. זו חוויה שאני זוכרת במיוחד".
הסיפור הזה עשוי להסביר אולי את מה שעומד מאחורי כתיבת ספרה החדש של אגר, “המתנה" (The Gift), שיוצא לאור עכשיו בעברית לראשונה (בהוצאת מטר) ומונה תריסר שיעורים מצילי חיים. “במשך שנים רבות אנשים הפצירו בי לכתוב ספר ובאופן אוטומטי נהגתי לענות להם שאין לי מה לומר", היא מספרת. “יום אחד קולגה שלי צלצל אליי והזמין אותי להרצות על הזווית הנשית של ניצולי השואה ואמר לי שאין באמת ניצולות שמספרות על החוויות הנוראיות בשואה מההיבט הנשי. זה היה טריגר עבורי לכתוב את ספרי הראשון ‘הבחירה’ (The Choice) שפורסם ב־2017 והפך לרב מכר עולמי. כמעט לא היו ספרים שגוללו את חוויות הנשים בשואה ושימוש בחוויות האלה כחלק מהטיפול בטראומה. כשהספר יצא, כל כך הרבה אנשים סיפרו לי שהם שאבו ממנו השראה. כפסיכותרפיסטית הרגשתי צורך לשלב בין הידע המקצועי שלי לחוויות האישיות שלי ולהוציא את ספרי השני ‘המתנה’. המסר הוא שגם הדברים הנוראיים שקרו לך בעבר - יכולים להפוך למתנה. הקרב והמאבק מחשלים אותך".
בספר מתארת ד"ר אגר 12 אמונות/תפיסות כולאות המוכרות לה ואת הכלים להתמודדות עמן. כל פרק מלווה בסיפורים מחייה ומחיי מטופליה. “הכלא הנורא ביותר ששהיתי בו היה המוח שלי, וזה המסר שאני רוצה להעביר בספר", היא אומרת. “אתה יכול לשאול את עצמך לגבי כל דבר שתעשה בחיים אם הוא יעצים אותך או ידכא אותך. התשובה נמצאת אך ורק אצלך, ולא אצל אף אחד אחר. מה שאתה יכול לשנות הוא את המחשבה שלך, כי קודם כל אתה חושב, ורק אחרי זה אתה מרגיש. המחשבה שלך יכולה לגרום לך להיות שמח או עצוב, ואני חושבת ששינוי דרך החשיבה שלך יכול להיות קריטי. אם תשנה את המחשבה שלך – תשנה את החיים שלך".
להמשיך לצעוד
אגר (95), בתם הצעירה של לאיוש ואילונה אלפנט, יהודים הונגרים שחיו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה באזור שנחשב חלק מצ’כוסלובקיה, למדה בילדותה בגימנסיה והשתתפה בשיעורי בלט, הייתה חברה בקבוצה האולימפית ההונגרית בהתעמלות ונחשבה להבטחה בשמי הריקוד; הבטחה שנגדעה בשנת 1942 עם חקיקת חוקים אנטי־יהודיים של ממשלת הונגריה שגרמו להדחתה מנבחרת ההתעמלות. “עוד בבית הספר היסודי חוויתי אנטישמיות", היא מספרת. “בכל יום הייתי חווה הקנטות והתעללויות על זה שאני יהודייה. אבל לא הסתרתי את היהדות שלי והתגאיתי בכך. אפילו הבהרתי לתלמידים שישו היה ילד יהודי ומת כיהודי".
בשואה נשלחו הוריה לתאי הגזים ונרצחו בידי הנאצים. “אחרי שהתגוררתי עם הוריי בגטו קושיצה, גורשנו לאושוויץ, שם ד"ר מנגלה הפריד אותי מאמי וגרם לי לרקוד בשבילו תמורת כיכר לחם", היא מספרת. “עברתי מספר מחנות ובשלב מסוים נשלחתי יחד עם אחותי מגדה לצעדת המוות. אכלתי דשא בשביל לשרוד וכמעט מַתִּי בצעדה הזו. מה שהחזיק אותי בחיים הוא האמונה באלוהים שיגן עליי, אבל לא הסתכלתי לשמיים וחשבתי שאלוהים נמצא למעלה, אלא האמנתי שהוא נמצא בתוכי, ידעתי שהוא בלבי. היום אני מאמינה שהאמונה באלוהים ובדרכיו והאמונה בלהיות טוב וסלחני כלפי האחר, להושיט יד - הן בעלות ערך יותר עליון מללבוש טייטל של דת כזו או אחרת. קודם צריך להיות בן אדם. זה מה שאני מנחילה גם לילדיי ולנכדיי".
מה הזיכרון האחרון שיש לך מאמך?
“אמא שלי הייתה מאוד מלנכולית. אני לא זוכרת אותה מחייכת או נהנית מהחיים. אני זוכרת שהלכתי עם אמא שלי ועם אחותי לד"ר מנגלה, וכשהוא שאל אותי: ‘האם היא אמא שלך או אחותך?’, אחזתי בידה ואמרתי ‘אמא’, בלי לחשוב שהמילה הזו יכולה להוביל למותה. ד"ר מנגלה הצביע לחייליו לקחת אותה, רצתי לכיוונה ואחזתי בכתפה, אבל הפרידו בינינו. הוא אמר: ‘את תראי את אמא שלך בקרוב, היא עושה מקלחת’. כמובן שהיא נשלחה לתאי הגזים. מנגלה אמר לי: ‘רקדנית קטנה, תרקדי בשבילי!’. רקדתי ונזכרתי במילותיה של אמי: ‘רק תזכרי, אף אחד לא יכול לקחת ממך את המחשבה שלך’".
מה עזר לך, מנטלית, לשרוד את צעדת המוות?
“לא הייתה לי תקווה, אבל הייתה לי אמונה שזה זמני, שזה לא סוף הדרך, ועדיין יש לי כוח, וזה מה שגרם לי להמשיך לצעוד. ידעתי שכשאפסיק – אמות. תודה לאל שלא הפסקתי ותודה לאל שהיו לו תוכניות עבורי לעתיד. הנה, אנחנו משוחחים היום".
אחרי המלחמה התאוששו אגר ואחותה מגדה בבית חולים שדה אמריקאי, ובהמשך איתרו את אחותן קלרה. בבית החולים הכירה אגר את מי שהפך לבעלה, בלה (אלברט) אגר, ניצול שואה, שהצטרף לפרטיזנים במהלך המלחמה. הזוג עבר להתגורר בקושיצה (סלובקיה) ובשנת 1949 עבר לארצות הברית. “בעלי המנוח בא ממשפחה עשירה משיקגו, ועם קום מדינת ישראל העבירה משפחתו את כל הציוד והרכוש שלה לרכבת שנסעה לישראל", היא מספרת. “הוא תכנן לעלות לישראל. בתנו הבכורה הייתה בת שנה, ושמעתי שפרצה מלחמה בישראל, מלחמת השחרור, ולא רציתי לחזור על אותה חוויה שחוויתי במלחמת העולם השנייה, אז אמרתי לו שאני עוברת עם בתנו לארצות הברית. הוא לא רצה לוותר עלינו, אז הוא ויתר על ישראל ועברנו יחד לארצות הברית - חסרי כל אבל בטוחים".
המשפחה הצעירה עברה להתגורר בסן דייגו, ובמשך שנים אגר סבלה מטראומת המלחמה. “לא ידעתי שקיימת מילה כזו - ‘טראומה’ ולא ידעתי שאני חווה את זה", היא אומרת. “לא דיברתי על החוויות מהמלחמה ועל האובדן, ובמשך 30 שנה חייתי עם זה בתוכי והמשכתי עם החיים. לא רציתי להתעסק בעבר, אלא להתמקד בהווה ובעתיד. בשלב מסוים, כשלמדתי פסיכולוגיה, הבנתי שזה בלתי אפשרי כי העבר אכל אותי מבפנים. כדי להפוך למטפלת טובה עברתי טיפול נפשי ותרפיה עצמית שהגיעה לשיא בשנת 1990, כשחזרתי לאושוויץ. בכך שחררתי את האסירה שהייתה כלואה בתוך העבר שלי ואפשרתי לעצמי לדבר על העבר ולהשתמש בעבר כחלק מהפתרון והריפוי. בזה גם עוסק הספר החדש שלי. זה תהליך שלקח המון שנים. היום אני מדברת על זה בפתיחות כי זה חלק מהסיפור שלי. התהליך שעברתי דומה לתהליך שרבים מהניצולים עברו, תהליך שבו אתה רוצה לטאטא את העבר מתחת לשטיח, עד שאתה מבין שאתה צריך להרים את השטיח, לנקות את האבק ולהחזיר אותו למקום".
איפה הטראומה פוגשת אותך בחייך כיום?
“היא גורמת לי לחיות את ההווה ולא את העבר. אני לא עושה שני דברים: לא מרגישה אשמה ולא דואגת. אני גם לא מודאגת מהעתיד, אלא חושבת בעיקר על ההווה".
לחלוק עם אחרים
מאז 1978 הפכה אגר לפסיכולוגית ופסיכותרפיסטית בעלת שם עולמי. “בגלל שלא היה לי תואר ברפואה, אז להיות פסיכותרפיסטית זה הדבר השני הכי טוב שיכולתי להשיג, וגם רציתי לוודא שאוכל להוות מודל לחיקוי לצעירים לא לצרוך סמים או אלכוהול או לפנות לאלימות, אלא ללמוד בבית ספר ולטפח עתיד מזהיר", היא אומרת. "סמים יכולים להשתלט על המוח ומסתירים בעיות מעמיקות יותר. רציתי להציל נשמות שזקוקות להכוונה".
“המתנה", ספרה השני, יצא בארצות הברית בשנת 2020. מהדורתו הראשונה בעברית יוצאת בישראל בתרגומה של דרורה בלישה, בגרסה מורחבת שכוללת תוספות של מאמרים, מתכונים ותובנות. “הספר עזר לי להוציא את כל הסודות החוצה ולהרגיש הקלה", היא אומרת. “ואני מבינה שלחלוק את הבעיות שלנו עם אחרים עוזר הרבה יותר מלשמור הכל בבטן".
כיום היא עובדת על ספרה השלישי, שנועד להעניק לבני נוער כלים להתמודד עם טראומה. “יש עוד ספר שאני רוצה לכתוב והוא ייקרא ‘מאושוויץ לבית’, ויעסוק בחיים שלי אחרי המלחמה ואיך הגעתי למצב שאני בת 95 וחושבת, כמו צעירה, על כאן ועכשיו", היא אומרת. “אני מתכננת לעבוד כל עוד אני חיה, אני רוצה לעודד אנשים להיות שורדים ולא קורבנות, לעודד אנשים לכתוב את סיפור חייהם כי זה חשוב. אני רוצה שכל אדם ידע שהוא יפה בדיוק כמו שהוא".
אנחנו בתקופה סוערת בישראל. אילו כלים יעזרו לנו להתמודד עם זה?
“אני לא יודעת איך להקל את המצב, אבל צריך לזכור שמשבר, ולא משנה באיזו מידה, רק מעצים, מחשל ומחזק. אסור לוותר אף פעם".